משנה נגעים יד א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק יד · משנה א | >>


משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

כיצד מטהרין את המצורע, היה מביא פילי של חרש חדשה ונותן לתוכה רביעית מים חיים, ומביא שתי צפרים דרור.

שחט את אחת מהן על כלי חרש ועל מים חיים.

חפר וקוברה בפניו.

נטל ד עץ ארז ואזוב ושני תולעת וכרכן בשירי הלשון, והקיף להם ראשי אגפים וראש הזנב של שניה.

טבל והזה שבע פעמים לאחר ידו של מצורע, ויש אומרים, על מצחו.

וכך היה מזה על השקוף שבבית מבחוץ.

משנה מנוקדת

[עריכה]

כֵּיצַד מְטַהֲרִין אֶת הַמְּצֹרָע. הָיָה מֵבִיא פְיָלִי שֶׁל חֶרֶשׂ חֲדָשָׁה וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ רְבִיעִית מַיִם חַיִּים, וּמֵבִיא שְׁתֵּי צִפֳּרִים דְּרוֹר. שָׁחַט אֶת אַחַת מֵהֶן עַל כְּלִי חֶרֶשׂ וְעַל מַיִם חַיִּים. חָפַר וְקוֹבְרָהּ בְּפָנָיו. נָטַל עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת וּכְרָכָן בִּשְׁיָרֵי הַלָּשׁוֹן, וְהִקִּיף לָהֶם רָאשֵׁי אֲגַפַּיִם וְרֹאשׁ הַזָּנָב שֶׁל שְׁנִיָּה. טָבַל וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לְאַחַר יָדוֹ שֶׁל מְצֹרָע, וְיֵשׁ אוֹמְרִים, עַל מִצְחוֹ. וְכָךְ הָיָה מַזֶּה עַל הַשְּׁקוֹף שֶׁבַּבַּיִת מִבַּחוּץ.

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

כיצד מטהרין את המצורע היה מביא פיילי של חרס חדשה ונותן לתוכה רביעית מים חיים ומביא שתי ציפורים דרור ושוחט את אחת מהן על כלי חרס ועל מים חיים וחופר וקוברה בפניו ונוטל עץ ארז ואיזוב ושני תולעת וכרכן בשירי הלשון והקיף להן ראשי גפיים וראש הזנב של שניה וטבל והזה שבע פעמים לאחר ידו של מצורע ויש אומרים על מצחו וכך היה מזה על השקוף שבבית מבחוץ.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

זה הסדר כולו בפסוק והיותו כלי חרס קבלה ותרגום יונתן (עמוס ו) מזרק פיילי והיות המים רביעית קבלה אמרו מים שדם הצפור ניכר בהן ושיערו חכמים רביעית וכן דם צפור שחוטה וקבלה:

ושיור הלשון רצה לומר קצות לשון זהורית והוא שני תולעת והוא צמר צבוע בכרמיז והוא אמרו שני תולעת ושעורו משקל שקל לאחר ידו של מצורע על גב ידו וי"א הוא רבי נתן ואין הלכה כר"נ:

פירוש רבינו שמשון

[עריכה]

פיילי. מזרק השותים במזרקי יין (עמוס ו) תרגום דשתיין בפיילי חמר בספל אדירים (שופטים ה) תרגום פיילי גיבריא ותניא בתורת כהנים אל כלי (במדבר יט) יכול אחד מן הכלים תלמוד לומר חרס יכול מקידה תלמוד לומר כלי הא כיצד זו פיילי של חרס:

חדשה. כדדרשינן בפרק שני דסוטה (דף טו:) מה מים שלא נעשה בהן מלאכה וכו':

רביעית. משום דכתיב (ויקרא יד) בדם הצפור השחוטה ובמים החיים ותניא בת"כ ובפ"ב דסוטה (דף טז:) מים חיים שדם הצפור ניכר בהם ושיערו חכמים רביעית: (הגה"ה. וברוב משניות כתוב ונותן לתוכה חצי לוג מים והגיה הרב רבי יהודה בן הרב רבי יום טוב רביעית כדתנן במנחות בפרק שתי מדות (דף פח.) ובנזיר בפרק שלשה מינים (דף לח.) קא חשיב גבי עשר רביעיות והרב ר' י"ט בר' יצחק היה מקיים הגירסא דפלוגתא דתנאי היא בסוטה דרבנן לא בעו מים שדם הצפור ניכר בהם ודילמא בעי חצי לוג כדתנן התם גבי סוטה ונותן לתוכו חצי לוג מים מן הכיור רבי יהודה אומר רביעית ואשכחן דהתם לעיל בגמרא דילפינן סוטה כלי כלי ממצורע משמע שיש להשוותם ולא יתכן פירוש זה דהא בפרק שתי מדות (שם) תנן רביעי' מים למצורע וחצי לוג מים לסוטה ועוד דבעשר רביעיות דחשיב רביעית מים למצורע פריך דליחשוב רביעית מים לסוטה ומשני בפלוגתא לא קמיירי משמע דמצורע לאו פלוגתא היא ודוקא בסוטה פליגי רבנן התם דר' יהודה אומר רביעית כשם שממעט בכתב כך ממעט במים דלא הוה ניכר בחצי לוג אבל במצורע דלכ"ע ברביעית פליגי בהכי דמר בעי אדמימות דם גמור א) ומדלא חייש אלא אפי' נתבטל במים וליכא אלא חזותא בעלמא. ע"כ הגה"ה):

