משנה נגעים יד ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק יד · משנה ט | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

הכניס ראשו, ונתן על תנוך אזנו.

ידו, ונתן על בהן ידו.

רגלו, ונתן על בהן רגלו.

רבי יהודה אומר, שלשתם היה מכניס כאחד.

אין לו בהן יד, בהן רגל, אזן ימנית, אין לו טהרה עולמית.

רבי אליעזר אומר, נותן הוא על מקומן.

רבי שמעון אומר, אם נתן על של שמאל, יצא.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הִכְנִיס רֹאשׁוֹ, וְנָתַן עַל תְּנוּךְ אָזְנוֹ. יָדוֹ, וְנָתַן עַל בֹּהֶן יָדוֹ. רַגְלוֹ, וְנָתַן עַל בֹּהֶן רַגְלוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁלָשְׁתָּם הָיָה מַכְנִיס כְּאֶחָד. אֵין לוֹ בֹּהֶן יָד, בֹּהֶן רֶגֶל, אֹזֶן יְמָנִית, אֵין לוֹ טָהֳרָה עוֹלָמִית. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, נוֹתֵן הוּא עַל מְקוֹמָן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם נָתַן עַל שֶׁל שְׂמֹאל, יָצָא.

נוסח הרמב"ם

הכניס ראשו ונתן על תנוך אוזנו ידו ונתן על בוהן ידו רגלו ונתן על בוהן רגלו רבי יהודה אומר שלשתן היה מכניס כאחת אין לו בוהן יד בוהן רגל אוזן ימנית אין לו טהרה עולמית רבי אליעזר אומר נותן הוא על מקומן רבי שמעון אומר אם נתן על של שמאל יצא.

פירוש הרמב"ם

מן צורת המקדש אשר ציירנו במדות יתבאר לך ששער ניקנור הוא בין עזרת נשים ועזרת ישראל וכבר התבאר בפ"א מכלי' (מ"ח) שעזרת ישראל לא יכנס בה מחוסר כפורים ודם האשם ג"כ אינו מותר להוציאו חוץ לעזרה ולזה יעמוד המצורע חוץ לשער ויכנס ראשו בעזרת ישראל להזות עליו הדם:

אמנם בהן יד ורגל ידוע מה הם הבהונות:

ואולם תנוך אזן הוא אשר נרשום לך עתה וזה שגשם יצא על שטח האוזן ממה שימשך לפנים כאשר יגע בו האדם ימצאהו חזק דומה לעצם ומחוץ הוא בשר רך מקיף בסביב האוזן כולה והפנימי הוא תוך האוזן ולזה הגשם אשר מחוץ יהיה תכלית האזן הקערורה וזהו תנוך אזן אשר על איזה החלק שיזדמן ממנו או על כולו יזה השמן והדם והוא אמרם תנוך אוזן זה גדר האמצעי ואין הלכה כרבי יהודה ולא כר"ש ולא כרבי אליעזר:

פירוש רבינו שמשון

תנוך אזנו (ויקרא יד) בת"כ דריש אי כתיב ונתן על תוך יכול על תוך ודאי ת"ל נוך אי על נוך יכול על גובה של אוזן ת"ל תוך נוך הא כיצד זה גדר אמצעי:

אין לו טהרה עולמית. דבעינן קרא כדכתיב פליגי כדאי' בפ' נגמר הדין (דף מה:) וכגון שנקטעה משנזקק לטהרה דאי קודם לכן הא אפי' שמואל א) בעי קרא כדכתיב כדאמרי' התם ויש לתמוה היכי דייק מהכא דבעינן בנזיר קרא כדכתיב שאני מצורע דכתיב תהיה דדרשינן מיניה לעכב בכל מילי בפ"ק דמנחות (דף ה.) גבי הקדי' מתן שמן למתן דם ימלאנו משמן וכן בהקומץ רבה (דף כח.) גבי שלשה שבמצורע:

ר' אליעזר אומר נותן על מקומו. כמו שהגירסא כאן כך היא מכוונת בפרק נגמר הדין (דף מה:) אבל בנזיר מתני איפכא בסוף שלשה מינין (דף מו:) ויש בש"ס גירסות הפוכות כיוצא בה בההיא שמעתא גופא פלוגתא דב"ש וב"ה בנזיר ממורט ומיתניא איפכא במס' יומא בפ' הוציאו לו (דף סא:) עוד בההיא פירקא (דף לח:) פלוגתא דאביי ורבא דזג וחרצן נמי תניא איפכא בפרק המקבל (דף קטו:) עוד פלוגתא דאביי ורבא בפרק בתרא דנזיר (דף סב.) ואיפכא בפ"ק דנדרים (דף ה:) עוד בפרק קמא דבכורו' (דף ג.) פלוגתא דרבה ורב חסדא דטרפה חיה ואיפכא בפ"ק דתמורה (דף יא:):

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הכניס ראשו - לפי שעזרת ישראל אין מחוסר כפורים נכנס לה, ודם האשם היה נפסל ביוצא אם יצא חוץ לעזרה, לפיכך היה המצורע עומד בשער ניקנור שהוא בין עזרת נשים לעזרת ישראל, ומכניס ראשו יח לתוך העזרה עד שנותנים המתנות על תנוך אזנו, ומכניס ידו ורגלו עד שיתן על בהונותיו:

תנוך - זה גדר האמצעי של אוזן:

רבי יהודה אומר וכו' - ואין הלכה כרבי יהודה:

אין לו טהרה עולמית - דבעינן כדכתיב בקרא. ודוקא שנקטעה אזנו או בהונותיו לאחר שהוזקק לטהרה יט:

רבי אליעזר אומר נותן הוא על מקומן - דלא בעינן כדכתיב בקרא. ואין הלכה כרבי אליעזר. וכן אין הלכה כרבי שמעון דאמר אם נתן על של שמאל יצא:

פירוש תוספות יום טוב

[הכניס ראשו. כתב הר"ב לפי שעזרת ישראל אין מחוסר כפורים נכנס לה כו' ומכניס ראשו. דביאה במקצת שריא רחמנא. כמ"ש בשם רש"י במ"ה פ"ק דסוטה ד"ה ומטהרין]:

תנוך. פי' הר"ב זה גדר אמצעי כו' (ורש"י בפרש' מצורע כתב ל' תנוך לא נודע לי וז"ל ת"כ העתיקה הר"ש אי כתב ונתן על תוך יכול על תוך ודאי ת"ל על נוך. אי על נוך יכול על גובה של אוזן ת"ל תוך. נוך. הא כיצד זה גדר האמצעי ע"כ. ונ"ל פירושא שחז"ל בעלי ל' הקדש ידעו שהתנוך הוא שם מורכב מן תוך ונוך והיה ידוע אצלם מאיזה ל' שהגבוה נקרא נוך. והרי אונקלוס תרגומו רום. ותוך. פירושו חלל האוזן שהוא תוכו ממש והיינו דקתני תוך ודאי כלומר ממש כך נ"ל. וגם בזה לא יכולתי לעיין בספר ק"א מפני שכשכתבתי זה לא היה בידי) וע' מ"ש ברפ"ד דבכורות:

[אין לו טהרה עולמית. כתב הר"ב ודוקא כשנקטעה כו' לאחר שהוזקק לטהרה. דאי קודם לכן הא אפילו שמואל דבעי קרא כדכתיב. מודה בעדים זוממים כדאמר התם [בסנהדרין] כ"כ הר"ש וכן הוא בתו' דהתם ר"ל פרק נגמר הדין דף מ"ה. דאמר שמואל התם נקטעה יד העדים פטור דבעינן יד העדים בראשונה וליכא ומקשי' אמאי אמר נקטעה דהיינו לאחר מכאן לימא גדמי' דמעיקרא ומשנינן שאני התם דאמר יד העדים שהיתה כבר פירש"י יד שהיתה להם תהי' להם בשעת מיתה אבל גדמי' דמעיקרא לא משתמע מיני' דזו היא יד שלהם ע"כ. וכמו דשמואל דס"ל דבעינן קרא כדכתיב ומש"ה אי לא מקיים קרא כדכתיב פטור ואפ"ה מודה שאם היו גדמי' מעיקרא דזו היא יד שלהם. ה"נ הכא אי הוה גדם מעיקרא. היינו בהונותיו. ואני תמה על הרמב"ם שברפ"ה מה' מחוסרי כפרה העתיק משנתנו כלשונה ולא כתב והוא שנקטעה כו' אע"ג דפסק לדשמואל בפי"ד מה' סנהדרין. ותו קשיא לי עליו דבפ"ח מה' נזיר כתב נזיר ממורט אינו צריך להעביר תער ואע"פ שאין לו שער או שאין לו כפים הרי זה מקריב קרבנות וישתה ויטמא. ואם הביא כו' שכל דברים אלו למצוה ולא לעכב ע"כ. ואמאי לא אמרי' דבעי' קרא כדכתיב וכ"ש דבס"פ ג' מינים במס' נזיר מדמי להו אהדדי הא דנזיר להך דהכא דמצורע (וכן עוד בס"פ הוציאו לו במס' יומא [דף ס"א] וכל זאת לא העיר הכ"מ כלום). ונ"ל לתרץ לכל זה במאי דכתב (הר"ש וכן התו' דפ' נגמר הדין. אדמייתינן ראיה לדשמואל דבעינן קרא כדכתיב מדהכא תנן אין לו טהרה עולמית ש"מ דבעינן קרא כדכתיב ויש לתמוה היכי דייק מהכא דבעינן קרא כדכתיב שאני מצורע דכתיב תהיה דדרשינן מיניה לעכב בכל מילי בפ"ק דמנחות (דף ה') כן בהקומץ רבה דף י"ט וכתבתיו שם במ"ו בד"ה שני שעירי כו') ע"כ. ולפ"ז יכולני לומר שהרמב"ם פוסק לדשמואל ולמשנתינו ולא התנה במשנתינו להא דשמואל משום דקשיא לי' על זו הסוגיא דפ' נגמר הדין משתי סוגיות אלו דפ"ק דמנחות ודהקומץ רבה. כדמקשו הר"ש והתוס'. וניחא לי' לדחויי סוגיא חדא מקמי תרתי סוגיות ודאה"נ שאין ראיה לשמואל ממשנתנו. דאין טעם משנתנו משום דבעינן קרא כדכתיב. אלא משום דכתיב ביה תהיה לעכובא וכיון דטעם משנתנו מתהיה לעכובא מעתה א"א לחלק בין נקטע לגידם כיון דקרא כתב עכובא. ודשמואל דלא כתיב בה עכובא מחלקינן שפיר בין נקטע לגידם כדאמרן ולא סתרי שני הפסקים הללו אהדדי כלל. ולא תקשה כיון דאין ראיה לשמואל ממשנתנו. לדחייה לדשמואל לגמרי דליתא דאע"ג דמשנתנו אין ראיה לו משום דמצורע כתיב עכובא וקפיד קרא לעכב. מ"מ יש לו ראיה אחרת מרחובה דעיר הנדחת כדמייתי התם [בפ' נגמר הדין] ומשנתנו נמי לא פליגא דלא לצטריך קרא כדכתיב בעלמא. אלא במצורע מצינו עכובא מדכתיב תהיה. והשתא אתי נמי שפיר דבנזיר לא פסק כמו במצורע. אע"ג דמדמינן להו אהדדי דכיון דבמצורע כתיב תהיה לעכובא ולא מצינו כן בנזיר שוב אין לדמותם ואע"ג דהשתא הוו ה"נ שתי סוגיות דנגמר הדין ודשלשה מינין. דמשמע מינייהו דלא דרשינן תהיה. ולא עוד אלא שיש עוד סוגיא שלישית דבפ' הוציאו לו דהתם נמי מדמינן. ל"ק דאנא לאו מטעמא דשתי סוגיות עדיפין מחד סוגיא קאמינא דדחיא הרמב"ם לחדא מקמי תרתי אלא אנא הכי קאמינא. כיון דבשתי סוגיות אשכחן דדרשינן תהיה. תו ליכא לדמויי דאזדא לה כל היכא דאשכחן דמדמינן. וסברינן דטעמא. משום דבעינן קרא כדכתיב דהא קרא תהיה כתיב. וכל הנך סוגיות ואפילו יהיו אלף דסברי טעמא משום דבעינן קרא כדכתיב כולן יהיו בטלין לגבי