משנה נגעים יד א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק יד · משנה א | >>

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית


משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

כיצד מטהרין את המצורע, היה מביא פילי של חרש חדשה ונותן לתוכה רביעית מים חיים, ומביא שתי צפרים דרור.

שחט את אחת מהן על כלי חרש ועל מים חיים.

חפר וקוברה בפניו.

נטל ד עץ ארז ואזוב ושני תולעת וכרכן בשירי הלשון, והקיף להם ראשי אגפים וראש הזנב של שניה.

טבל והזה שבע פעמים לאחר ידו של מצורע, ויש אומרים, על מצחו.

וכך היה מזה על השקוף שבבית מבחוץ.

משנה מנוקדת

[עריכה]

כֵּיצַד מְטַהֲרִין אֶת הַמְּצֹרָע. הָיָה מֵבִיא פְיָלִי שֶׁל חֶרֶשׂ חֲדָשָׁה וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ רְבִיעִית מַיִם חַיִּים, וּמֵבִיא שְׁתֵּי צִפֳּרִים דְּרוֹר. שָׁחַט אֶת אַחַת מֵהֶן עַל כְּלִי חֶרֶשׂ וְעַל מַיִם חַיִּים. חָפַר וְקוֹבְרָהּ בְּפָנָיו. נָטַל עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת וּכְרָכָן בִּשְׁיָרֵי הַלָּשׁוֹן, וְהִקִּיף לָהֶם רָאשֵׁי אֲגַפַּיִם וְרֹאשׁ הַזָּנָב שֶׁל שְׁנִיָּה. טָבַל וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לְאַחַר יָדוֹ שֶׁל מְצֹרָע, וְיֵשׁ אוֹמְרִים, עַל מִצְחוֹ. וְכָךְ הָיָה מַזֶּה עַל הַשְּׁקוֹף שֶׁבַּבַּיִת מִבַּחוּץ.

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

כיצד מטהרין את המצורע היה מביא פיילי של חרס חדשה ונותן לתוכה רביעית מים חיים ומביא שתי ציפורים דרור ושוחט את אחת מהן על כלי חרס ועל מים חיים וחופר וקוברה בפניו ונוטל עץ ארז ואיזוב ושני תולעת וכרכן בשירי הלשון והקיף להן ראשי גפיים וראש הזנב של שניה וטבל והזה שבע פעמים לאחר ידו של מצורע ויש אומרים על מצחו וכך היה מזה על השקוף שבבית מבחוץ.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

כל הסדר הזה מפורש בתורה. והיות כלי חרש חדש קבלה. ותרגם יונתן בן עוזיאל מזרק פיאלי. והיות המים רביעית קבלה, אמרו מים שדם הצפור נכר בהם שיערו חכמים רביעית. וכן קבירת צפור שחוטה קבלה. ושירי הלשון רוצה לומר שירי לשון של זהורית והוא שני תולעת, והוא צמר צבוע ב"קרמז" והוא אמרם ששנתו תולעת, ושעורו משקל שקל. לאחר ידו של מצורע על גב ידו. ויש אומרים הוא ר' נתן. ואין הלכה כר' נתן.

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

כיצד מטהרין - פיילי. מזרק. השותים במזרקי יין (עמוס ו) מתרגמינן דשתיין בפיילי חמר:

חדשה - דכתיב (ויקרא יד) אל כלי חרש על מים, מקיש כלי למים, מה מים שלא נעשה בהן מלאכה א, אף כלי שלא נעשה בו מלאכה:

רביעית - משום דכתיב [שם] בדם הצפור השחוטה ובמים החיים, מים חיים שדם הצפור ניכר בהן. ושיערו חכמים רביעית ב:

מים חיים - שלעולם נובעים ואינן פוסקים:

צפרים דרור - שדרות בבית כבשדה:

וקוברה בפניו - לפי שאסורה בהנאה ג:

ושני תולעת - לשון צמר צבוע שני. כרמז"י בלע"ז:

וכרכן בשיירי לשון - עץ ארז ואזוב ושני תולעת היה מניחן יחד, והלשון יוצא ועודף על עץ ארז ואזוב, והיה כורכן בו דהוו שלשתן באגודה אחת:

והקיף - לשון סמיכה והקרבה. כמו [ביצה דף ל"ב] מקיפים שתי חביות. לתרום שלא מן המוקף. כלומר היה סומך להן ראשי אגפים וראש הזנב של הצפור החיה, וטובל כולן ביחד בדם ובמים שבכלי חרס:

לאחר ידו - על גב ה ידו של מצורע:

ויש אומרים על מצחו - ואין הלכה כיש אומרים:

על השקוף - של בית שהוא מנוגע:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(א) (על הברטנורא) דהא חיים כתיב. רש"י:

(ב) (על הברטנורא) וקשה, דהא תנן בפרק ז' דמקואות משנה ה', שלשה לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין, וכל שכן דם דסומק טפי. ויש לומר, דניכר ממשו קאמר כו'. תוס'. ועתוי"ט:

(ג) (על הברטנורא) ומצריכו בפניו, כדי שלא יחשדוהו שיאכלהו נ"ל:

(ד) (על המשנה) נטל. משמע דלאחר שחיטה נוטלן. ועתוי"ט:

(ה) (על הברטנורא) דכתיב על המטהר, דמשמע בגובה, היינו על גב היד. ויש אומרים על מצחו שהוא יותר עליון כו'. וגם בבית כתוב על, שיזה מבחוץ, וילפינן ממצורע שיזה ג"כ בעליונות והוא השקוף. עתוי"ט:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

פיילי. פי' הר"ב מזרקי כו' מתרגמינן כו'. ובמ"ב פ"ב דסוטה כתב שכן נקרא [כוס] בלשון יוני:

חדשה. פי' הר"ב מקיש כלי למים. מה מים שלא נעשה בהן מלאכה. דהא חיים כתיב. רש"י פ"ב דסוטה דף ט"ו:

רביעית. פי' הר"ב משום דכתיב בדם הצפור כו' שדם הצפור ניכר בהן. והקשו התוס' בפ"ב דסוטה [וכי אין ניכר ביותר מרביעית] דהא תנן בפ"ז דמקואות (משנה ה') ג' לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין אלמא דאפי' יין ניכר בג' לוגין וכ"ש דם דסומק טפי. די"ל ניכר דקאמר ממשותו של דם. ולא בשינוי מראה דעלמא. והשתא לא תקשה נמי מהא דאמרי' במנחות פ"ג (דף כ"ב) (והעתקתיו בפ"ח דזבחים משנה ו') ולקח מדם הפר ומדם השעיר (ויקרא ט"ז). הדבר ידוע שדם הפר מרובה על דם השעיר. ואפי' הכי קרי ליה אכתי נמי דם שעיר. אלא מכאן לעולין וכו'. וה"נ הדבר ידוע שהמים מרובין על הדם ואפי' הכי כתיב בדם. וי"ל כיון דממשותו ניכר הרי הוא בעין. ע"כ. ובגמרא סוטה (דף ט"ז) דבצפור דרור שיערו. שאין לך גדולה (במינה) שמדחה את המים. [ואין לך] קטנה שנדחית מפני המים ועיין בסמוך:

דרור. פי' הר"ב שדרות בבית כבשדה. שיודע להשמט בזויות הבית לכל צד. ולכך נקראת דרור על שם דירה. שדרה בכ"מ. רש"י ריש פרק ג' דביצה. וכלומר שאינה מקבלת מרות כדאיתא התם בגמרא (דף כ"ד). וצ"ל שאע"פ שע"ש כך הוא נקרא צפור דרור. לא מפ"כ כל צפור שאינו מקבל מרות הוא שכשר לטהרת מצורע דהא אמרן לעיל שאין לך גדולה ולא קטנה כו'. ומצאתי בפי' הרמב"ן על החומש שכתב שיתכן שיהיה השם בקטנה בלבד. ובגמרא כך הוא נראה ממה שאמרו במסכת סוטה [דף ט"ז] הבא מים שדם צפור ניכר כו' בצפור דרור שיערו חכמים אין לך גדולה כו':

וקוברה בפניו. פי' הר"ב לפי שאסורה בהנאה. כמ"ש הר"ב במשנה ט' פ"ב דקדושין. ויראה לי דהא דמצריכו שיקברנו בפניו. מפני החשד שלא יחשדנו שיאכלהו:

נטל עץ ארז כו'. פשטא דמתניתין דאחר שחיטה נטלן. וגם הרמב"ם כך העתיק ברפי"א מהט"צ. והברייתא שמוכיח ממנה הר"ש דמעיקרא מייתי להו. יש לדחות. דלר"ש אף לכתחילה א"צ להביא קודם שחיטה ואין להאריך בזה. ותמיהני על הכ"מ שלא העיר בכך:

[ושני תולעת. פי' הר"ב לשון של צמר צבוע שני. כ"כ הר"ש. וכ"כ רש"י בפי' החומש. לשון כו' צבוע זהורית. ופי' הרא"ם שהוא צמר סרוק ומשוך כמין לשון. כדפירש"י בפ' אלו מציאות על ולשונות של ארגמן וכ"כ הר"ב שם (משנה א'). וז"ש רש"י זהורית. כן הוא בת"כ. זו זהורית טובה. ומ"ש הר"ב כרמז"י בלע"ז. כ"כ הרמב"ם בפירושו. ובחבורו פ"ג מה' פרה כתב הצבוע אדום יש שצובעים אותו בפואה. ויש שצובעים אותו בלבא. ויש שצובעים אותו בתולעת. והתולעת. היא הגרגרים האדומים ביותר. הדומין לגרעיני החרובים. והן כמו האוג ותולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהן. עכ"ל. ומצאתי בפירוש הר"ש במשנה ג' פכ"ו דכלים אוג הוא פרי אדום. כדתנן בפ"ק דמעשרות (משנה ב') האוג והתותים משיאדימו. אילן העולה מאיליו ביער הוא. ופריו דומה לשני תולעת. והוא כמין זרע קנבוס. עכ"ל]:

והקיף להם ראשי אגפיים וכו'. דיקח אותה כתיב. מלמד שהוא מפרישה לעצמה. יכול הואיל ולא היתה עמהם בכלל אגודה לא תהא בכלל טבילה. ת"ל וטבל אותה ואת הצפור החיה וגו'. החזיר את הצפור לכלל טבילה. ת"כ:

לאחר ידו של מצורע. וי"א על מצחו. דייקי מלת על. שהיה די שיאמר והזה במטהר ואמר על. שיורה על עליונות לזה אמר שהוא בגב היד שהוא על הכף. וי"א על מצחו. דעל משמע היותר עליון שבגופו. כיון דמשמע עליון והוא בלי הצטרפות. א"כ הוא היותר עליון והוא מצחו. ק"א:

וכך היה מזה על השקוף שבבית מבחוץ. דכיון דכתיב והזה על הבית. שמעינן דמבחוץ הוא שיזה ולא בתוך הבית. וילפינן ממצורע שיזה ג"כ בעליונות של הבית [ובכאן אין לומר אלא השקוף. שאין עוד עליונו אחר כי הדלת מצורף לבית ואינו הבית עצמו. לשנאמר שירצה באחורי הדלת למ"ד במצורע לאחר ידו. כנ"ל]:

קישורים נוספים