משנה נגעים יד ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק יד · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

בא לו לשלח את הצפור החיה, אינו הופך פניו לא לים, ולא לעיר, ולא למדבר, שנאמר (ויקרא יד) "ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה".

בא לגלח את המצורע, העביר תער על כל בשרו, וכבס בגדיו, וטבל, טהור מלטמא בביאה, והרי הוא מטמא כשרץ, נכנס לפנים מן החומה, מנודה מביתו שבעת ימים, ואסור בתשמיש המטה.

משנה מנוקדת

[עריכה]

בָּא לוֹ לְשַׁלֵּחַ אֶת הַצִּפּוֹר הַחַיָּה, אֵינוֹ הוֹפֵךְ פָּנָיו לֹא לַיָּם וְלֹא לָעִיר וְלֹא לַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד), וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה. בָּא לְגַלֵּחַ אֶת הַמְּצֹרָע, הֶעֱבִיר תַּעַר עַל כָּל בְּשָׂרוֹ, וְכִבֵּס בְּגָדָיו, וְטָבַל, טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בְּבִיאָה, וַהֲרֵי הוּא מְטַמֵּא כַשֶּׁרֶץ. נִכְנַס לִפְנִים מִן הַחוֹמָה, מְנֻדֶּה מִבֵּיתוֹ שִׁבְעַת יָמִים, וְאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה.

נוסח הרמב"ם

בא לו לשלח את הציפור החיה אינו הופך את פניו לא לים ולא לעיר ולא למדבר שנאמר ושילח את הציפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה (ויקרא יד נג וראה ויקרא יד ז) בא לו לגלח את המצורע העביר תער על כל בשרו וכיבס בגדיו וטבל וטהר מלטמא בביאה והרי הוא מטמא כשרץ ונכנס לפנים מן החומה מנודה מביתו שבעת ימים ואסור בתשמיש המיטה.

פירוש הרמב"ם

זה כולו מבואר והוא לשון התורה למי שהוא טהרת צפרים (ויקרא יד) וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו ורחץ במים וטהר ואחר יבא אל המחנה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים (ויקרא יד) וענין אמרו טהור שהוא טהור מלטמא בביאה כמו שהיה ולא יטמא משכב ומושב כמו שהיה קודם לפי מה שהרחיקוהו זמן אחר זמן וטהור וענין אמרם כשרץ שהוא יטמא במגע ולא במשא אדם וכלים וכבר ביארנו ראיות זה בכלים (פ"א) ואמרו חוץ לאהלו ראיה שאסור בתשמיש המטה:

פירוש רבינו שמשון

לא לים ולא לעיר. היושבת על שפת הים:

ולא למדבר היושבת על שפת המדבר. אל מחוץ לעיר מהכא נפקא לן דאין הופך פניו לעיר:

תניא בתורת כהנים ושלח את הצפור החיה (ויקרא יד) שלא יעמוד ביפו וישלחנה לים ושלא יעמוד בגבת וישלחנה למדבר ושלא יעמוד חוץ לעיר וישלחנה כלפי העיר אל פני השדה הא אם שלחה וחזרה לתוך ידו מותרת באכילה שכבר נעשית מצותה. פי' מותרת באכילה שכבר נעשית מצותה ובפרק שני דקדושין (דף נז:) נפקא לן דשריא מדכתיב השדה בה"א כשדה ואית דאמרי לא אמרה תורה שלח לתקלה. תניא בתורת כהנים וכבס המטהר את בגדיו (ויקרא יד) א"ר שמעון מה בא זה ללמדנו אם ללמד שמטמא בגדים במגע הרי ק"ו הוא ומה בימי ספירו שאינו מטמא בביאה מטמא בגדים במגע בימי גמרו שהוא מטמא בביאה אינו דין שיטמא בגדים במגע א"כ למה נאמר וכבס המטהר את בגדיו מטומאת משכב ומושב מפני שהן שני כבוסי בגדים אחד מלטמא משכב ומושב ואחד מלטמא בגדים במגע וגלח את כל שערו (שם) פרט לבית הסתרים הרי אתה דן נאמרה תגלחת בימי ספירו ונאמרה תגלחת בימי גמרו מה תגלחת האמורה בימי ספירו פרט לבית הסתרים אף תגלחת האמורה בימי גמרו פרט לבית הסתרים הן אם היקל בימי ספירו שאינו מיטמא משכב ומושב ואינו מטמא בביאה נקל בימי גמרו שהוא מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה הואיל ומטמא משכב ומושב ומטמא בביאה יגלח את בית הסתרים ת"ל כל שערו לג"ש מה כל שערו האמור בימי ספירו פרט לבית הסתרים אף כל שערו האמור בימי גמרו פרט לבית הסתרים ורחץ במים (שם) אפי' במי מקוה והלא דין הוא ומה אם הזב שאינו טעון הזיית מים חיים טעון ביאת מים חיים מצורע שהוא טעון הזיית מים חיים אינו דין שיטעון ביאת מים חיים ת"ל ורחץ במים אפילו במי מקו' ורחץ במים וטהר ואחר יבא אל המחנה (שם) רחיצת גופו מעכבתו להכנס לפני' מן המחנה ואין כפרתו מעכבתו להכנס לפנים מן המחנה וישב מחוץ לאהלו (שם) יהא כמנודה ויהא אסור בתשמיש המטה אין אהלו אלא אשתו שנאמר (דברים ה) שובו לכם לאהליכ' ז' ימים בלבד ולא ימי חלוטו דברי רבי רבי יוסי בר' יהודה אומר ק"ו לימי חלוטו אמר ר' חייא השבתי לפניו והלא למדנו רבי שלא היה יותם לעוזיה אלא בימי חלוטו אמר לי אף אני כך אמרתי. פי' אם ללמד שמטמא בגדים במגע כלומר אם הצריך כבוס לפי מה שנטמא במגעו לישתוק קרא מיניה ומימי ספירו שמעינן ליה דכתיב ביה נמי כיבוס בגדים:

בימי גמרו היינו קודם טבילה דמטמא בביאה קודם שיטבול כדכתיב ורחץ במים ואחר יבא ואותן ז' ימים שסופר אחר טבילה הם ימי ספירו דלא מטמא בביאה מכיון שטבל מטומאת משכב ומושב שנטמא בימי גמרו אע"פ שלא נגע בהן כגון עשר מצעות זו על גב זו ושכב על העליונה כולן טמאו' דמושבו טמא אמר רחמנא ומטמא אותן אפילו אם הם תחת אבן מסמא. והא דמשמע בפסחים בפרק אלו דברים (דף סז:) דזב חמור ממצורע לענין משכב ומושב שמטמא בימי גמרו לאו דלא יעשה המצורע משכב ומושב כלל אלא משום דזב עושה משכב ומושב לטמא אדם ולטמא בגדים ומשכב ומושב דמצורע אינו אלא לאוכלין ומשקין כדפרישית בפרק קמא דכלים. מה תגלחת האמורה בימי ספירו פרט לבית הסתרים דכתיב (ויקרא יד) והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו יגלח ותניא בת"כ את כל שערו יכול אף בית הסתרי' ת"ל גבות עיניו מה גבות עיניו הם בנראה אף כל בנרא' פרט לבית הסתרים:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

לא לים - אם הוא בעיר היושבת על שפת הים:

ולא למדבר - אם העיר יושבת אצל המדבר:

שנאמר ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה - מכאן שאינו הופך פניו לעיר:

העביר תער על כל בשרו - לאו דוקא. שלא היה מגלח אלא כל מקום כנוס שער, [ונראה, לאפוקי שער] בית הסתרים ו, דאמר קרא (ויקרא יד) והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו, כלל. את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו, פרט. ואת כל שערו יגלח, חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש מקום כנוס שער ונראה, אף כל מקום כנוס שער ונראה. ותגלחת ראשונה שמגלח בזמן חלוטו, למדוה בגזירה שוה מתגלחת שניה, שמגלח שניה לאחר שספר שבעת ימים, דנאמר בימי חלוטו וגלח את כל שערו וגו', ונאמר בימי ספרו יגלח את כל שערו וגו', מה תגלחת האמורה בימי ספרו פרט לבית הסתרים, אף תגלחת האמורה בימי גמרו פרט לבית הסתרים:

טהור מלטמא בביאה - ומלטמא משכב ומושב, כדרך שהיה מטמא כימי חלוטו:

מטמא כשרץ - לטמא אדם ובגדים במגע, אבל לא במשא:

מנודה בביתו - לענין זה שאסור בתשמיש המטה, דכתיב (ויקרא יד) וישב מחוץ לאהלו, ואין אהלו אלא אשתו, וכן הוא אומר (דברים ה) שובו לכם לאהליכם, כשהתיר להם תשמיש המטה לאחר מעמד הר סיני:

פירוש תוספות יום טוב

שנאמר ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה. ל' הר"ב מכאן שאינו הופך פניו לעיר. ול' הר"ש אל מחוץ לעיר. מהכא נפקא לן דאין הופך פניו לעיר:

העביר תער על כל בשרו. כתב הר"ב לאו דוקא וכו' לאפוקי שער בית הסתרים. דאמר קרא כו' מה הפרט מפורש מקום כנוס שער ונראה. בברייתא בפ"ב דסוטה דף ט"ז ופירש"י כנוס שער. שיהא שם קבוץ שער הרבה. למעוטי זרועותיו ושוקיו שאינו מכונס. נראה למעוטי בית השחי. ובגמ' מאי רבי רבי שער הרגלים. כלומר דאותו מקום. מאי מיעט. מיעט דבית השחי ודכולי גופיה. ומעתה ה"ל להר"ב לפרש לאפוקי שער בית הסתרים ודכולי גופיה וכבר הקשיתי לשאול בכך לעיל בפ"ב משנה ד' [ד"ה כך הוא]. ועוד קשה לי בכאן דמשכוני נפשיה דהר"ב אמתני' לפרש דכל בשרו לאו דוקא למה ליה. דהא בגמרא דהתם אמרינן דדוקא היא. אלא דאפליגו אמוראי א"ד דאע"ג דכלל ופרט וכלל לא ריבה הכל הלכה היא ועוקרת דרשה דכלל ופרט וכלל. וא"ד דמתני' ר"ע היא דדריש לכל התורה כולה ברבוי ומיעוט ורבוי. ונמצא דריבה הכל ולא מיעט אלא שער שבתוך החוטם. ואין ספק שהר"ב נלחץ בכך מפני המשנה דפ"ב. דודאי דהיא סברה לדרשא דכלל ופרט וכלל. מ"מ מתניתין דהכא לא סברה כך. ובפשיטות אמרינן בגמ' דדוקא כל בשרו תנן. ועוד דהר"ב גופיה כבר כתב במשנה ה' פ"ג דשבועות דהלכה כר"ע דדריש בכל התורה כולה רבויי ומעוטי. (ובעל ק"א מפ' לברייתא דת"כ שכתבתי בפ"ב דאתיא כר"ע. ואין לי להאריך בזה) ושמעינן דהלכה כמשנתינו דההיא דפ"ב אינה הלכה ודחויה היא. ולפיכך לא ה"ל להר"ב לדחוק בכאן ולהוציא המשנה ממשמעה מפני אותה דלעיל שהיא אינה הלכה. ודהכא היא הלכה כמשמעה. אבל הרמב"ם עשה בהיפך שפסק למשנתנו דהכא ברפי"א מהט"צ. וכתב בספ"ט למתני' דפ"ב דלא כמשמעה. אלא לענין שלא להצריכו ולהטריחו לכהן. וז"ל כשם שהאדם נראה לנגעו כך נראה לתגלחתו. שאם לא יראה שער בכל בשרו כשיעמוד ערום כעודר וכמוסק כו'. הרי זו תגלחת כשרה ואין הן זקוק לחפש בשאר מקומות שמא נשאר בהן שער. אע"פ שהוא צריך לגלח הכל כמו שיתבאר עכ"ל. ומי כהחכם יודע פשר דבר. זה רבינו משה לקיים שתי המשניות להלכה כסוגית הגמ':

טהור מלטמא בביאה. לפי שיאמר אח"כ פעם אחרת וטהר. הרמב"ם בנא"י:

והרי הוא מטמא כשרץ. כדפי' הר"ב ברפ"ק דכלים:

מנודה מביתו. והר"ב העתיק בביתו. וכן הגי' במשניות דסדר טהרות דפוס ישן:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ו) (על הברטנורא) הוה ליה למימר נמי דמיעט נמי דכולי גופיה, כדאיתא בגמרא, אלא דכל זה ליתיה, דמסקנת הגמרא היא דכל בשרו דוקא הוא, דאפילו למאן דדריש כלל ופרט, הלכה היא ועוקרת הדרשה. ועוד, דהא הר"ב פסק כר' עקיבא דדריש רבויי ומעוטי וריבה הכל, ולא מיעט אלא שבתוך החוטם (שאי אפשר לראותו כלל. כ"מ). אלא שדחקו להר"ב משנה ד' דפרק ב'. אבל הר"מ כתב, דהתם היינו שאין הכהן זקוק לחפש בשאר מקומות שמא נשאר בהן שער אע"פ שהוא צריך לגלח הכל. ומי כהחכם יודע פשר דבר:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בא לו לגלח את המצורע. בפ' שני דסוטה דף ט"ז גרסינן והלכה למשה מסיני עוקבת את המקרא וצריך לגלח אפילו תגלחת שני' כל גופו עד שיהא חלק כדלעת דתנן בא לו להקיף את המצורע מעביר תער על כל בשרו וכו' ביום השביעי מגלח תגלחת שני' כתגלחת ראשונה ומוקי לה רב אשי דמתני' ר' עקיב' דדריש רבויי ומעוטי דתניא והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו ריבה את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו מיעט ואת כל שערו יגלח חזר וריבה ריבה ומיעט וריבה מאי ריבה ריבה שער דכולי' גופא ומאי מיעט מיעט שער שבתוך החוטם ופי' שם רש"י ז"ל וז"ל דתנן במס' נגעים להקיף לגלחו כולו לשון לא תקיפו פאת ראשכם וקתני סיפא דאותה משנה ומגלחו תגלחת שנייה כתגלחת ראשונה אלמא שני נמי כדלעת דהא תנא לי' בתגלחת ראשונה מעביר תער על כל בשרו ע"כ משמע מתוך פירושו ז"ל דגרסי' במתני' בא לו להקיף את המצורע:

טהור מלטמא בביאה. ס"א טהר ונכון הוא:

מנורה מביתו ז' ימים. אבל מתחלה בימי חלוטו ר' יוסי בר יהודה אסר לי' בתשמיש המטה ורבי מתיר שהרי יותם לא הי' לעוזי' אלא בימי חלוטו. וע"ש בספר קרבן אהרן סוף פ' שניה דפ' מצורע. ובי"ד שם רפי"א. ועיין בספר יראים סימן שכ"ה:


פירושים נוספים