הסוגיא דתהיה. ואפילו לא תהא אלא אחת בלבד משום דתהיה משמעות גמור הוא לעכב. וכל אותן סוגיות דאמרי טעמא משום דבעינן קרא כדכתיב. משום דלא הוו דייקי בתהיה. ולא עלה על דעתם אבל אילו היה עולה על דעתם לא הוי קאמרי הכי לפי שהוא משמעות גמור בתהיה שהוא מורה על העכוב. והואיל וכן דאין לדמות עוד נזיר למצורע הלכך פסק הרמב"ם בנזיר דא"צ אע"פ שפסק במצורע דמעכב. ועוד אני אומר דהכ"מ הקשה על הרמב"ם אהא דנזיר דפסק שאינו צריך להעביר תער. שהיא שלא כאחת משתי הלשונות דהתם. ונדחק דפסק כלישנא קמא. דאליביה רבינא ור' פדת לא פליגי ואע"ג דלאותו לשון ב"ה אמרי צריך אלא שיש לו תקנה בזה שמעביר תער אע"פ שאין שער והיאך פסק א"צ תירץ הכ"מ דהרמב"ם ס"ל דב"ה נקטי צריך כלפי ב"ש שאמרו א"צ שפירושו ללישנא קמא ואין לו תקנה קאמרי ב"ה צריך כלומר יש לו תקנה בלא העברת שער (בזה שמעביר תער) עכ"ד. ול"נ דלכל זה אין צורך אלא הרמב"ם נקט ליה כסוגיא דס"פ הוציאו לו. והתם תניא איפכא בש"א צריך ובה"א אינו צריך ומפרש רבינא כשאומרים ב"ש צריך צריך ואין לו תקנה. והשתא ב"ה שאומרים אינו צריך (כפשטא) הוא שאינו צריך כלל דלמה לן לדחוקי ולומר דא"צ ויש לו תקנה קאמרי. ורבינא נמי לא מפרש מידי אב"ה. משום דא"צ פירוש שהוא כמשמעו שא"צ כלל. וכההוא סוגיא פסק הרמב"ם. אבל מאיזה טעם תפש לו הרמב"ם סוגיא דפרק הוציאו לו לעיקרית. נ"ל דהיינו טעמו לפי שלסוגיא דג' מינים משנתינו דהכא הפוכה. דדברי ת"ק שנויין השם בשם ר"א. ודברי ר"א דהכא שנויין בשם ר"ש ודברי ר"ש דהכא שנויין שם בשם חכמים. ואילו בסוגיא דהוציאו לו שנויה כי הכא. וה"נ מייתינן לה בפרק נגמ' הדין (דף מ"ה). ואף בת"כ כך היא שנויה ומן התימה שהתוספות והר"ש לא הזכירו רק דבנגמר הדין שנוי' כי הכא ולפיכך תפש לאותה הסוגי' עקרית. כך נ"ל בדרכו של הרמב"ם בכל אלו הג' פסקים. דעדים. ודמצורע. ודנזיר. עוד אני מזכיר הואיל ואתא לידן הך דעדים מחלקים בין נקטם לגידם אי אמרי' ג"כ כך בניסת. דהתם נמי כתיב (דברים י"ג) ידך תהיה בו בראשונה. והרמב"ם בפ"ה מהל' ע"א לא כתב כלו' בזה. ואף ע"פ שהארכתי ויצאתי קצת חוץ מכונת החבור. הלא דבר הוא לפרש דברי הרמב"ם. וכבר הקדמתי בהקדמת זה החבור שלא אמנע עצמי מזה כשיבא לידי ע"י גלגול הדברים שיהיו. ונשוב אל דברי הר"ב ואומר שמ"ש לאחר שהוזקק לטהרה. וכ"כ הר"ש אבל התוס' דנגמר הדין כתבו משנזקק לטומאה ואיכא בינייהו טובא דלהר"ש והר"ב אע"פ שהיה לו בהונות ואוזן בימי חלוטו. אלא שנקטעו קודם שנזקק לטהרה. ליכא קפידא. ואילו להתו' צריך שיהיה גידם קודם שנזקק לטומאה. וכן נ"מ נמי בעדים. דלהר"ש והר"ב אע"פ שהיה להם יד כשראו העדות שנזקקו להעיד. כל שנקטעו קודם שהעידו בב"ד שנזקקו להמיתם גידם מקרי. ולהתוס' דוקא שיהי' גידם קודם שראו העדות דהיינו קודם שנזקקו להעיד. ובדברי הרמב"ם פי"ד דסנה' [הלכה ח'] אין הכרע. ותו בעינן לדיוקא במתני' אמאי לא קתני נמי אין לו שער דהא בנזיר בעי לעכובא אלא דהתם לא כתיב עכוב כדכתבתי ואילו הכא דכתיב תהיה לעכובא. ומש"ה מעכבי בהונות ואוזן א"כ שער נמי. ואף לפי' הר"ב דשיטתו דטעמא דמתני' משום דבעיא קרא כדכתיב. אע"ג דבנזיר אינו צריך שער ה"נ אינו צריך בנזיר כפים כדתניא התם ופסקה הרמב"ם כדלעיל. ואילו הכא דבעי בהונות ואוזן דכתיבי בקרא ה"נ ליבעי שער כדכתיב בקרא. וזה צריך לי עיון. דהא ליכא למימר תנא ושייר דמאי שייר דהאי שייר:

אם נתן על של שמאל יצא. וכך העתיק הר"ב. וה"ג לה בת"כ. ובגמ' ספ"ה דיומא. אבל בסנהדרין פ"ו דף מ"ה. ובפ"י דף פ"ח גרסי' נוחן על של שמאל ויוצא. וה"ג בנזיר פ"ו דף מ"ו:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יח) (על הברטנורא) דביאה במקצת לא שמה ביאה:

(יט) (על הברטנורא) ואע"פ שהיה לו בימי חלוטו. אבל התוס' כתבו, ודוקא שנקטעה משנזקק לטומאה. אבל הר"מ נראה דסבירא ליה אפילו גידם מעיקרא, דתהיה, עיכובא הוא. ולכולי עלמא צריך עיון למה לא תני נמי שער דכתיב נמי בקרא. אי נמי מתהיה. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

הכניס ראשו ירושלמי דעירובין ס"פ המוצא תפלין רמי עלה מחלפו שיטתי' דר' יהודה דהכא הוא אומר אסור להערים ותמן קאמר מותר דקאמר ר' יהודה אומר בצבת של עץ שלא לרבות את הטומאה ומשני דהכא שמא יכניס ראשו ורובו ויהא ענוש כרת ברם תמן משום מכניס כלים טמאים בשבת והדר רמי מחלפא שיטתייהו דרבנן דהכא אמרין מותר להערים ותמן אמרין אסור להערים ומשני תמן דלא יסאבי' תלתא ברם הכא טומאה ידועה מבפנים היא דאפשר לה לצאת בלא שהות ובלא טומאה ע"כ. וצ"ע אם יש טעות ובמקום מחלפא שיטתי' דר' יהודה שמא צריך להיות דרבנן ובמקום דרבנן שמא צריך להיות דר' יהודה אבל אני כך מצאתי הלשון גם בירושלמי כתיבת יד:

אין לו בהן יד וכו'. פי' בהן יד ימנית בהן רגל ימנית ואפשר להיות דימנית דקתני גבי אזן קאי אכולהו דאלת"ה מ"ש דקתני ימנית בהדיא גבי אזן טפי מכולהו ובהכי דאמרי' דמלת ימנית קאי אכולהו מיתרצא נמי קצת אמאי לא תני ברישא אזן וכסדרא דתני ברישא הכנים ראשו וכו' וגם שהוא סדר הכתוב על תנוך אזן המטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית. ובנזיר דף מ"ו ספ"ג מינים מייתי התם ברייתא דמתנייא הפך לשון משנתנו והכי תניא התם אין לו בהן יד בהן רגל אזן ימנית אין לו טהרה עולמית דברי ר' אליעזר ר"ש אומר יניחנו על מקומו ויצא וחכמים אומרים יניח על של שמאל ויצא ובסנהדרין פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ה) מתנייא כאשר היא כתובה פה גם שם בסנהדרין פ' הנחנקים (סנהדרין דף פ"ח) והוכיחו תוס' והר"ש ז"ל מכמה פלוגתות תנאים ואמוראים שנמצאות הסברות מהופכות בתלמוד כמו דמתנייא מתני' אפכא שם בנזיר והוי כאיכא דאמרי שבתלמוד:

ר' אליעזר אומר נותן הוא על מקומן גרסי'. ומסופק אני אי גרסי' ר' אלעזר בלי יוד או ר' אליעזר ביוד אע"פ שחולק עליו ר"ש שלא הי' בדורו שגם בת"כ פ' שלישי דפ' מצורע הכי איתי' ר' אליעזר ביוד. ותמהתי שמצאתי מוגה בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז"ל שם ביומא ר' נתן אומר אם נתן על של שמאל יצא:  

תפארת ישראל

יכין


בועז


הלכתא גבירתא

פירושים נוספים