משנה נגעים יד יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק יד · משנה יג | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

[עריכה]

שני מצורעים שנתערבו קרבנותיהם, קרב קרבנו של אחד מהםכז, ומת אחד מהם, זו ששאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע.

אמר להם, יכתוב נכסיו לאחר ויביא קרבן עני.

משנה מנוקדת

[עריכה]

שְׁנֵי מְצֹרָעִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ קָרְבְּנוֹתֵיהֶם, קָרַב קָרְבָּנוֹ שֶׁל אַחַד מֵהֶם, וּמֵת אַחַד מֵהֶם, זוֹ שֶׁשָּׁאֲלוּ אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר לָהֶם, יִכְתֹּב נְכָסָיו לְאַחֵר וְיָבִיא קָרְבַּן עָנִי.

נוסח הרמב"ם

שני מצורעין שנתערבו קרבנותיהן קרב קרבנו של אחד מהן ומת אחד מהן זו שאלו אנשי אלכסנדריה את רבי יהושע אמר להן יכתוב נכסיו לאחר ויביא קרבן עני.

פירוש הרמב"ם

כבר ביאר בתוספתא נזרק דם על אחד מהם ומת אחד מהמצורעים רצה לומר דם מאחת משתי חטאות שנתערבו זו שאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע ואמר להם להביא חטאת בהמה אינו יכול שאין חטאת בהמה באה על הספק ולהביא חטאת העוף אינו יכול שהעשיר שהביא קרבן עני לא יצא וכיצד יעשה יכתוב נכסיו לאחר ויביא קרבן עני ונמצא עני ומביא חטאת העוף אמר להן ר' יהושע עכשיו שאלתם דבר חכמה וממה שיתבאר אותו בכאן עד שישלים כוונת המסכתא שטהרת מצורע הראשון ר"ל אשר תעשה בעת הסרת נגע הצרעת בשתי צפרים ועץ ארז ואזוב שהיא נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית בארץ ובחוצה לארץ לפי שאין לה קשר בדבר מזה ויטהר המצורע בו וישאר מחוסר כפורים כמו הזבים והזבות והיולדות אשר בזמננו ליום אשר טהרו הם מחוסרי כפרה ולשון התוספתא שטהרת מצורע בארץ ובחו"ל ושם גם כן אמרו הכל כשרים לטהר את המצורע אפילו זב אפי' טמא מת וכשם שמצוה לטהרו כך מצוה לטמאו וכהן שטמאו מצוה עליו לטהרו שנאמר לטהרו או לטמאו ושם נאמר ג"כ שמצורע מטהר ושהוא כאשר יעמוד בתגלחת שניה לפי שהוא דוחה בו מצות לא תעשה אשר הוא גילוח הראש בכללו והזקן ולא הגיע לנו תכלית לפי שא"א בזמננו זה הבאת כפרה עד שיטהר מטומאת צרעת הטהרה השלמה אשר היא מפני תגלחת שניה ותכלית מה שנאמר יבוא עשה וידחה את לא תעשה כאשר (יקדים) [יקיים] העשה על השלימות וזה מקום ספק ועיון ובספרא אמר רבי יהודה שבתי היה והלכתי אחר רבי טרפון לביתו אמר לי יהודה בני תן לי סנדליי ונתתי לו ופשט ידו לחלון ונתן לי ממנה מקל ואמר לי יהודה בני בזו טהרתי שלשה מצורעים ולמדתי בו שבעה הלכות שהוא של בירות ובראשה טרף וארכה אמה ועביה כרביע כרע המטה אחד לשנים ושנים לד' ומזין ושונין ומשלשין ומטהרין בפני הבית ושלא בפני הבית ומטהרים בגבולין והנה לך ראיה בזה שרבי טרפון היה אחר החרבן והיה זה המעשה בחוצה לארץ לפי מה שהורה ספור המעשה:

פירוש רבינו שמשון

קרב קרבנו של אחד מהם ומת. בפרק בתרא דנדה (דף ע.) קא חשיב שאלות ששאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע וזו אחת מהם ששאלוהו השני מה תהא עליו והיאך יטהר לאכול בקדשי' שאילו הי' מצורע חבירו חי אע"פ שנתערבו קרבנותיה' זה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא או אם מת האחד והיו השני קרבנות בפנינו היו הקרבנות מתים וזה מקריב קרבן אחר אבל עכשיו אינו יכול להקריב את זה דשמא של מת הוא והוי חטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלה וקרבן אחר נמי אינו יכול להביא דשמא אותו שקרב היה שלו ונפטר ונמצא מביא חולין לעזרה ואינו יכול להתנות בנדבה שאין חטאת באה נדבה ואפילו לר"ש דאמר בפרק בתרא דנדה (שם) דאשם קרב מספק על תנאי דאם הוא חייב אשם הרי זה אשם ואם לאו יהא שלמי נדבה ה"מ אשם שמתן דמו שוה לשלמים אבל חטאת שאין מתן דמו שוה לשלמים אינו יכול להתנות ולומר אם קרבה חטאתי הרי חטאת זו שלמי נדבה דמתן דמים היכי לעביד אי יהיב ארבע מתנות מחוט הסקרא ולמעלה דילמא שלמי' הוא ואי יהיב שתי מתנו' מחוט הסקרא ולמטה דילמא חטאת היא והשיב להם ר' יהושע יכתוב נכסיו לאחר והוי עני וראוי להביא בדלות וחטאת העוף באה על הספק ואין בה משו' חולין לעזרה ובפ' תינוקת (שם) פריך והא איכא אשם ששוה בעשיר ועני והיאך הוא מביא אשם מספק דילמא חולין לעזרה מייתי ומשני שמואל בשקרב אשמו קודם מיתת חבירו וקיימא תקנתא דר' יהושע אבל לא קרב אין לו תקנה ולא קיימא מילתא דשמואל משום דאי כר' יהודה דאמר אין אשם בא על תנאי דהוא בר פלוגתיה דר"ש דאשם בא על תנאי ומש"ה ליכא תקנתא באשם קאמר אשם קבע דאם קרב אשמו תו ליכא תקנתא בחטאת דאשם שהביא בעשירות קובע את שאר קרבנותיו בעשירות ואין יכול להביא חטאת ענייה ואי כר"ש דאמר אשם לא קבע א"כ אפילו לא קרב האשם איכא תקנתא דמייתי אשם על תנאי ומתני בשלמים דשמעינן לה לר"ש דאמר מייתי ומתני דתניא ר"ש אומר למחרת מביא אשמו ולוגו עמו והיא ברייתא בתוספתא דנזיר בפ"ב:

תניא בתוספתא [פ"ט] שני מצורעים שנתערבו כדאותיהן זה נותן שלו לזה וזה נותן שלו לזה נתערבו פרידיהן זה נותן שלו לזה וזה נותן שלו לזה ואם הזה משניהם על א' מהם יצא נתערבו אשמותיהן זה ישחט לשם מיטהר וזה ישחוט לשם מיטהר מזה [א] על שניהם נתערבו חטאתיהן זו תשחט לשם מה שהיא וזו תשחט לשם מה שהיא מתה אחת מן החטאות יביאו חטאת בשותפות ויתנו עליה ותאכל נזרק דם של א' מהן ומת א' מן המצורעין חטאת [ב] (דפרשי) [דמפרשה]*) מתה ואם שחוטה היא הדם ישפך ותעובר צורתה ותצא לבית השריפה מהו [ג] השאילה לתקן מצורע אחר הנשאר זה שאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע ואמר להן להביא חטאת בהמה אינו יכול שאין חטאת בהמה באה על הספק חטאת העוף אינו יכול שהעשיר שהביא קרבן עני לא יצא הא כיצד יכתוב נכסיו לאחרים ונמצא עני ומביא חטאת העוף אמר להם ר' יהושע עכשיו שאלתם דבר חכמה:

פי' כדאותיהן מלשון כד והוא פיילי של חרס:

נתערבו פרידיהן. הם הצפורים:

לשם מיטהר. הם בעליו כלומר לשם מי שהוא בעליו דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים בין שנוי קדש בין שנוי בעלים [אלא] לא עלו לשם חובה וחטאת נפסלת בכך ובאשם פלוגתא דר' אליעזר ורבנן ריש זבחים (דף ב.) ואפילו רבנן דמכשרי מודו דאין עלו לשם חובה:

יתנו עליה. שתהא החיה לשם מי שהמתה שלו ותאכל דכשרה היא:

מת אחד מן המצורעים והרי החטאות קיימות שתיהן ימותו דאיכא חדא שמתו בעליה ולא ידיעא וחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא. ויביא חטאת כתחלה. המצורע הנשאר:

נזרק דם של אחד מהן ומת אחד מן המצורעים. היינו קרב קרבנו של אחד מהם דמתניתין דלענין החטאת שהופרשה ועומדת קתני הכא ודאי מתה ואם שחוטה היא דמה נשפך אבל לענין תקנת המצורע מה יעש' לאכול (בה) בקדשי' זו הית' שאלה של אנשי אלכסנדריא ולפי ששאלו לר' יהושע ג' דברי בורות כדאיתא בפרק תינוקת (דף ע.) אמר להם על זו עכשיו שאלתם דבר חכמה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

זאת שאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע - מצורע שני שהוא בחיים מה תהא עליו, היאך יטהר לאכול בקדשים, שאילו היה מצורע האחר חי, אע"פ שנתערבו קרבנותיהן זה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא. או אם מת האחד והיו שני הקרבנות לפנינו, היו הקרבנות מתים וזה מקריב קרבן אחר. אבל השתא אינו יכול להקריב את זה, דשמא של מת הוא והויא חטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלא. וקרבן אחר נמי אינו יכול להביא, דשמא אותו שקרב היה שלו ונפטר, ונמצא מביא חולין לעזרה. ואינו יכול להתנות בנדבה, שאין חטאת באה נדבה:

יכתוב נכסיו לאחר - והוי עני וראוי להביא קרבן דלות, וחטאת העוף באה על הספק ואין בה משום חולין בעזרה. ואם אינו מפקיר נכסיו והביא חטאת העוף, לא טהר, דעשיר שהביא קרבן עני לא יצא. ומן האשם שמביא ליכא לאקשויי היכי מצי מייתי אשם בספק דלמא חולין לעזרה מייתי, דכיון דאשם שוין מתנותיו לשלמים, יכול להביא אשם ולהתנות כח, אם אני חייב אשם יהא זה לאשם, ואם לאו, שקרב אשם שלי, יהא זה לשלמים, מה שאינו יכול לעשות כן בחטאת, שאין מתנות דמים של חטאת שוות לשלמים, דמתן דמים של חטאת [ארבע מתנות] למעלה מחוט הסקרא, ושלמים [שתי מתנות] למטה מחוט הסקרא:

