לדלג לתוכן

משנה נידה א א

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
(הופנה מהדף משנה נדה א א)

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נידה · פרק א · משנה א | >>

שמאי אומר, כל הנשים דיין שעתן.

הלל אומר, מפקידה לפקידה, ואפילו לימים הרבה.

וחכמים אומרים, לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת.

כל אשה שיש לה וסתג, דיה שעתה.

והמשמשת בעדים, הרי זו כפקידה, וממעטת על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידהו.

שמאי אומר:

כל הנשים - דיין שעתן.
הלל אומר:
מפקידה לפקידה - אפילו לימים הרבה.
וחכמים אומרין:
לא כדברי זה, ולא כדברי זה, אלא -
מעת לעת - ממעטת על יד מפקידה לפקידה,
ומפקידה לפקידה - ממעטת על יד מעת לעת.
כל אשה שיש לה וסת - דייה שעתה.
המשמשת בעדים - הרי זו כפקידה,
ממעטת על יד מעת לעת,
ועל יד מפקידה לפקידה.

בא מילת כל' לחלוק על סברת רבי אליעזר, אשר אמר ארבע נשים לבד דיין שעתן.

ואמר שמאי כל הנשים דיין שעתן, רוצה לומר שאם היתה מתעסקת בטהרות ואחר ראתה דם, לא נאמר יש לה זמן רב שנטמאה ותהיינה הטהרות אשר היתה מתעסקת טמאות, שזהו דין תורה.

אך הלל עשה סייג לדבריו, ואמר מפקידה לפקידה ואפילו לימים הרבה. שאם בדקה עצמה יום ראשון על דרך משל ומצאה עצמה טהורה, ונשארה עד יום חמישי ובדקה עצמה ונמצאת טמאה, כל מה שהתעסקה מן הטהרות מיום הראשון מעת הפקידה עד זמן הפקידה השניה הנה הם טמאות כולם כפי סברת הלל, וזו החומרא אשר החמיר.

ואמנם שמאי לא חשש בזאת החומרא מפני ביטול פריה ורביה, שאם תאמר שהיא טמאה מפקידה לפקידה תהיה אצל בעלה לעולם ספק טמאה, ותרחיקה מבעלה ברוב העתים.

וחכמים אומרים, מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה. וכוונת זה שאם בדקה עצמה ומצאה טהורה, ועמדה ימים רבים שלא בדקה עצמה, ואחר כך בדקה ומצאה עצמה טמאה, כל הטהרות שעשתה מעת שבדקה עצמה ונמצאת טמאה עד עשרים וארבע שעות קודם זה הנה היא בחזקת טמאה.

וכוונת ממעטת - שתשוב אחור.

ואחר אמרו מפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת. המשל בזה שאם בדקה עצמה בתחילת היום ומצאה עצמה טהורה, ואחר כך בדקה אחר זה בעשר שעות ומצאה עצמה טמאה, הנה כל הטהרות אשר נתעסקה בין פקידה ראשונה לשניה יטמאו, ובתנאי שתהיינה שתי פקידות באמצע העשרים וארבע שעות. ותהיה כוונת הדיבור (בין) אם היה בין פקידה לפקידה ימים הרבה אינה ממעטת על יד אלא מעת לעת, ואם היה בין פקידה לפקידה פחות מעשרים וארבע שעות ממעטת על יד מפקידה לפקידה.

והלכה כחכמים.

וביאור וסת - עת ידוע לנדות. כמו שתהיה מנהגה שתראה משלושים יום לשלושים יום, או משני חדשים לשני חדשים, והיא אם ראתה דם ביום הידוע אינה ממעטת על יד כלל.

ואמרו המשמשת בעדים - לא תבין ממנו שהאשה תשמש בלא עדים, אמנם ירצה בו שאם שמשה, אין מותר עליה אלא בעדים, והרי היא כפקידה.

ועדים - כנוי לבגדים אשר תקנח את עצמה בהם אחר המשגל.

והיא אם מצאה אלו הבגדים טהורים הרי זו כפקידה, ולא נאמר לך דם מועט ראתה ונתערב בזרע ולא נראה, והודיענו שאנחנו לא נאמין זאת האמונה. אמנם הבגד אשר תקנח בו קודם המשגל כמו שיתבאר שזה מחויב הנה לא יעמוד מקודם פקידה, לפי שנאמר לך דם מועט נזל ממנה, ובהשתוקקה למשגל לא תפליג בשימת המוך אשר תקנח בו.

והעיקר אצלינו שהאשה אם יצא ממנה דם מן המקור, אף על פי שלא יצא לחוץ הגוף אבל נשאר תוך גופה הנה היא טמאה, לאמרו "דם יהיה זובה בבשרה"(ויקרא טו, יט), ואף על פי שהוא בבשרה. ועוד יבוא ביאור בזה ופירושו במה שאחר זה.

ואמרו על יד, גם כן בעדי תשמיש, הוא סברת חכמים כמו שביארנו:


שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן - משום דרבי אליעזר אומר ארבע נשים דיין שעתן, תני נמי שמאי אומר כל הנשים, לאפוקי מדר' אליעזר:

דיין שעתן - נשים הרואות דם דיין שעתן לטמא טהרות שנגעו בהן משעת ראייתן ואילך, ולא אמרינן מקמי הכי נמי היה דם וכותלי בית הרחם העמידוהו א והיתה טמאה מקודם. דכל הנשים מטמאות בבית החיצון ואע"פ שלא יצא הדם לחוץ, דכתיב (ויקרא טו) דם יהיה זובה בבשרה, אע"פ שהוא בבשר ולא יצא לחוץ, טמאה. וטעמא דשמאי דלא חייש דלמא מקמי הכי הוה דם, שאם אתה אומר כן, לבו של אדם נוקפו תמיד בשעת ביאה ופורש מאשתו ונמצאת מבטל בנות ישראל מפריה ורביה:

מפקידה לפקידה - בדקה היום ומצאה טהורה, ובדקה לסוף שבוע ומצאה טמאה, חוששין למגעה מבדיקה ראשונה ואילך, שמא עם סילוק ידיה ראתה וכותלי בית הרחם העמידוהו. ולביטול פריה ורביה לא חיישינן, דדוקא לטהרות הוא דמטמינן להו מפקידה לפקידה, ולא לבעלה. ושמאי אומר, לטהרות נמי לא מטמינן, דא"כ לבו נוקפו ופורש נמי מתשמיש:

לא כדברי זה - שמאי דמיקל טפי ואינו עושה סייג לדבריו:

ולא כדברי זה - הלל דמחמיר יותר מדאי. דודאי כולי האי ימים רבים לא מוקמי כותלי בית הרחם דם:

מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה - שני זמנים הוזכרו באשה לטמא טהרות למפרע, והלך אחר הקל שבשניהן. אם מפקידה לפקידה יותר על מעת לעת, הלך אחר מעת לעת ולא תטמא אלא טהרות שנגעה מאתמול בשעה הזאת. ואם מעת לעת יותר על מפקידה לפקידה, כגון שבדקה עצמה שחרית ומצאה טהורה וערבית מצאה טמאה, לא מטמאינן אלא הנך טהרות דמבדיקת שחרית ואילך. וטעמייהו דרבנן, לפי שחכמים תקנו לבנות ישראל שיהיו בודקות שחרית וערבית, שחרית להכשיר טהרות של ל. לה, וערבית להכשיר טהרות של יום. ואם בדקה שחרית ומצאה טהורה, ערבית ומצאה טמאה, הפסידה טהרות של יום, וזו שישבה ימים רבים ו, לא בדקה כתקנת חכמים, הפסידה עונה אחת יתירה, משום קנס. וכדי להשוות מדותיהם של חכמים שלא תחלוק בין היכא דבדקה שחרית להיכא דבדקה בצהרים ב, לא רצו לחלק ולמעט ולהוסיף בזמן, ונתנו זמן קבוע מעת לעת, שלא ליתן דבריהם לשיעורין. והלכה כחכמים:

על יד - אחר. כמו ועל ידו החזיק, שהוא כמו ואחריו, בספר עזרא (פרק ג):

וסת - קבוע, שנקבע לה זמן האורח שלש פעמים ובדקה בשעת וסתה ד ומצאה טמאה:

דיה שעתה - ולא חיישינן דלמא מקמי הכי הוה, דודאי אורח בזמנו בא ה:

והמשמשת בעדים - שבדקה עצמה בעדים, דהיינו בסדין, קודם תשמיש ולאחר תשמיש:

הרי זו כפקידה - בגמרא מוקי למתניתין דתרתי קתני והכי קאמר, ומשמשת בעדים כלומר מצוה על אשה שתשמש בשני עדים, אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש. והרי זו כפקידה, העד של אחר תשמיש הרי הוא כפקידה. וממעטת על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה, דמהו דתימא שמא תראה טפת דם כחרדל ותחפנה שכבת זרע ולא להוי כפקידה, קמשמע לן. ואם שמשה בצהרים בעדים, ובדקה אחרי כן בערב ומצאה טמאה, לא מטמאינן טהרות דמבדיקת שחרית עד תשמיש, שהרי בשעת תשמיש בדקה ומצאה טהורה. ואע"ג דבדיקה שקודם תשמיש לא חשיבא בדיקה מעלייתא, שמתוך שהיא בהולה לשמש אינה מכנסת העד לחורים ולסדקין. בדיקה בעד שלאחר תשמיש בדיקה מעלייתא היא וחשיבא כפקידה כדאמרן:

הניח נדה אחר כל אלו הטומאות [ר"ל החמורות והקלות]. מפני שאינה טומאה כללית לכל מין האדם. הרמב"ם:

שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן. ותני לה בריש עדיות. וסגי בהכי ולא אצטריך תו למתני בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה. א"נ דהא דאמרי' דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. אא"כ דמתני לה בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה כמ"ש הר"ב ברפ"ג דיבמות. היינו ב"ש וב"ה. אבל לא שמאי והלל גופייהו ומיהו כלשון הראשון מוכח ממ"ש במ"ח וט פ"ב דמעשר שני:

דיין שעתן. פי' הר"ב ולא אמרי' מקמי הכי נמי הוה דם וכותלי בית הרחם העמידוהו כו'. ודין תורה כך הוא דליכא למיחש להכי אלא (דב"ה) [דהלל] עושה סייג לדבריו וחושש כי היכי דבכל התורה כולה עבדינן סייג (וב"ש) [ושמאי] משום בטול פריה ורביה. אינו עושה סייג. כך מפורש בגמ' [דף ג] ועיין מ"ש בפרק דלקמן מ"ד [וכותלי בית הרחם ובית החיצון שכתב הר"ב. מפורש במ"ה פ"ב וברפ"ה בס"ד]:

וחכמים אומרים לא כדברי זה וכו'. כתב הר"ב וכדי להשוות מדותיהם וכו' להיכא דבדקה צהרים. דה"ל ג' עונות. היום אמש ואתמול למפרע עד צהרים לא רצו לחלק וכו' גמ' [ומיהו אכתי לא שמענו אלא דאיכא למעוטי ולא ליטמו למפרע רק עונה אחת יתר מצהרים עד שחרית. וזהו שאמרו שלא רצו לחלק ולמעט אבל ז"ש הר"ב להוסיף. לא ידענא מהיכי תיתי להוסיף ואף רש"י לא כתב אלא לא רצו לגרוע ולמעט כו']:

כל אשה שיש לה וסת כו'. תימה למה הפסיק ושנה המשמשת בעדים ה"ל למתני מיד כיצד דיה שעתה וי"ל דקמ"ל אע"ג דיש לה וסת צריכה לשמש בעדים [כדפי' הר"ב] אע"ג דתנן לקמן [משנה ז] אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת [וכו']. הכא תנא ליה לאשמועינן דאותה בדיקה חשובה למעט מעת לעת דהוי חדוש כדלקמן. ודלקמן היינו בד' נשים דיין שעתן. תוס' [דף ד ד"ה כל אשה]]:

שיש לה וסת. כתב הר"ב ובדקה בשעת וסת. דאל"ה לא כדתנן בספ"ד:

וסת. כתב הר"ב שנקבע לה זמן האורח ג' פעמים. כדתנן במ"י פ"ט:

דיה שעתה. כתב הר"ב ולא חיישינן דלמא מקמי הכי הוי כו'. כדאמרן דמדאורייתא לעולם לא אמרינן דילמא מקמי הכי הוה והכא אפי' רבנן לא חשו דודאי אורח בזמנו בא. ולא יעמוד מלצאת חוצה:

והמשמשת בעדים. פי' הר"ב דה"ק ומשמשת בעדים. ועיין במשנה דס"פ:

בעדים. פירש הר"ב דהיינו בסדין. עיין בפי' הר"ב ספ"ח. [ומ"ש שם בס"ד]:

וממעטת על יד מעת לעת וע"י מפקידה לפקידה. ואיצטריך למתני נמי מפקידה לפקידה. דמה"ד מעת לעת חשו בה רבנן לפסידא דטהרות. אבל מפקידה לפקידה דזמן מועט הוא אימא לא. קמ"ל. גמ':

(א) (על הברטנורא) ודין תורה כך הוא דליכא למיחש להכי, אלא דהלל עושה סייג לדבריו, ושמאי משום ביטול פריה ורביה אינו עושה סייג. גמרא:

(ב) (על הברטנורא) דהוו להו שלש עונות, היום, אמש, ואתמול למפרע עד צהרים. ומיהו אכתי לא שמענו אלא דאיכא למעוטי ולא ליטמו למפרע רק עונה אחת יותר, מצהרים עד שחרית. אבל מה שכתב הר"ב להוסיף, לא ידענא מהיכא תיתי להוסיף. ורש"י לא כתב להוסיף:

(ג) (על המשנה) וסת. תימא, למה הפסיק ושנה המשמשת בעדים, הוה ליה למתני מיד כיצד דיה שעתה. ויש לומר, דקמשמע לן אע"ג שיש לה וסת צריכה לשמש בעדים. ואע"ג דתני ליה במשנה ז', הכא אשמעינן דאותה בדיקה חשיבה למעט מעת לעת, דהוי חידוש. ולקמן בארבע נשים דיין שעתן. תום':

(ד) (על הברטנורא) דאי לאו הכי, לא:

(ה) (על הברטנורא) ולא יעמוד מלצאת חוצה. ולהכי אפילו רבנן לא חשו:

(ו) (על המשנה) לפקידה. ואיצטריך, דמהו דתימא כיון דזמן מועט הוא לא חשו רבנן לפסידא דטהרות, קא משמע לן:

בעזה"י אשר את יעקב פדה. ונתן לנו תורה ארוכה מארץ מדה. נתחיל מסכת נדה.

דיין שעתן:    אין לדקדק הכא מאי דיין שעתן כמו שמדקדק בפ' שני דסוטה גבי מנחה דקתני התם בברייתא מגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ודין דהכא שייך שפיר למיתני דיין לאפוקי מהלל וחכמים תוס' ז"ל פ' הקומץ רבא דף י"ט. ובגמ' פריך ללישנא קמא דקאמר טעמא דשמאי משום דקסבר העמד אשה על חזקתה ואשה בחזקת טהרה היתה עומדת דמאי שנא ממקוה דתנן בפ' שני דמקואות מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברה"י בין ברה"ר טמאות לשמאי קשיא למפרע דהא מטמאינן טהרות למפרע ולא אמרינן העמד מקוה על חזקתו להלל קשיא ודאי דאילו מעל"ע שבנדה תולין לא אוכלין ולא שורפין והה"נ מפקידה לפקידה להלל ואילו הכא טומאה ודאי מטמאינן להו למפרע ושורפין עליהם את התרומה דמדקתני ברה"ר טמא אלמא כודאי משוי להו ומסיק התם לרבנן איכא תרתי העמד טמא על חזקתו ובחזקת מקוה איכא ריעותא שהרי חסר לפניך אבל באשה בדידה הוא דהויא רעותא שהורע חזקת טהרתה קצת שהרי דם לפניך ומשום הך ריעותא לחודה לא מרעינן לה הואיל ובטהרות לא משכחת ריעותא אחריתי וכי אמרת העמידם על חזקתם בחזקת טהרה הם. ועוד פריך בגמ' לשמאי דלא מטמא למפרע מספק דמ"ש מחבית דתניא היה בודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך ואח"כ נמצאת חומץ כל שלשה ימים הראשונים ודאי מכאן ואילך ספק קשיא לשמאי ומסיק התם נמי איכא תרתי לריעותא העמד טבל על חזקתו ואימור לא נתקן ובחזקת יין דחבית נמי איכא ריעותא שהרי החמיץ לפניך אבל גבי אשה ליכא אלא חדא ריעותא כדאמרן ועיין במ"ש בפ' שני דמקואות סי' ב' ועוד הקשו בגמ' לשמאי דמטהר לגמרי ממתניתין דתנן לקמן בפ' דם הנדה השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את המבוי הזה ולא היה בו שרץ או עד שעת הכבוד ותרצו דהתם נמי כיון דאיכא שרצים דגופיה ושרצים דאתו ליה מעלמא כתרתי לריעותא דמי. ואיבעית אימא היינו טעמא דשמאי דאשה מרגשת בעצמה כשנעקר דם מן המקור והאי מדלא הרגישה עד עכשיו השתא הוא דחזאי ואפי' היא ישנה מרגשת מידי דהוה אהרגשת מי רגלים ומודה שמאי בשוטה ומאי כל הנשים דקתני פקחות והא דלא קתני נשים לאפוקי מדר' אליעזר והלל ס"ל דאפי' אם היא פקחת ונעורה אינה מרגשת שהוא דם דכסבורה שהוא מי רגלים ואב"א היינו טעמא דשמאי דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי והלל ס"ל דכותלי בית הרחם העמידוהו ושמאי ס"ל דכותלי בית הרחם לא מוקמי דם ומודה שמאי דמשמשת במוך שהוא מעמיד ומעכב הדם ותניא כי האי לישנא דטעמא דשמאי משום דאי הוה דם מעיקרא הוה אתי ובמסקנא אמר רבא טעמא דשמאי משום פריה ורביה וכמו שפי' ר"ע ז"ל. ותניא נמי הכי ופרכינן בגמ' ומאן דתני כי האי לישנא הא תניא כי היאך לישנא דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי ומשני דהתם הלל הוא דקטעי דסבר טעמא דשמאי משום הכי הוא ואמר ליה שמאי לא טעמא דידי משום ביטול פריה ורביה הוא. ואמרינן בגמ' פ' כל היד (נדה דף ט"ו) דרבי יהודה בנו של ר' יוחנן בן זכאי ס"ל כשמאי דאמר כל הנשים דיין שעתן וכתבו שם תוס' ז"ל דמ"מ מודה שמאי בחד אחר דטמא ז' כיון דחייב אשם תלוי ע"כ. ועיין על זה במ"ש בפ' דלקמן סימן ג':

ממעט על יד:    וכתוב בסדר משנה אשר עם פי' כף נחת בהג"ה על יד כמו כלאחר יד שהדבר שאינו נעשה ברצונו הוא נעשה באחורי היד לא בתוך היד ור"ל אם מעל"ע ממעט זמנו יותר מן הזמן שיש בין פקידה לפקידה ישאר מפקיד' לפקידה על יד כלומר אחר היד שלא נחשבהו ונחשוב מעל"ע וכן ההפך ע"כ:

כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה:    ובגמ' מסיק דמתניתין ר' דוסא היא ובשראתה בשעת וסתה אבל שלא בשעת וסתה דברי הכל מטמא למפרע אפי' לר' דוסא:

ה"ז כפקידה וממעט על יד מעל"ע וכו':    בגמ' פריך השתא מעל"ע ממעטת מפקידה לפקידה מיבעיא ופירש"י ז"ל השתא מעל"ע דאתמול דזמן ארוך ממעטת פקידה זו דעדים מפקידה לפקידה דשחרית היום בזמן מועט מיבעיא ע"כ ותוס' ז"ל פירשו השתא מעל"ע ממעטת פי' מעל"ע דפשעה ולא בדקה שחרית כי בדקה ערבית ומצאה טמאה בדיקה של צהרים דלאחר תשמיש מיעטה דלא מטמאה מעל"ע כ"ש כשבדקה שחרית ולא פשעה כלום דממעטת דלא מטמא' משחרית ומשני מהו דתימ' מעל"ע חשו בה רבנן לפסידא דטהרות אבל מפקידה לפקידה אימא לא קמ"ל וכתבו תוס' ז"ל והקשה הר' יעקב מאורלינאש דהכא תנן דכל אשה שיש לה וסת וד' נשים ואשה שעברו עליה ג' עונות דיין שעתן ואעפ"כ צריכות לבדוק כדתנן בסוף פירקי' אעפ"י שאמרו דיין שעתן צריכות להיות בודקות חוץ מן הנדה וכו' ובפ' בנות כותים תניא זבה ושומרת יום מטמאה מעל"ע ואפ"ה מפ' רב יהודה התם בההוא פירקא דכל י"א יום אינה צריכה בדיקה וי"ל דיש לה וסת איכא למימר כיון דאורח בזמנו בא צריכה בדיקה בשעת וסתה ואהנך נמי איכא למימר דצריכה בדיקה שלא תשתכח תורת בדיקה מהן בתולת דמים כשתראה ומעוברת ומניקה לכשיעברו ימי עבורה ומניקותה לפי שהורגלו זמן מרובה בלא בדיקה וזקנה אע"ג דלא אתיא תו לידי בדיקה וליכא למיגזר בה מידי מ"מ גזר לה אטו אחרינא אבל תוך י"א יום אינה צריכה בדיקה דזמן מועט הוא ולא תשתכח תורת בדיקה דאחר י"א יום תבדוק וגם זמן מועט יש משבדקה עכ"ל תוס' ז"ל:

יכין

שמאי אומר כל הנשים:    אפי' אינה מד' נשים דלקמן במ"ג:

דיין שעתן:    דבראתה דם. א"א דנתעכב ברחם. והרי מטמא בבית החיצון. ותטמא לתרומה שנגעה למפרע. דא"כ יחוש גם הבעל לפרוש מאשתו שמא תראה אח"כ:

הלל אומר מפקידה לפקידה:    כל תרומות שנגעה למפרע משעת בדיקה האחרונה שמצאה א"ע טהורה עד שעת ראיי' דם כולן טמאים. אבל לבעלה אמ"ט למפרע:

ואפילו לימים הרבה:    בין בדיקה לראיי':

אלא מעת לעת ממעט על יד:    ר"ל אחר:

מפקידה לפקידה:    אם בין בדיקה לראיי' טפי ממעל"ע. טמאה מעל"ע למפרע מדאינו אלא קנסא. על שעברה אתקנת חכמים לבדוק בבוקר ובערב:

ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת:    דאם מעל"ע טפי. טמאה רק עד הבדיקה למפרע:

כל אשה שיש לה וסת:    זמן קבוע לראיית דם ג"פ:

דיה שעתה:    דחזקה לאורח בזמנו בא ולא חיישי' כלל למפרע:

והמשמשת בעדים:    ה"ק ומשמשת בעדים. ור"ל אע"ג דביש לה וסת דיה שעתה. מצוה לה לבדוק במטלית קודם תשמיש ואחר תשמיש בעסוק' בטהרות:

הרי זו כפקידה:    ר"ל בדיקה שאחר תשמיש הר"ז כפקידה. ולא תחוש ממנו ולמפרע. ולא אמרי' ראתה טפת דם כחרדל וחפהו ש"ז שלאחר תשמיש. אבל בדיקה שקודם תשמיש לא. מדמהירה לתשמיש לא תבדק יפה:

וממעטת על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה:    אותה בדיקה שאחר תשמיש ממעטת זמן טומאה למפרע:

בועז

פירושים נוספים