מים חיים. שלעולם נובעים ולא פוסקים ותניא בת"כ מים חיים ולא מים מלוחים ולא מים פושרים ולא מים המכזבים ולא מים המנטפים דחיים משמע למעוטי כולהו ובפ"ב דזבחים (דף כב.) תנא דבי שמואל מים שאין להם שם לווי יצאו מי כיור שיש להם שם לווי ופי' שם בקונטרס לא ידענא היכא מיתניא. ושמא אהך מיתניא ומלוחי' ופושרי' נמי מטעם שם לווי מיפסלי ולמי פרה נמי מיפסלי כדתנן בפרה בפ"ח:

דרור. שדרה בבית כבשדה:

וקוברה בפניו. דאסורה בהנאה ובסוף תמורה (דף לג:) חשיב לה בהדי הנקברים:

נטל עץ ארז. משמע אחר שחיטה מכלל דאחר שחיטה מביאן ואי אפשר לומר כן דתניא בפרק שני דקדושין (דף נז.) שחטה שלא באזוב שלא בעץ ארז שלא בשני תולעת ר' יעקב אומר הואיל והוקצה למצותה אסורה ור' שמעון אומר הואיל ונשחטה שלא כמצותה מותרת עד כאן לא פליגי אלא לענין אסורה אבל כולהו מודו דלאו כמצותה הוא וצ"ל דמתניתין נמי מעיקרא מייתי להו:

ושני תולעת. לשון של צמר צבוע שני:

כרכן בשירי הלשון. עץ ארז ואזוב ושני תולעת היה מניח יחד והלשון היה יוצא ובולט וכורכן בו דהוו שלשה באגודה אחת:

והקיף. לשון סמיכה כמו מקיפין שתי חביות דפרק המביא כדי יין (דף לב:) שסמך להם ראשי כנפים:

וראש הזנב של שניה. דהיא החיה וטובל כולם ביחד בדם ובמים שבכלי חרס והא דאינה עמהם באגודה משום דתניא בת"כ את הצפור החיה יקח אותה מלמד שהוא מפרישה לעצמה:

תניא בתוספתא [רפ"ח] אין מצורע מטהר מצורע אבל נשאל הוא על הטהרות ועל הטומאות של עצמו הכל כשרים לטהר את המצורע אפילו זב ואפי' טמא מת וכשם שמצוה לטהרו כך מצוה לטמאו וכהן שטמאו מצוה לטהר שנאמר (ויקרא יד) לטהרו או לטמאו ד"א לטהרו או לטמאו בארץ ובחו"ל אזוב הכשר לחטאת כשר למצורע הזה בו לחטאת כשר למצורע ר"א אומר עץ ואזוב ושני תולעת שנאמרו בתור' שלא נעשה בהן מלאכ' א"ר יהודה שבת היתה והלכתי אצל ר"ט אמר לי יהודה בני תן לי סנדליי ונתתי לו פשט ידו לחלון ונתן לי ממנה מקל אמר לי בני בזו טהרתי שלשה מצורעים ולמדתי בו שבע הלכות שהן אברות ובראשה טרף ארכה אמה ועוביה כרביע כרע המטה חלוק אחד לשנים ושנים לארבעה מזין ושונין ומשלשים ומטהרין בפני הבית ושלא בפני הבית ומטהרים בגבולין. היה מביא שתי ציפורין ואלו הן הדרות בעיר ר' שמעון אומר אלו הקיבלאות. פי' אין מצורע מטהר את המצורע כדתניא בתורת כהנים ויצא הכהן אל מחוץ למחנה (שם) כהן שאם אפשר לו להכנס לפנים מטהר המצורע ואין מצורע מטהר את המצורע. שלא נעשה בהן מלאכה דילפינן ממים כי היכי דבעינן כלי חרס חדשה:

אברות ברוש מין ארז. כדאמרינן ב) בפרק המוכר את הספינה (דף פ:) דעשרה מיני ארזים הן ברוש ברתא. ובראשה טרף עלה כדמתרגם (בראשית ח) עלה זית טרף זיתא וכמו בר תלתא טרפי בפרק מפנין (דף קכט.) וטרפא דאסא בפ' חבית (דף קמו:) ובתורת כהנים משמע ענין אחר דתניא עץ יכול כל עץ ת"ל ארז אי ארז יכול טרף ת"ל עץ הא כיצד זו בקעת של ארז ר' חנינא בן גמליאל אומר ראשה טרוף. א' לשנים וב' לארבעה. כרביע כרע של מטה חלוק א' לשנים וחוזר וחולק הב' לארבעה הוי עוביו של עץ ארז כשיעור אחד מהם. מזין ושונין ומשלשין כדאמרינן שטיהר בו שלשה מצורעים כתנא קמא דלא חייש ביה למלאכה. אלו הקיבלאות. המובחרות שבמינן והכי נמי תניא בתורת כהנים ר' שמעון אומר מה מים ברורין שבמינן אף צפור ברורה שבמינה זו קובלי. קובל שם מקום ששם הם המובחרים:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

כיצד מטהרין - פיילי. מזרק. השותים במזרקי יין (עמוס ו) מתרגמינן דשתיין בפיילי חמר:

חדשה - דכתיב (ויקרא יד) אל כלי חרש על מים, מקיש כלי למים, מה מים שלא נעשה בהן מלאכה א, אף כלי שלא נעשה בו מלאכה:

רביעית - משום דכתיב [שם] בדם הצפור השחוטה ובמים החיים, מים חיים שדם הצפור ניכר בהן. ושיערו חכמים רביעית ב:

מים חיים - שלעולם נובעים ואינן פוסקים:

צפרים דרור - שדרות בבית כבשדה:

וקוברה בפניו - לפי שאסורה בהנאה ג:

ושני תולעת - לשון צמר צבוע שני. כרמז"י בלע"ז:

וכרכן בשיירי לשון - עץ ארז ואזוב ושני תולעת היה מניחן יחד, והלשון יוצא ועודף על עץ ארז ואזוב, והיה כורכן בו דהוו שלשתן באגודה אחת:

והקיף - לשון סמיכה והקרבה. כמו [ביצה דף ל"ב] מקיפים שתי חביות. לתרום שלא מן המוקף. כלומר היה סומך להן ראשי אגפים וראש הזנב של הצפור החיה, וטובל כולן ביחד בדם ובמים שבכלי חרס:

לאחר ידו - על גב ה ידו של מצורע:

ויש אומרים על מצחו - ואין הלכה כיש אומרים:

על השקוף - של בית שהוא מנוגע:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(א) (על הברטנורא) דהא חיים כתיב. רש"י:

(ב) (על הברטנורא) וקשה, דהא תנן בפרק ז' דמקואות משנה ה', שלשה לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין, וכל שכן דם דסומק טפי. ויש לומר, דניכר ממשו קאמר כו'. תוס'. ועתוי"ט:

(ג) (על הברטנורא) ומצריכו בפניו, כדי שלא יחשדוהו שיאכלהו נ"ל:

(ד) (על המשנה) נטל. משמע דלאחר שחיטה נוטלן. ועתוי"ט:

(ה) (על הברטנורא) דכתיב על המטהר, דמשמע בגובה, היינו על גב היד. ויש אומרים על מצחו שהוא יותר עליון כו'. וגם בבית כתוב על, שיזה מבחוץ, וילפינן ממצורע שיזה ג"כ בעליונות והוא השקוף. עתוי"ט:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

פיילי. פי' הר"ב מזרקי כו' מתרגמינן כו'. ובמ"ב פ"ב דסוטה כתב שכן נקרא [כוס] בלשון יוני:

חדשה. פי' הר"ב מקיש כלי למים. מה מים שלא נעשה בהן מלאכה. דהא חיים כתיב. רש"י פ"ב דסוטה דף ט"ו:

רביעית. פי' הר"ב משום דכתיב בדם הצפור כו' שדם הצפור ניכר בהן. והקשו התוס' בפ"ב דסוטה [וכי אין ניכר ביותר מרביעית] דהא תנן בפ"ז דמקואות (משנה ה') ג' לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין אלמא דאפי' יין ניכר בג' לוגין וכ"ש דם דסומק טפי. די"ל ניכר דקאמר ממשותו של דם. ולא בשינוי מראה דעלמא. והשתא לא תקשה נמי מהא דאמרי' במנחות פ"ג (דף כ"ב) (והעתקתיו בפ"ח דזבחים משנה ו') ולקח מדם הפר ומדם השעיר (ויקרא ט"ז). הדבר ידוע שדם הפר מרובה על דם השעיר. ואפי' הכי קרי ליה אכתי נמי דם שעיר. אלא מכאן לעולין וכו'. וה"נ הדבר ידוע שהמים מרובין על הדם ואפי' הכי כתיב בדם. וי"ל כיון דממשותו ניכר הרי הוא בעין. ע"כ. ובגמרא סוטה (דף ט"ז) דבצפור דרור שיערו. שאין לך גדולה (במינה) שמדחה את המים. [ואין לך] קטנה שנדחית מפני המים ועיין בסמוך:

דרור. פי' הר"ב שדרות בבית כבשדה. שיודע להשמט בזויות הבית לכל צד. ולכך נקראת דרור על שם דירה. שדרה בכ"מ. רש"י ריש פרק ג' דביצה. וכלומר שאינה מקבלת מרות כדאיתא התם בגמרא (דף כ"ד). וצ"ל שאע"פ שע"ש כך הוא נקרא צפור דרור. לא מפ"כ כל צפור שאינו מקבל מרות הוא שכשר לטהרת מצורע דהא אמרן לעיל שאין לך גדולה ולא קטנה כו'. ומצאתי בפי' הרמב"ן על החומש שכתב שיתכן שיהיה השם בקטנה בלבד. ובגמרא כך הוא נראה ממה שאמרו במסכת סוטה [דף ט"ז] הבא מים שדם צפור ניכר כו' בצפור דרור שיערו חכמים אין לך גדולה כו':

וקוברה בפניו. פי' הר"ב לפי שאסורה בהנאה. כמ"ש הר"ב במשנה ט' פ"ב דקדושין. ויראה לי דהא דמצריכו שיקברנו בפניו. מפני החשד שלא יחשדנו שיאכלהו:

נטל עץ ארז כו'. פשטא דמתניתין דאחר שחיטה נטלן. וגם הרמב"ם כך העתיק ברפי"א מהט"צ. והברייתא שמוכיח ממנה הר"ש דמעיקרא מייתי להו. יש לדחות. דלר"ש אף לכתחילה א"צ להביא קודם שחיטה ואין להאריך בזה. ותמיהני על הכ"מ שלא העיר בכך:

[ושני תולעת. פי' הר"ב לשון של צמר צבוע שני. כ"כ הר"ש. וכ"כ רש"י בפי' החומש. לשון כו' צבוע זהורית. ופי' הרא"ם שהוא צמר סרוק ומשוך כמין לשון. כדפירש"י בפ' אלו מציאות על ולשונות של ארגמן וכ"כ הר"ב שם (משנה א'). וז"ש רש"י זהורית. כן הוא בת"כ. זו זהורית טובה. ומ"ש הר"ב כרמז"י בלע"ז. כ"כ הרמב"ם בפירושו. ובחבורו פ"ג מה' פרה כתב הצבוע אדום יש שצובעים אותו בפואה. ויש שצובעים אותו בלבא. ויש שצובעים אותו בתולעת. והתולעת. היא הגרגרים האדומים ביותר. הדומין לגרעיני החרובים. והן כמו האוג ותולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהן. עכ"ל. ומצאתי בפירוש הר"ש במשנה ג' פכ"ו דכלים אוג הוא פרי אדום. כדתנן בפ"ק דמעשרות (משנה ב') האוג והתותים משיאדימו. אילן העולה מאיליו ביער הוא. ופריו דומה לשני תולעת. והוא כמין זרע קנבוס. עכ"ל]:

והקיף להם ראשי אגפיים וכו'. דיקח אותה כתיב. מלמד שהוא מפרישה לעצמה. יכול הואיל ולא היתה עמהם בכלל אגודה לא תהא בכלל טבילה. ת"ל וטבל אותה ואת הצפור החיה וגו'. החזיר את הצפור לכלל טבילה. ת"כ:

לאחר ידו של מצורע. וי"א על מצחו. דייקי מלת על. שהיה די שיאמר והזה במטהר ואמר על. שיורה על עליונות לזה אמר שהוא בגב היד שהוא על הכף. וי"א על מצחו. דעל משמע היותר עליון שבגופו. כיון דמשמע עליון והוא בלי הצטרפות. א"כ הוא היותר עליון והוא מצחו. ק"א:

וכך היה מזה על השקוף שבבית מבחוץ. דכיון דכתיב והזה על הבית. שמעינן דמבחוץ הוא שיזה ולא בתוך הבית. וילפינן ממצורע שיזה ג"כ בעליונות של הבית [ובכאן אין לומר אלא השקוף. שאין עוד עליונו אחר כי הדלת מצורף לבית ואינו הבית עצמו. לשנאמר שירצה באחורי הדלת למ"ד במצורע לאחר ידו. כנ"ל]:


פירושים נוספים