פירוש תוספות יום טוב

קרב קרבנו של אחד מהם. ר"ל מאחד מב' חטאות שנתערבו. הרמב"ם:

זו ששאלו כו'. פי' הר"ב דשמא של מת הוא והויא חטאת שמתו בעליה כו' ומן האשם שמביא ליכא לאקשויי כו' דכיון דאשם שוין מתנותיו לשלמים יכול להביא אשם כו'. תמיהני דפלוגתא היא במשנה ג' פ"ח דזבחים. דר' שמעון ורבנן באשם שנתערב בשלמים. וחכ"א אין מביאים קדשים לבית הפסול. שממעט באכילתן. אי הוו שלמים. וכן הלכה. ובסוף נדה דף ע' איתא נמי בברייתא בספק מצורע. דר' שמעון אומר מביא אשם ומתנה. ולא הודו לו חכמים. ותו אמרי' התם בהדיא דהאי תקנתא דר' יהושע ליתא אלא לר"ש דסבר מביא אשמו ומתנה. ולא חש למביאים קדשים לבית הפסול. ושמואל מוקים לה בקרב אשמו. וכר"ש בהא דחטאת קבעה ולא האשם. כדתני' לעיל מי"א. נמלינו למדין מעכשיו דלדידן דקי"ל כר' יהודה דאשם קבעה. א"א לאוקמא בשקרב אשמו. דא"כ אין לו תקנה להביא קרבן עני כלל. ואי בשלא קרב אשמו אנן דקי"ל כחכמים שאין מביאים קדשים לבית הפסול. תקנתא דר' יהושע נמי ליתא. ותימה על הר"ב והרמב"ם שלא פירשו [דמשנתנו אינה הלכה. ושוב מצאתי דהרמב"ם פסקה] למשנתנו בסוף הלכות מחוסרי כפרה. והשמיט תקנתא דאשם. וכן בפירושו ג"כ לא כתבו וכדין השמיטו. דאין מביאים קדשים לבית הפסול. אבל אכתי תקשה ליה דא"כ כשקרב אשמו מיירי. ואיהו פסק כר' יהודה דאשם קבעה. וזה הקשה ג"כ הכ"מ והניח בצ"ע:

ויביא קרבן עני. כתב הר"ב וחטאת העוף באה על הספק כו' עיין בפירושו במ"ד פרק קמא דכריתו'. ובסוף תמורה:  

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כז) (על המשנה) אחד מהם. רצה לומר מאחד משתי חטאות שנתערבו. הר"מ:

(כח) (על הברטנורא) וקשה, דזה אינו אלא לר' שמעון, אבל לרבנן דסבירא להו אין מביאין קדשים לבית הפסול, אינו יכול להתנות שתהא שלמים, דהא ממעט באכילתן יום אחד. וכן הוא בהדיא בגמרא [נדה דף ע']. ובקרב אשמו נמי ליכא לאוקמא, דהא קיימא לן כר' יהודה, דאשם קובעו, ואין לו תקנה להביא קרבן עני כלל, וא"כ תימה על הר"מ והר"ב שלא פירשו דמשנתנו אינה הלכה. והר"מ בחיבורו העתיק למשנתנו והשמיט תקנתא דאשם. ועדיין קושיא שניה במקומה. וצ"ע:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בפי' רעז"ל או אם מת האחד והיו שני הקרבנות לפנינו הי' הקרבנות מתים וכו' כך צ"ל.

זו ששאלו וכו' זה אחד משלשה דברי חכמה ששאלו לו הנם בנדה פ' בתרא דף ע' ועיין במ"ש שם סי' ד'. ומדלא קתני זו שאלו אלא זו ששאלו נראה שהיא לרמוז לנו שהיא שאלה אחת ממה ששאלו. ומ"מ זו שאלה ששאלו: אלכסנדריא מ"מ אלכסנדריאה:

סליק פירקא וסליקא לה מסכת נגעים. ובעה"י אשר כל ברא. ועמו הקדושה והטהרה. נתחיל מסכת פרה:  

תפארת ישראל

יכין

אמר המחבר בזיעת אפי אכלתי לחם פי"ד משנה י"ג. כי משנה חמורה היא. ורבותינו מיניקנו בכל מקום ובכל עת. ופה השמיטו דדם מפי עולליהם. ואני העלוב מוטל על חצנם. יאמר נא ישראל אם אלה הענקים אומנינו אשר תמיד בחיקם ינשאנו ממעל לכל דרך לא סלולה. פה נטשונו כעטלף ערום מושלך על שפיים בכרם ד' צבאות. איה אמצא מנוח להציג כף רגלי החלש לפרש המשנה הקדושה. ומאין יבא עזרי. אם לא מד' עושה שמים וארץ מאין. דהנה ראו נא דבמשנתנו הנ"ל אמרינן שנים שנתערבו קרבנותיהם. וקרב קרבנו של א' מהן. ואנחנו נשמע קול ענות חלושה בשאלה. איזה מקרבנותיהן נתערבו. ואיזה קרבן של א' מהן שהוקרב. והנה אין גם אחד מרבותינו שענונו על ב' שאלות אלה. זולתי בעל הפיל. ה"נ רתוי"ט שנשמטה מלה משפתותיו שושנים נוטפות מור. הוא אמר ויהי. וז"ל שקרב קרבנו של א' מהן דהיינו החטאת. עכ"ל. וזה פשוט דבחטאת וודאי איירי. דיגיד עליו ריעו. דהיינו דמתשובת ר' יהושע וודאי מוכח. דהאלכסנדריי' עבור החטאת שאלו. שכבר הוקרב בעוד חבירו חי. ואין ידוע אם שלו או של חבירו הי'. אולם מדנשמע מדברי רבינו. שלא יוכלל במלת קרבנו רק חטאת. כפי הנראה דייק כן רבינו. משום דמלת קרבנו דקאמר תנא. רק חדא משמע. אולם אם לכך מתכווין רבינו אין הוכחתו מוכרחת. דהרי כבר מצינו בקרבן הנשיאים בפ' נשא. דכתיב גבי כל א' הקריב את קרבנו. וסופר ומונה אח"כ כ"א קרבנות שהקריב כל א' מהן. אלמא דמלת קרבנו גם מובא משמע. ובל"ז יש לדקדק דאי מיירי שהקריב רק החטאת מי סני לי' להתנא למנקט מלת חטאת. ולמה לא נקט בפירוש והקריב חטאת של אחד מהן. ויהיה איך שיהי'. אכתי לא פי' לנו רבינו. מה נכלל במלת שנתערבו קרבנותיהן. אי נימא דמוקי לה כדמוקי למלת קרבנו דהיינו שנתערבו רק ב' החטאות. אבל האשם והעולה לא נתערבו להן. א"כ קשה מה מקשה הש"ס על זה [נדה ד"ע א'] והאיכא אשם. ומה קושיא. וכי מי מעכבו מלהקריבו. והרי האשם לא נתערב ויכול שפיר להקריבו. ותו מה משני שמואל שקרב אשמו. וכי מי מכריחנו לאוקמא שכבר קרב אשמו. הרי לא נתערבו האשמות. ויכול השתא להקריב אשמו. ואדרבה טפי הול"ל שלא קרב אשמו. ויקריבנו השתא אחר שיכתוב נכסיו לאחר. ובזה יסתור קושית רב ששת. דהרי באופן כזה קבעו האשם בעניות. ואי נימא לאידך גיסא דמדלא פי' רתוי"ט במלת שנתערבו קרבנותיהן. דהיינו שנתערבו חטאתיהן וילמד תחתון מעליון. דהיינו קרבנו דנקט תנא בתר הכי ממלת קרבנותיהן. דשניהן רק מחטאות מיירי. אלא ש"מ דס"ל לרתוי"ט. דנתערבו קרבנותיהן דמשנתנו. היינו שנתערבו כל הג' קרבנות שחייב כל א' בקרבנות של חבירו. עכ"פ קשה כיון דכל ספיקת אנשי אלכסנדריי' רק עבור החטאות הי'. וכדמוכח מתשובת ר' יהושע להם. למה הי להם לתאר השאלה שנתערבו להם גם שאר הקרבנות. טפי הו"ל למנקט שנתערבו חטאתיהן. ותו קשה א"כ ממ"נ היכי איירי. אי שהי' האשם והעולה מפורשים דהיינו שפירש כל א' מהן איזה מהן יהי' אשם ואיזה עולה. ונתערבו אח"כ ג' המפורשים של א' בג' המפורשים של חבירו. ונמצא שיש בכל א' מהבהמות המעורבים ב' ספיקות. אחד אם הוא אשם או עולה. והספק הב' אם הוא שלו או של חבירו. ואף דגם ב' החטאות שלהן נתערבו. אפ"ה משום שהחטאת נקבה היא ולא הי' יכול להתערב עם אינך שהם זכרים. לפיכך לא הי' בב' החטאות רק ספק א'. היינו שלא ידעו של מי הוא. והיו יכולין שפיר להקריב מב' החטאות חטאת א' שתהי' לשם מי שהיא שלו. ואח"כ מת א' מהן. ונמצא שלא ידע החי אם הקריבו חטאתו אי לא. עכ"פ אכתי קשה מה מקשה הש"ס והאיכא אשם. ומה קו' הרי כיון שנתערבו האשמות והעולות המפורשות יחד. כולן ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא מהדמים כל קרבן שנתערב. וכפי דמי היותר מובחר מאותן שהוממו [וכרמב"ם פ"ו מפסוהמ"ק הט"ו]. וא"כ ה"נ יכול לעשות כן ויקריב אשמו לשיוממו וגם אם לא ירצה להמתין כך יכול להקריב אשם אחד מיד דהרי כל התערובות נדחו לרעיא. רק לכשיוממו הנך יפול כל מעותיהן לנדבה [כרמב"ם שם הט"ו]. וא"כ מה זה קו' והאיכא אשם. ומה מתרץ שהקריב אשמו. והיכי אפשר כן והרי הכל מעורב. וגם טפי הו"ל לתרוצי שלא הקריב אשמו וכלעיל. ואפילו נימא דמשנתנו מיירי. לא בנתערבו האשמות המפורשות בהעולות המפורשות. רק שנתערבו ב' האשמות לבד וב' העולות לבד כל א' מין במינו. ונמצא שאין בכל א' מהם רק ספק א' אם שלו או של חבירו הי'. אכתי ק' היכי קאמר והא איכא אשם. ומאי קושיא. הרי בין האשמות המעורבות יש א' מהן שמת בעליו. והרי בחטאת כה"ג בכלל חטאות המתות הוא [כתמורה כ"א ב']. וחטאות כזו שנתערב עם קרבנות אחרות כולן ימותו [כזבחים ד"ע ב']. וכל שבחטאות מתה. באשם כה"ג רועה [כתמורה די"ח א']. וא"כ ב' אשמות אלו ירעו עד שיסתאבו וכו' הכל כלעיל. ומה מקשה הש"ס והאיכא אשם. ואיך מתרץ שכבר הקריבו אשמו. וגם מי ומה מכריחו לאוקמא כן. ולהעמיס עלינו קו' רב ששת. ולא נוקמא טפי שנתערבו כולן יחד. ולא הקריב אשמו עדיין עד אחר שיכתוב נכסיו לאחר. ואי נימא דהכא לא במפירשות מיירי אלא בסתומות. דהיינו שלא פירש כל א' מהן על ב' הזכרים שהביא איזה מהן יהי' אשם ואיזה עולה. רק איזה מהן שירצה יקרבנו אשם ואיזה שירצה יקריבנו עולה. ונתערבו ב' שלו בב' של חבירו. הרי גם בכה"ג לא נרפאה לנו קושייתינו דמה מקשה הש"ס והאיכא אשם. הרי מתערובות ד' בהמות אלו. אף שיכול להקריב מהתערובות עולה א'. דאף אם תהי' של המת. רשאי הוא להקריבו [כספ"ב דקינין]. עכ"פ ב' עולות אינו יכול להקריב מהתערובות. דאע"ג דכולן סתומות יש לחוש שמא שניהן של איש א' הן. וכשיקריב שניהן. יקריב אשם לעולה. וגם אשם אינו יכול להקריב כלל מהתערובות. דשמא זו שיקריב של המת הוא. אלא בכה"ג אין לו דרך אחר רק אחר שהקריב עולה א' מהתערובות יהיו ג' הנשארים רועים עד שיסתאבו וכו'. וכיון שכן יכול שפיר להקריב אשמו. ותו כיון שנתערבו כולן. היכי אפשר שכבר הקריב אשמו מהתערובות בוודאי. הרי אפילו יקריב ב' אשמות מהתערובות עדיין יש לחוש אולי שניהן של חבירו היו. וירא ישראל כי אין עוזר לו מרבותינו המפורשים בפירוש משנתנו הקדושה. ויסב פניו אל הקיר ויתפלל אל ד'. והנה יד שלוחה ממרום. ותושע לו ימינו וזרוע קדשו. כימי חודש בחדשו. אשר תמיד לא נטשו. הללו אל בקדשו]:

שני מצורעים:    ב' מצורעים עשירים שהביאו לטהרתן. כל א' קרבנותיו. דהיינו ב' כבשים זכרים א' לאשם וא' לעולה. וכבשה אחת נקבה לחטאת. ונתערבו קרבנותיהן בג' תערובות. דהיינו אם מפורשים היו. נתערב האשם עם האשם. וחטאת עם חטאת. ועולה עם עולה. ואם סתומים היו. נתערבו מב' הזכרים של כל א' זכר א' משל זה עם זכר א' של חבירו לבד. וכ"כ נקבה אחת של זה עם הנקבה של חבירו. באופן שאין להסתפק בכל א' התערובות שמא אשם או עולה הוא. אלא שמא של זה או של חבירו הוא:

שנתערבו קרבנותיהם:    ר"ל שמג' מיני תערובות אלו. הקריב מכל תערובות ותערובות א' דהיינו אשם א' מב' האשמות. ועולה א' מהב' עולות. וחטאת א' מהב' חטאות המעורבות. כל קרבן לשם מי שהוא שלו. נמצא שהקריב קרבן שחייב א' מהן לטהרתו. רק שאינו יודע מי הוא האחד שהקריב קרבנו:

ומת אחד מהם:    דאילו היו שניהם חיים. היה יכול להקריב גם הנשארים מהתערובות. כל א' לשם מי שהוא שלו מדנתערבו רק מין במינו. אבל מדמת א' מהן. תו אינו יכול להקריב מג' הנשארים רק העולה. דהרי אפילו היא של המת רשאי הוא להקריבו [כספ"ב דקינין]. אבל השתא אינו יכול להקריב החטאת דשמא של מת הוא. ולמיתה אזל [כתמורה כ"א ב']. וגם האשם אינו רשאי להקריב אולי של המת הוא. ולרעיא אזל. דכל שבחטאת מת באשם רועה עד שיומם. ויביא בדמיו עולה [תמורה די"ח א']. וחטאות ואשם אחרים אינו יכול להביא. דאולי כל ג' הקרבנות שהקריבו בתחלה בעוד חבירו חי. שלו הי'. וכבר נתטהר החי. ונמצא שכשיקריב השתא האשם והחטאת יביא חולין לעזרה. וא"כ איך יתטהר חי זה לכנוס למקדש ולאכול קדשים. והוא מסופק אם הקריבו קרבנותיו:

זו ששאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע אמר להם יכתוב נכסיו:    לאוהבו או קרובו. שבטוח בו. דלאחר שיביא זה קרבנו. יחזור ויתן לו נכסיו במתנה:

לאחר ויביא קרבן עני:    דהיינו חטאת העוף הבא על הספק. שאחר שהוזה דמה במזבח ישרפוה [כסוף תמורה]. ומדאין למזבח אלא דמה אין בה חשש חולין בעזרה מדאורייתא. ואע"ג דעכ"פ הוה כחולין בעזרה מדרבנן. ומה"ט אינה נאכלת. אפ"ה כדי לתקוני גברא שרינן להקריבו לכתחלה [ועמ"ש בס"ד פ"א דכריתות סימן ל"א]. ואחר שהקריבו לו חטאת זו. מותר לכנוס לעזרה ולאכול קדשים. ואע"ג דעדיין יש להסתפק שמא האשם שהקריבו מהתערובות בעוד חבירו חי. הי' האשם ההוא של חבירו ונמצא שזה החי לא הקריב אשמו עדיין. אין בכך כלום. דהאשם אינו מעכב הכפרה [כרמב"ם נזירות פ"י ה"ח]. וכן מוכח נמי מהרמב"ם [סוף מחוסכ"פ] שלא הביא דין האשם. והיינו מדאזל לשיטתי' [וכרלח"מ שם]. ונ"ל דהרמב"ם הוכיח דאשם אינו מעכב. דאל"כ קשה לרב ששת [נדה ד"ע א'] שהקשה לשמואל דמוקי למשנתנו בשכבר קרב אשמו. למאן תירץ שמואל הכי. אי לר' יהודה. הרי ס"ל לעיל בפרקין דאשם קובע. וכיון שכבר קרב אשמו בעשירות היכי יכול להביא חטאת בעניות. ואי כר"ש דס"ל לעול דרק חטאת קובע. א"כ אפילו לא קרב עדיין אשמו יקריבנו השתא. ואפ"ה אין בו חשש חולין בעזרה. דהרי ר"ש ס"ל דמצי מייתי אשם בתנאי. שאם כבר אשמו בעוד חבירו חי. יהי' זה שלמים. ואע"פ דממעט זמן אכילתו. דהרי שלמים נאכלים לב' ימים ולילה א'. וזה שהוא ספק אשם אינו רשאי לאכלו רק ליום ולילה כאשם. הרי ר"ש ס"ל דמביאין קדשים לבית הפסול. וקשה ואלא רב ששת היכי מוקי לה למתניתין. והרי בתרווייהו לא קיי"ל כר"ש. דבאמת רק אשם קובע [כרמב"ם סוף מחוסכ"פ]. וגם קיי"ל דאין מביאין קדשים לבית הפסול [כרמב"ם פ"ב דחגיגה]. והרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [יבמות מ"ב ב']. אע"כ דס"ל דבאמת אנשי אלכסנדריי' בכל הג' היו מסופקים. מדנקטו שנתערבו כל ג' הקרבנות. ולא נקטו שנתערבו חטאתיהן [כדנקט הרמב"ם]. אבל מדלא השיב להן ר' יהושע רק תיקון החטאת. ש"מ דס"ל דבאמת אין האשם מעכב. וא"כ כיון דרב ששת בתראה ניהו. וגם פשטות המשנה לא הזכירה כלל מהאשם. ש"מ דהכי קיי"ל. אלא דשמואל לשיטתי' דס"ל אשם מעכב. הוכרח לתרץ שכבר קרב אשמו. ר"ל לפע"ד שכבר הקריבו ב' האשמות המעורבות. בין בעוד חבירו חי או אחר שמת. הרי בכה"ג בין כך וכך וודאי כבר הקריבו אשמו של חי. והא דלא הוה מצי לשנויי שלא הקריב אשמו ויקריבנו השתא אחר שיכתוב נכסיו לאחרים ויהי' כעני. זה א"א. מדכבר הקריבו א' מב' האשמות שנתערבו בעוד חבירו חי. וכשיחזור להביא אשם. יביא השתא חולין בעזרה. ולהביאו בתנאי א"א. מדס"ל אין מביאין קדשים לפסול. אמנם תמהני מאד האיך אפשר לומר כרבינו הרמב"ם דאשם אינו מעכב. ואמאי והרי בעינן קרא כדכתיב. וכמ"ש לעיל [מ"ט]. ותו וכי עדיף זה מאילו נקטעו לו בהונות דוודאי מעכב וכמשנה ט' לעיל דאמרינן דאין לו טהרה עולמית. ומ"ש זה מזה. ואין פנים כלל לומר דרק מתנות שבשמן מעכבין ולא אותו שבדם. דמ"ש. וצ"ל דדוקא כשיביא אשם ואז מתן בהונות מעכב. אבל כשא"א לו להביא אשמו אין מתן בהונות מעכב כפרתו. והרי אשכחן דכוותי' במתנות הראש [כמ"ש בבועז משנה י']. וכ"כ מצינו [פסחים נ"ט ב'] דהקטרת אימורין מעכבין הכהנים מלאכול חזה ושוק. ואעפ"כ כשאבד האימורין מותרין לאכלן. ה"נ. ולהר"ש והר"ב אשם נמי מעכב כפרה [כערכין כ"א א'] ואפ"ה יש לו תקנה להחי בשיביא כבש זכר לאשם בתנאי שאם כבר הקריבו אשמו בעוד חבירו חי יהי' זה לשלמים. משום דשניהן דהיינו אשם ושלמים מתן דמו שוה. בב' שהן ד'. ולמטה מחוט הסקרא. ואע"ג דעכ"פ אשם נאכל רק לזכרי כהונה. ורק ליום ולילה. אבל שלמים נאכלים גם לבעלים. ולב' ימים ולילה א'. וא"כ שמא זה הכבש שמביא שלמים הוא. ומדמסופק שמא אשם הוא. אסור לישראל לאכול ממנו. וגם הכהן אסור לאכלו יותר מיום ולילה. ונמצא שממעט באוכליו ובזמן אכילתו. שאינו רשאי [כזבחים ע"ה ב']. אפ"ה כיון שבדיעבד אם הקריבו כך. הקרבן כשר. לפיכך משום תקוני גברא. הו"ל כשעת הדחק דכדיעבד דמי [כרטו"ז י"ד צ"א סק"ב]. וכ"כ אמרינן אפילו בדאו' כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק [ברכות ד"ט א']. וכ"ש הכא דאיכא נמי תקוני גברא דמה"ט שרינן נמי שיקריב חטאת עוף ולהביאו לבית הפסול לגמרי. כך נ"ל ליישב דעת הר"ש והר"ב. וא"ת ה"ת אשם שפיר יכול להביאו בתנאי וכדאמרן. אבל האיך יעשה עם לוג השמן שג"כ מתנותיו מעכבין. י"ל דכבר הקשה בש"ם בדוגמת זה [זבחים דע"ו ב'] בספק מצורע שהוא ספק נזיר טמא. ותירץ שם דגם הלוג שמן מייתי בתנאי. שאם שלמים הוא יהי' לוג זה נדבה. ומה שיש עוד לגמגם גם בזה מהקמיצה של השמן שצריך בנדבה. ומהזאות שצריך שיעשה מהלוג של מצורע. ע"ש שמתרץ הש"ס שם הכל על נכון. א"נ נ"ל דהכא בב' מצורעים א"צ לדחוקי בכל הנך תירוצים דמתרץ הש"ס התם. דהרי כבר אוקמינה לה שכבר הקריבו אשם וחטאת ועולה בתנאי בעוד חבירו חי. וא"כ ע"כ כשהקריבו האשם הראשון בתנאי שתהיה לשם מי שהוא. נתנו מדמו מתן בהונות. אבל הלוג שמן לא היו יכולין כל א' להביא אז עדיין. דשמא אין האשם שלו ומביא חולין לעזרה. אלא מדקיי"ל מביא אדם אשמו היום. ולוגו אפילו אחר י' ימים [כזבחים מ"ד ב']. להכי היו שניהן סומכין לכשיקריבו האשם האחר מהתערובות. יביאו אח"כ כל א' הלוג שמן. ונמצא שאם ביני וביני מת חבירו. יכול זה החי שפיר אחר שיקריב השתא אשמו. להביא גם לוגו בלי שום תנאי כלל. אמנם לרתוי"ט שהבאנו לעיל שפי' דהקריבו קרבנו של א' מהן. דהיינו שרק חטאת הקריבו מהתערובות בעוד חבירו חי. ע"כ צ"ל בלוג שיביא החי השתא. שיביאנו בתנאי ובכל הנהו שנויי דחיקא דמתרץ הש"ם בסוגיא דזבחים וכמש"ל. אמנם הגם כי עד הנה עזרנו ד' לסלק כל ערעור בין אי נימא כהרמב"ם דאשם אינו מעכב. ובין אי נימא כהר"ש והר"ב דאשם מעכב. ושיביאנו החי השתא בתנאי. אפ"ה לפי עני בדעת כמוני עדיין יש דוחק קצת בפירוש הר"ש. דהרי מדנקט תנא שנתערבו קרבנותיהן. וודאי משמע שנתערבו להב' מצורעים כל מין ומין מקרבנותיהן. ומדהעמידו האלכסנדריי' שאלתן באופן כזה. וודאי שהסתפקו גם בהספק אשם שחייב החי. והאיך לא השיב להן ר' יהושע מה יעשו לתקנת האשם. ובשלמא להרמב"ם דס"ל דלר' יהושע אין האשם מעכב. וא"צ החי להביאו. שפיר י"ל דלהכי שתק ר' יהושע מיני' מדבאמת א"צ לתיקון מדאינו מעכב. אלא אי נימא דגם אשם צריך תיקון. ושיביאנו בתנאי. מ"ט שתק ר' יהושע ולא הודיעם מה יעשו לתיקון חובו. וצ"ע. ולכאורה קשה בין להרמב"ם הנ"ל ובין להר"ש והר"ב. מה לנו לבקש כל כך הרבה תחבולות כדי לתקן את החי. הרי כבר דרך כבושה לפנינו לתקן את החי כמשחל בניתא מחלבא. דהו"ל להחי למתשל על הקרבנות שהביא מקודם בעוד חבירו חי ונמצא שיהי' זה החי השתא כשאר מצורע המתטהר שעומד על פרקו להביא קרבנותיו מחדש בלי שום פקפוק כלל. ובשלמא לתוס' [כריתות די"ג ב' ד"ה ארבע] דכל קרבן כשכבר נזרק דמו תו לא מצי למתשל עלוהי שפיר. אלא להר"ן [נדרים דע"ח א']. דס"ל דגם לאחר שנזרק דם הקדשים מצי למתשל עלה. והא דחייבה תורה כרת בשחוטי חוץ. היינו בלא רצו הבעלים למתשל עלה. א"כ אף דאילה"ק לרבינו הרי אי מתשל אחר זריקת הדם. הו"ל חולין בעזרה למפרע. די"ל דכיון דכי מתשיל כבר הוא לפנים. חולין ממילא הויין. ובכגון זה אין כאן משום חולין בעזרה. ובדוגמת זה תירץ הש"ס [מנחות דמ"ח א'] בפודה ב' חלות יתירות של כבשי עצרת. דמדהן כבר בפנים אין בהם משום חולין בעזרה. דחולין ממילא הויין. וגם אילה"ק להר"ן. אם כדבריו. ה' חטאות המתות היכי משכח"ל. נתשל עלוהי. די"ל נמי בהא כתי' להר"ן לשחוטי חוץ שאין הבעלים רוצין למתשל. או שמת המקדיש או שאינו כאן. אבל ק' לדבריו מהכא. שע"כ שהמקדיש חי. והוא כאן שהרי יכתוב נכסיו לאחר בהערמה. ויביא קרבן עני. והרי גם בהאשם יש כמה ערעורים. או שלא יביאנו כלל. או שיביא אותו ואת הלוג בתנאי ובדוחק. ולמה לן כל הנך לחפש בחורין וסדקין תקון להאי גברא. טפי הול"ל דנתשיל על הקרבנות שהביא כבר. ונמצא שיהי' יכול שפיר להביא קרבנותיו בלי שום ערעור ועיכוב כלל. ואע"ג דגם בתרומה אמרינן [נדרים נ"ט א'] דלאו מצוה לאתשולי עלה. וכ"ש בקדשים דחמירי ושכבר נזרק דמו. עכ"פ הול"ל דמשום תקוני גברא שיהי' מותר לכנוס למקדש ולאכול קדשים. הא עדיף טפי משנתיר לו הערמה ושיביא חטאת עוף שג"כ אסור לכתחלה להביא קדשים לפסול. ואת"ל דהא דלהר"ן שרי להתשיל אף לאחר זריקה היינו קודם שאכלו הכהנים הבשר. דאף שכבר זרקו הדם. לא הוה כזרק דם חולין במזבח. דרואין הדם כאילו הוא מים [כזבחים ע"ט ב']. אבל כשכבר אכלו הכהנים הבשר. אינו רשאי להתשיל ולהביא הכהנים לידי עבירה אכילת חולין שנשחטו בעזרה דאסור [כתוס' מנחות ד"פ ב' ד"ה וכי]. ליתא. דבפירוש אמרינן [זבחים פ"י מ"ז] דמותר להכניס ולאכול חולין בעזרה. ואע"ג דמרש"י [תמורה כ"ג א' ד"ה יאכלו]. משמע דאפילו להכניס ולאכול בעזרה כדי לאכול מיד אח"כ קדשים על השבע אסור. וא"כ על כרחך הא דשרינן בזבחים הנ"ל. היינו רק בשיאכלו טפלים כתבלין. אבל שיאכלן בעין בעזרה אסור. והרי רמל"מ [בפ"ה מיסודי תורה בס"ד שם] החליט שחולין בעזרה אסור מדאורייתא. ואם כן כשיתשול עלה מביא הכהנים לאיסור דאורייתא. ואת"ל דרק הקרבת חולין בעזרה אסור מדאורייתא. אבל אכילתן בעזרה מותר מה"ת. תדע דאל"כ היכי מותר להביא תבלין חולין לשם. ליתא דהא תינח לילפותא דיליף הש"ס בקידושין [דנ"ז ב'] מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור י"ל שפיר דאקרבה קאי. אבל למסקנת הש"ס התם מקרא וזבחת יאכלת בריחוק מקום אתה זובח ואוכל. ולא בקירוב מקום. א"כ גם האכילה היא דאורייתא. וע"כ הא דשרינן לאכול שם תבלין חולין. היינו מדשרינהו תורה בפירוש. כדכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין [וכש"ס שם] והיינו עם תבלין. והרי אין תבלין בקדשים. וא"כ שפיר י"ל דלהכי לא מתשל. כדי שלא יביא הכהנים לידי איסור אכילתן. עכ"פ היינו הכל רק לכתחלה. אבל בדיעבד. וכדי לתקוני גברא. ודאי אע"ג דלא אמרינן לאדם חטא כדי שיזכה חברך [כשבת ד"ד]. עכ"פ היכא דלא פשע. אמרינן לאדם חטא בקל כדי שיזכה חברך בחמור [כתוס' עירובין ל"ב ב']. וכ"ש הכא דאין הכהן עושה כלום. רק הלה מתשיל. ודאי אמרי' לי' זכה בחמור אף שעי"ז יחטא חבירו בקל. והרי אין לך קל יותר מזה שאכל הכהן למפרע חולין בעזרה. שבשעה שאכלן קדשים היו. ואפילו שוגג ואונס לא הוה. ואין לך מצוה רבה יותר מזה. שיתוקן גברא ויהי' רשאי לכנוס למקדש ולקיים מצות ראיי' וגם לאכול קדשים מצוה היא [יבמות ד"צ א']. א"כ קשה שפיר נתשל עלה. ולא נצטרך לדחוקי היתר בהבאת חטאת העוף שגם כן אסור להביא קדשים לפסול. דהרי אינה נאכלת. ואפ"ה שרי. מכ"ש התשלה. נ"ל דלק"מ דכיון דלא מתשיל רק משום קלקול שאירע ע"י מיתת חבירו. הו"ל נולד. ואין מתירין בנולד [נדרים פ"ט ב']:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים