תוספות יום טוב על נדה א
תוספות יום טוב · על נדה · א · >>
משנה א[עריכה]
הניח נדה אחר כל אלו הטומאות [ר"ל החמורות והקלות]. מפני שאינה טומאה כללית לכל מין האדם. הרמב"ם:
שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן. ותני לה בריש עדיות. וסגי בהכי ולא אצטריך תו למתני בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה. א"נ דהא דאמרי' דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. אא"כ דמתני לה בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה כמ"ש הר"ב ברפ"ג דיבמות. היינו ב"ש וב"ה. אבל לא שמאי והלל גופייהו ומיהו כלשון הראשון מוכח ממ"ש במ"ח וט פ"ב דמעשר שני:
דיין שעתן. פי' הר"ב ולא אמרי' מקמי הכי נמי הוה דם וכותלי בית הרחם העמידוהו כו'. ודין תורה כך הוא דליכא למיחש להכי אלא (דב"ה) [דהלל] עושה סייג לדבריו וחושש כי היכי דבכל התורה כולה עבדינן סייג (וב"ש) [ושמאי] משום בטול פריה ורביה. אינו עושה סייג. כך מפורש בגמ' [דף ג] ועיין מ"ש בפרק דלקמן מ"ד [וכותלי בית הרחם ובית החיצון שכתב הר"ב. מפורש במ"ה פ"ב וברפ"ה בס"ד]:
וחכמים אומרים לא כדברי זה וכו'. כתב הר"ב וכדי להשוות מדותיהם וכו' להיכא דבדקה צהרים. דה"ל ג' עונות. היום אמש ואתמול למפרע עד צהרים לא רצו לחלק וכו' גמ' [ומיהו אכתי לא שמענו אלא דאיכא למעוטי ולא ליטמו למפרע רק עונה אחת יתר מצהרים עד שחרית. וזהו שאמרו שלא רצו לחלק ולמעט אבל ז"ש הר"ב להוסיף. לא ידענא מהיכי תיתי להוסיף ואף רש"י לא כתב אלא לא רצו לגרוע ולמעט כו']:
כל אשה שיש לה וסת כו'. תימה למה הפסיק ושנה המשמשת בעדים ה"ל למתני מיד כיצד דיה שעתה וי"ל דקמ"ל אע"ג דיש לה וסת צריכה לשמש בעדים [כדפי' הר"ב] אע"ג דתנן לקמן [משנה ז] אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת [וכו']. הכא תנא ליה לאשמועינן דאותה בדיקה חשובה למעט מעת לעת דהוי חדוש כדלקמן. ודלקמן היינו בד' נשים דיין שעתן. תוס' [דף ד ד"ה כל אשה]]:
שיש לה וסת. כתב הר"ב ובדקה בשעת וסת. דאל"ה לא כדתנן בספ"ד:
וסת. כתב הר"ב שנקבע לה זמן האורח ג' פעמים. כדתנן במ"י פ"ט:
דיה שעתה. כתב הר"ב ולא חיישינן דלמא מקמי הכי הוי כו'. כדאמרן דמדאורייתא לעולם לא אמרינן דילמא מקמי הכי הוה והכא אפי' רבנן לא חשו דודאי אורח בזמנו בא. ולא יעמוד מלצאת חוצה:
והמשמשת בעדים. פי' הר"ב דה"ק ומשמשת בעדים. ועיין במשנה דס"פ:
בעדים. פירש הר"ב דהיינו בסדין. עיין בפי' הר"ב ספ"ח. [ומ"ש שם בס"ד]:
וממעטת על יד מעת לעת וע"י מפקידה לפקידה. ואיצטריך למתני נמי מפקידה לפקידה. דמה"ד מעת לעת חשו בה רבנן לפסידא דטהרות. אבל מפקידה לפקידה דזמן מועט הוא אימא לא. קמ"ל. גמ':
משנה ב[עריכה]
היתה יושבת במטה. כתב הר"ב לאשמועינן דמשום דיש לה וסת כו' הא אין לה וסת כו' מטה נמי טמאה. דספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה. אפילו בכלי מונח ע"ג קרקע. גמרא. וכבר כתבתי כן במ"ב פ"ד דטהרות. ועיין עוד מ"ש שם במ"ד:
משנה ג[עריכה]
בתולה מעוברת מניקה וזקנה. כולהו מפרש להו במתני':
אבל הלכה כר"א. כתב הר"ב והכי מסיק בגמרא. דאל"ה אין למדין הלכה מפי התלמוד. כלומר. ממה שנשנה במשנה דהלכה כמותו. כדאיתא בגמרא. וטעמא פירש"י שהתנאים לא דקדקו איש בדברי חבירו וכו':
משנה ד[עריכה]
אע"פ שנשואה. כלומר ונבעלה. דתנו רבנן נשאת וראתה דם מחמת נישואין. ילדה וראתה דם מחמת לידה. עדיין אני קורא לה בתולה. שהרי בתולה שאמרו בתולת דמים [דמי נדה] ולא דמי בתולים:
משיודע עוברה. פירש הר"ב לסוף ג' חדשים. כי הא דכתיב (בראשית לח) ויהי כמשלש חדשים וכו' גמרא. ועיין מ"ש במתני' דלקמן:
עד שתגמול. פי' הר"ב עד שישלים לבנה כ"ד חדש ואפילו מת כו'. לרבנן הוא דמפרש הכי:
רבי מאיר אומר מטמאה מעת לעת. פי' הר"ב דסבר ר"מ דם נעכר ונעשה חלב. וקרא דריש דכתיב (איוב יד) מי יתן טהור מטמא לא אחד. [טהור מטמא חלב מדם] לא אחד. בתמיה. כלומר יחידו של עולם. ורבנן א"ר יוחנן. זו ש"ז שהוא טמא. ואדם הנוצר ממנו טהור. ורא"א אלו מי הנדה. שהמזה ומזין עליו טהור. ונוגע טמא. גמ' [דף ט]:
משנה ה[עריכה]
סמוך לזקנתה. פירש הר"ב. כל שקורין לה אימא אימא מחמת זקנתה ואינה מקפדת. גמ'. וכתבו התוספות בירושל' פריך וכי בדעתה תלויה הדבר ומשני כל שראויה לקרותה אימא:
רבי יוסי אומר מעוברת ומניקה שעברו עליהן ג' עונות. וא"ת מעוברת לת"ק נמי הא בעי לסוף ג' חדשים וי"ל דכשאתה מונה חדשים אי אתה מונה צ' יום דלפחות יש בג' חדשים האחד מהן חסר. דמש"ה דייק הר"ב לפרש במ"י פ"ד דיבמות אדתנן היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיש לה ג' חדשים. דהנך ג' חדשים הם תשעים יום. ועי"ל דר"י ס"ל דעד שיעברו עליה ג' עונות לא אמרינן דיה שעתה. ואם הוכר עוברה ועדיין לא עברו עליה ג' עונות. מטמאה מעת לעת או מפקידה לפקידה. ולת"ק אע"פ שלא עברו עליה ג' עונות. משהוכר עוברה דיה שעתה. ושוב מצאתי כך בב"י סוף סימן קפ"ט שכתב בשם הרשב"א דטעמא דמלתא דמשום דהרי זו כחולה ודמיה מסולקים. ומשעה שהוכר העובר. ראשה ואיבריה כבדים עליה. אבל קודם שהוכר עוברה. אין ראשה ואיבריה כבדים עליה. ור"י חלוק בדבר. ולא חשיב לה מסולקת דמים. אא"כ פסקה מדם ועברו עליה ג' עונות. ע"כ:
משנה ז[עריכה]
חוץ מן הנדה. והא קמ"ל דאין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה. גמ':
והיושבת על דם טוהר. מהו דתימא תבדוק דדלמא קבעה לה וסת. קמ"ל. דמימי טהרה לימי טומאה לא קבעה. גמ':
ומשמשת בעדים. פי' הר"ב אע"פ שיש לה וסת וכו'. אבל אשה שאינה עסוקה כו' ואפילו אין לה וסת לפירש"י. ועיין בר"פ דלקמן:
ובתולה שדמיה טהורים. כתב הר"ב ד' לילות לב"ש וכו'. כדתנן בר"פ בתרא. ומ"ש הר"ב אבל שחרית וערבית צריכה בדיקה היכא דלא שמשה כו' מסיים רש"י ולפני תשמיש היינו טעמא דלא בעי בדיקה דכיון דלאחר תשמיש לא בעיא בדיקה. לפני תשמיש נמי לא אצרכוה רבנן. דכל לבעלה לא בעיא בדיקה אלא מגו דלטהרות. והכא ליכא מגו:
ופעמים צריכה להיות בודקת. פירושא דצריכה להיות בודקת דברישא:
ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה. עיין בריש פרקין דלקמן: