משנה מעשרות ג ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת מעשרות · פרק ג · משנה ג | >>
השוכר את הפועל לעשות בזיתים, אמר לו על מנת לאכול זיתים, אוכל אחד אחד ופטור.
ואם צירף, חייב.
לנכש בבצלים, אמר לו על מנת לאכול ירק, מקרטםי עלה עלהיא ואוכל.
ואם צירף, חייב.
הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשוֹת בַּזֵּיתִים,
- אָמַר לוֹ: עַל מְנָת לֶאֱכוֹל זֵיתִים,
- אוֹכֵל אֶחָד אֶחָד וּפָטוּר.
- וְאִם צֵרֵף, חַיָּב.
- לְנַכֵּשׁ בַּבְּצָלִים,
- אָמַר לוֹ: עַל מְנָת לֶאֱכוֹל יָרָק,
- מְקַרְטֵם עָלֶה עָלֶה וְאוֹכֵל.
- וְאִם צֵרֵף, חַיָּב:
- אָמַר לוֹ: עַל מְנָת לֶאֱכוֹל יָרָק,
השוכר את הפועל,
- לעשות עימו בזיתים -
- אמר לו: "על מנת לאכל בזיתים" -
- אוכל אחת, אחת - ופטור.
- ואם צירף - חייב.
- אמר לו: "על מנת לאכל בזיתים" -
- לנכש בבצלים -
- אמר לו: "על מנת לאכל ירק" -
- מקרטם עלה, עלה - ואוכל.
- ואם צירף - חייב.
- אמר לו: "על מנת לאכל ירק" -
אמרו לעשות עמו בזיתים - אינם רוצה לומר בלקיטתן או בטלטולם ממקום למקום, אלא בעבודת האילנות.
וכן אמרו "לנכש תחת הזיתים, כמו לנכש בבצלים". וכבר בארנו (פ"ב מ"ה דכלאים) כי נכוש הוא חפירה סביב עיקר האילן.
מקרטם - כמו מקרסם. ומקרסם כמו מכרסם, והכל עניין חיתוך, וכבר בארנו זו המילה (פ"ב מ"ז דפאה):
לעשות בזיתים. מפרש בירושלמי (שם) לעדור תחת הזיתים דלא אכיל מדאורייתא כדאמרי' בפ' הפועלים דאי שכרו לעשות בגופן של זיתים כיון דאכיל מדאורייתא פטור :
לנכש בבצלים. לא אכיל כדאי' בפ' הפועלים (פט:):
מקרטם עלה עלה. תולש עלה אחת:
לעשות בזיתים - לעדור ולקשקש תחת הזיתים, ולא ללקט, דהשתא אינו אוכל מן התורה:
ואם צירף - שנים ביחד חייב דהוי קבע:
לנכש בבצלים - לתלוש העשבים הרעים הגדלים בתוך הבצלים:
מקרסם - מחתך, ודומה לו יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ):
מקרטם. לשון הרמב"ם מקרטם כמו מקרסם ומקרסם כמו מכרסם ע"כ. וז"ש הר"ב ודומה לו יכרסמנה וכו':
[*עלה עלה. לבדו מן המחובר ולא יאחז הקלח לתוך ידו ואוכל. פירוש שהזכרתי]:
(י) (על המשנה) מקרטם. כמו מקרסם ומקרסם כמו מכרסם הר"מ וז"ש הר"ב ודומה לו יכרסמנה כו':
(יא) (על המשנה) עלה כו'. לבדו מן המחובר ולא יאחז הקלח בידו. פירוש:
השוכר את הפועל לעשות עמו בזיתים וכו': פירש ר"ע ז"ל לעדור ולקשקש תחת הזיתים וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל בירושלמי אינו מפרש כן, אלא מיירי ששכרו לנכש בזיתים דומיא דסיפא דבצלים ואפילו הכי סברא מתניתין דאוכל אחת אחת עכ"ל ז"ל. עוד כתב אוכל אחת אחת ופטור, ספרים אחרים אחד אחד ע"כ:
ואם צרף חייב: ירושלמי תני דבי רבי אוכל כדרכו ופטור ואפילו בצרוף ובקצץ ופליג אמתניתין, ומוקי התם פלוגתייהו בששכרו לנכש עמו בזיתים דהיינו להקל מעל האילן הזיתים הרעים שלא יכחישו היפים והשתא הוי דומיא דסיפא לנכש בבצלים וכו':
לנכש בבצלים: יש מפרשים לעקור הבצלים הרעים מבין היפים, ולשון ניכוש מורה יותר דהיינו לתלוש העשבים הרעים כדפירש ר"ע ז"ל:
ניכוש: הוא חפירה סביב האילן הרמב"ם ז"ל:
ואם צֵירַף חייב: תניא בתוספתא לא יאחוז קלח בידו ויאכל אבל מקרטם עלה עלה ואוכל, וצירף דקתני הכא היינו שתלש הקלח שיש בו שנים שלשה עלין, הר"ש שירילי"ו ז"ל: קטע סוף=מלא"ש ג/>
מצא קציצות: תאנים שקוצצין אותם באזמל ומוהל שלהן זב ושוטחן בשדה לייבשן הר"ש שירילי"ו ז"ל. ומתניתין מייתי לה במציעא ראש פרק אלו מציאות דף כ"א ושם הגירסא קציעות *הערה 2: בעי"ן, ומשם העתיק הר"ש שירילי"ו ז"ל פירושו של רש"י ז"ל. ובתוספות יום טוב כתוב שנקראו קציעות על שם המקצועות שהן המחצלאות. ואני נראה לעניות דעתי דאדרבה לא נקראו אותן המחצלאות מקצועות אלא בעבור הקציעות שמייבשין עליהם, והן נקראו על שם שקוצעין אותן במוקצה, וכמה דאת אמר המקצע מכולם טפח על טפח טמא שהוא לשון חתוך בפרק כ"ז דכלים, וכן תנן בכמה דוכתי:
אפילו בצד שדה קציצות: בשב"א תחת השי"ן וציר"י תחת הדלי"ת שהוא סמוך, פירוש אפילו מצאן אצל שדה שיש בה קציעות:
שהיא נוטה לדרך: מפרש בירושלמי דוקא לדרך משום דידע דעוברי דרכים יטלום, מה שאין כן כשנוטה לשדה חבירו:
מותרות משום גָזַל: יש גורסין אין בהן משום גזל, וכן הגירסה ה"ר יהוסף ז"ל. וטעמא דקציצות אגב דחשיבי ממשמש בהו וידע מיד, ותאנה נמי מידע ידיע דנתרא ועם נפילתה נמאסת ומפקר לה משום דלא ידיע מאיזה אילן היא אי מאילו שהן תחתיהן אי מעלמא, ואיכא מאן דמפרש דכיון שהיא נופלת מתלכלכת ונמאסת בעיניו ומפקירה:
בזיתים ובחרובין: ה"ר יהוסף ז"ל הגירסה הזיתים והחרובין:
ואם לאו פטור: דלפעמים שהרגל דורסה והיא אינה דרוסה ונראית כדרוסה ע"כ עם פירוש הרש"ש ז"ל. וזה לשון ה"ר יהוסף ז"ל פירוש גרוגרות היינו תאנים יבשים שנדרסו בחבית ונתפרדו אחר כך, ואלה הגרוגרות דמתניתין אינם נכרים אם נדרסו ברגל אדם ובעבור זה הם נראין כגרוגרות, או אם נדרסו בחבית ונתפרדו והרי הן גרוגרות ממש וכבר נתחייבו דתנן הגרוגרות משידוש ע"כ. עוד כתב בכל הספרים מצאתי אם דרסו רוב אדם ואין שם מלת בני:
מצא פלחי דבילה: בירושלמי מפרש לה במקום שאין רוב דורסין בבתים דאי רוב דורסין בבתים לא בעינן טעמא דדבר גמור דתיפוק לי דראו פני הבית וגם אין רוב דורסין בשדות הילכך הני פלחים כיון דאית בהו דבר גמור וספק ראיית פני הבית נטבלו, אבל במקום שרוב דורסין בשדות אותם המיעוט העתידין לדרוס בבתים בטלין ואינו חייב לעשר:
עד שלא כנסן לראש הגג מוריד מהם לבהמה: לשון המשנה נקט הרמב"ם ז"ל שם פ"ג, ונראה לעניות דעתי שרוצה לומר עד שלא גמר לכונסן ולהעמידן ערימה מוריד מהן לבהמה וכו', ומכל מקום קשה לעניות דעתי דהוה ליה למיתני בראש הגג בבי"ת:
מוריד מהם לבהמה: פירש רבינו שמשון ז"ל ולפיכך הוא מאכיל אותן לבהמתו דלאחר שיבשו כל צרכן אין להאכילן לבהמתו פירוש אין רגילות להאכילן לבהמתו, ואיכא מאן דמפרש דמוריד מהן לבהמה לאו דוקא דהוא הדין לאדם והא דנקט בהמה כדמפרש בירושלמי לפי שאין דרך ושבח לתלמיד חכם לאכול בשוק ע"כ.
וזה לשון ה"ר יהוסף ז"ל, פירוש שלא עשה מהם ערימה דהיינו גרנן למעשרות ע"כ. עוד כתב בירושלמי מפרש דלר' הוי הדין הזה דוקא בחרובין שאינן אוכל אדם ע"כ. עוד כתב מפני שהוא מחזיר את המותר פירוש כי הפירות שלא נגמרה מלאכתן לא הוקבעו ומי שרוצה לאכול מאותן הפירות שלא נגמרה מלאכתן כשהוא נוטלם בידו הוא גמר מלאכה שלהן שהרי הוא רוצה לאכלם ולא יש להם מלאכה אחרת עוד שהרי עתה יאכל אותם, אך כשהוא מחזיר את המותר אף על פי שנטלן מן המוקצה לאכלם עדיין לא נגמרה מלאכתן שהרי יש בהן שעתידין לחזור למקומן והרי באותם לא נגמרה מלאכתן בנטילה שלו שהוא נוטלם מן המוקצה, וכיון שאותן לא נגמרה מלאכתן בנטילה שלו גם האחרים שהוא רוצה לאכול עדיין לא נגמרה מלאכתן עכ"ל ז"ל:
איזו היא חצר וכו': כתב ה"ר בצלאל אשכנזי ז"ל אמסכת תרומות קאי דתנן בפ"ח היה אוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר וכו' ר' יהושע אומר לא יגמור משמע דחצר מחייבא לנו והשתא מפרש איזו היא חצר וכו' כך מצאתי ע"כ. ואיתה בתוספות פרק הפועלים דף פ"ח והעלו שם דלר' ינאי דאמר התם אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית מודה הוא דחצר קובעת מדרבנן, וכן כתב ר"ש ז"ל בשם ר"ת ז"ל. ואיתה בגמרא נדה פרק יוצא דופן (נדה דף מ"ז) ושם פירש רש"י ז"ל בוהלכה כדברי כולן להחמיר שני פירושים וזה לשונו, כדברי כולן להחמיר דאם יש בה אחד מכל אלו חייבת, אם יש שם שומר חייבת כר' ישמעאל אף על גב דאחד פותח ואחד נועל פירוש שאין השומר קבוע לפתוח ולנעול אלא זה פותח וזה נועל, ואי ליכא פותח ונועל חייבת כר' עקיבא ואף על גב דליכא שומר, ואם אומר לו מה אתה מבקש חייבת ואף על גב דלית בה חד מכל הני, לישנא אחרינא הלכה כדברי כולן להחמיר כיון שאין אדם בוש לאכול בתוכה חייבת פירוש דקובעת למעשר ואין אוכלין מפירות הנכנסין לה עד שיתעשרו, ומכל מקום להפריש מהן על טבל אחר אסור עד שיהיה לה שומר קבוע ע"כ. ופירש הר"ש שירילי"ו ז"ל דמתניתין קאי אריש פירקין דקתני המעביר תאנים בחצרו לקצות פטורין הא שלא לקצות חייבין דחצר קובעתן, ובירושלמי תני ר"ש בן אלעזר אומר משום ר' עקיבא כל שאחד פותח ואחד נועל בשני שותפין לא בשני דיורין והתם מפרש מה בין שותפין לדיורין, עיין בה"ר שמשון ז"ל:
כל שאין אדם בוש וכו': לעיל בפרק שני סימן ב' כתבינן דסבירא ליה לר' נחמיה כר' יהודה דהתם:
ר' יהודה אומר שתי חצרות וכו': ירושלמי ר' בון בר חייא בעא קומי ר' זעירא מה בא ר' יהודה להוסיף על דברי ר' עקיבא רבו, אמר ליה ולא כלום ודבריו ממש הן דברי ר' עקיבא. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל נראה לי דר' יהודה לא קאי אלעיל ולא פליג אלעיל אלא מילתא באפי נפשה קאמר ע"כ. עוד כתב שתי חצרות פירוש שתי חצרות שיש להם בתים סביבות כל חצר וחצר ע"כ.
הגגות פטורין וכו': ודוקא בגג שיש בו ארבע אמות דכמו שאין הבית טובל אלא אם כן יש בו ארבע אמות על ארבע אמות אף הגג אינו פוטר עד שיהא בו ארבע אמות על ארבע אמות, ובירושלמי גרסינן תו אפילו בגג מבוצר פירוש שכל סביבותיו חצר פטרא מתניתין, ופרכינן בשלמא אי מיירי בכל גגין דעלמא מצינן למימר שהעלן לגג מאחורי הבית או נפלו לו בזריקה שם אבל השתא דמיירי נמי בגג מבוצר אי אפשר שבאו הפירות לגג אלא שדרך חצר הכניסן וכיון דחצר חייבת הא נטבלו ומאי טעמא דמתניתין, ומשני מתניתין מיתוקמא כר' יוסי ב"ר יהודה בפשיטות דאמר לעיל בריש פירקין בברייתא הביא תאנים מן השדה והעבירן בחצרו לאכלן בראש גגו רבי מחייב ור' יוסי ב"ר יהודה פוטר, אבל לרבי לא מיתוקמא מתניתין אלא כשהיה בדעתו לעשותן מוקצה ולא נטבלו בחצר ואחר כך נמלך לאכלן כשהעלן בראש גגו:
בפירוש ר"ע ז"ל, והעלה הפירות לגג דרך חצר וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פירוש זה אינו, דלרבי החצר טובלת ואף על פי ששנינו למעלה המעביר תאנים בחצרו לקצות בניו ובני ביתו אוכלין היינו דוקא כשהעלן לקציעות שלא נגמרה מלאכתן אבל המעביר תאנים לאכול בגג בודאי חייב, ומה שפירש הוא דעת ר' יוסי ב"ר יהודה אלא המשנה מדברת שהעלה אותן לגג שבחצר דרך חצרו לקצות ואחר כך נמלך לאכלן פטור כי החצר לא קבעא בדבר שלא נגמרה מלאכתו, ועיין בירושלמי עכ"ל ז"ל:
הצריפין וכו': ובירושלמי מפרש דהבורגנין טובלין לבעלי הבורגנין דלדידהו חשיב קבע, וכדתניא בית ספר ובית תלמוד טובלין לסופר וְלַמַשְנֶה אבל לאחרים לא:
והחיצונה פטורה: ואף על גב דתנן ברישא בית שער אכסדרא אם חייבת חייבין והכא תהוי חיצונה כבית שער לפנימית ותטבול למעשר, בסוכה פרקא קמא פריך לה גבי ענין מזוזה, ומשני משום דלא קביעא כלומר לא זו ולא זו דבר קבוע ואין הפנימית חשובה להיות לה בית שער, והכי נמי נימא לגבי מעשר כל שאינה דירת החמה ודירת הגשמים דלא הוי בית בלאו הכי, ובפרקא קמא דיומא דף י' פריך והא כתיב והכתי בית החורף על בית הקיץ ומשני בית קיץ ובית חורף איקרו בית סתמא לא איקרו:
כל שאינה דירת החמה ודירת הגשמים: וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ס"א כל שאינה דירת החמה או דירת הגשמים, וספרים אחרים כל שאינה לא דירת החמה ולא דירת הגשמים וכו':
סוכת החג בחג: ירושלמי תניא *הערה 3: רבי אומר ארבע אמות אף על פי שאין שם ארבע דפנות ר"ש אומר ארבע דפנות אף על פי שאין ארבע אמות ר' יהודה אומר ארבע אמות וארבע דפנות תניא וכן היה ר' יהודה מחייבה במזוזה ובעירוב, מסתברא ר' יהודה יודה לאילין רבנן דאי לית בה ארבע אמות וארבע דפנות לא טבלא, ורבנין אילין לא יודון לר' יהודה אף על פי שיש ארבע אמות וארבע דפנות שהיא פטורה מן המזוזה ואינה טובלת למעשרות, וכתב ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל ואף על גב דאמרינן פרקא קמא דסוכה דר"ש ורבי ורבי יהודה כולהו סבירא ליה סוכה דירת קבע בעינן שיטה הוא דהויא אבל אין כל דבריהם שוין וכן כתבו הגאונים ז"ל, הלכך אף על גב דבעי מר ארבע דפנות ומר ארבע אמות לא סברי דהוו בית לחיובי במזוזה ולאטבולי למעשרות ע"כ:
תאנה שהיא עומדת בחצר וכו': פירוש בחצר החייבת כדלעיל:
אוכל אחת אחת: אבל שתים לא דהוי גרן וראיית פני חצר בבת אחת, ובהא מודה ר' טרפון:
ממלא חיקו: שולי בגדיו:
ואוכל: שם שאין אויר החצר קובע למעשר ומיירי שאין גובה כותלי החצר עולה עד כנגד נופה של תאנה, הר"ש שירילי"ו ז"ל. אכן בלשון הרמב"ם ז"ל אין שם רק שאין אויר החצר קובע למעשר ע"כ. ובירושלמי תניא ר"א בר"ש אומר שלש בימינו ושלש בשמאלו ושלש בפיו, ר"א בר"ש על ידי שהיה אכלן הוי משער בגרמיה. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל נראה לי דר' שמעון חולק על כל מקום שיש דין זה של אוכל אחת אחת ופטור ע"כ:
גפן שהיא נטועה בחצר: החייבת דאי נעדרת ונזרעת הרי היא כגנה ואוכל בתוכה עראי, הר"ש ז"ל מן הירושלמי:
נוטל את כל האשכול: ירושלמי א"ר זעירא א"ר חייא בר ווא בשם ר' יוחנן או דר' טרפון כר' אליעזר דהיה אוכל באשכול או דר' טרפון עביד עקיצת האשכול כתחילתו דכיון דשריא התחלה שרי נמי למיגמר, ר' אילא ר' ייסא בשם ר' יוחנן או דר' טרפון כר' אליעזר או דר' טרפון עבד אכילה שיש בה שתים ושלש אכילות כאכילה אחת הלכך כל האשכול וכל האבטיח וכל הרמון כתאנה אף על גב דאית בהו כמה אכילות, ומאי טעמא דר' אליעזר משום שהתחיל בו בהיתר תניא א"ר נתן וכו' כדלעיל פ"ח דתרומות סימן ג':
ר' עקיבא אומר מגרגר באשכול: לעיל פרק היה עובר גבי מקח תנן הכי ומודה התם ר' טרפון ה"ר שמשון ז"ל, אבל הר"ש שירילי"ו ז"ל כתב ויש לומר דתני פלוגתא גבי חצר וכל שכן גבי מקח, דחצר רמוז בתורה דכתיב בשעריך אי נמי סתמא דההיא כרבי דאמר דָמִים חשיבי מחצר ע"כ:
מקרטם: ספרים אחרים מקרסם, וכן ברמב"ם סוף פ"ד:
אם היו נשמרין חייבין: נשמרין לאדם דהני חישב עליהן לאדם הוו לאדם חישב עליהן לבהמה הוו לבהמה, ובירושלמי ראש פרק הפיגם משמע דנשמרין דקתני דחייבין היינו דוקא בחצר אבל בגנה אפילו נשמרין נמי פטורין, ובנדה פרק בא סימן (נדה דף נ"א) מייתי לה ופריך היכי דמי אילימא דזרעינהו מתחילה לאדם צריכא למימר אלא לאו דזרעינהו מתחלה לבהמה וקתני אם חזר ושמרן לאדם חייבין, ומסיק רב אשי שעלו מאליהן בחצר עסיקינן וסתמא לאדם והכי קאמר אם החצר משמרת פירותיה חייבין ואם לאו פטורין מאי טעמא דמחשבת חבור לאו שמה מחשבה. וכתבו התוספות ז"ל הא דנקט שבחצר לפי מאי דמסיק שעלו מאליהן אתי שפיר משום דבחצר אין דרך לזרוע אלא בגנה, ועוד דבחצר סתמו לאדם לפי שרואה ויודע מתי ללקטן עד שלא יתקשו ע"כ. אכן הרמב"ם ז"ל פירש שבחצר דרך אלו העשבים שצומחין בגנות ובבתים מבלי שזרעו אותם ע"כ:
תאנה שהיא עומדת בחצר ונוטה לַגַנָה אוכל כדרכו ופטור עומדת בַגַנָה: כך מצאתי מנוקד הגימל בפת"ח ודג"ש:
אוכל כדרכו ופטור: מפרש בירושלמי אותו הנוף הנוטה לגנה אוכל כדרכו כשעומד בגנה:
ואם צרף חייב: בעומד בחצר:
עומדת בארץ ונוטה לחוץ לארץ או בחוץ לארץ ונוטה לארץ: כך הגירסה ה"ר יהוסף ז"ל, וכתב סברה אחרת חוצה:
ובבתי ערי חומה: מכר אילן בבתי ערי חומה, יש ספרים דגרסי בהו בבא, דובירושלם הלך אחר הנוף קודם בבא דבערי מקלט הלך אחר הנוף, וגם לא גרסינן מלת הכל בהני תרי באבי רק הלך אחר וכו':
בפירוש ר"ע ז"ל כי היכי דבעיקרו לא מצי גואל הדם וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פירוש זה אינו נראה ואינו דעת המשנה, וצריך עיון במסכת מכות פרק שני ע"כ:
עוד בפירוש ר"ע ז"ל כי היכי דבנופו לא מצי פריק וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל לקמן במסכת מעשר שני פרק שלישי לא אמרינן כן וגם שם לא פירש כן, וכן נראה לי לפרש כאן הכל הולך אחר הנוף כלומר אף אחר הנוף שאם היה הנוף בפנים אף על פי שהעיקר בחוץ דין הנוף כלפנים, והוא הדין נמי להפך שאם העיקר בפנים והנוף בחוץ דין הנוף כחוץ עכ"ל ז"ל:
ובירושלים הלך אחר הנוף: לענין מעשר שני ובכורים שטעונים מחיצה, ומפרש בפרק אלו הן הגולין דהך מתניתין ר' יהודה היא דסבירא ליה באילן הלך אחר נופו ולחומרא וכו' כדמפרש ר"ע ז"ל, ובהאי פירושא מיתרצא מתניתין דפ"ג דמסכת מעשר שני המתחלת אילן דלא פליגא אמתניתין דההיא רבנן היא. וכתב ה"ר שמשון ועוד יש לומר דרב אשי דמכות קאי לשנויי דלא תיקשי מתניתין דמעשר שני, והכי קאמר ובירושלם הלך אחר הנוף דבין נוף ובין עיקר מכנגד החומה ולפנים כלפנים ואוכלין שם מעשר שני ולא פודין, מכנגד החומה ולחוץ בין נוף בין עיקר כלחוץ ופודין מעשר שני ואין אוכלין ע"כ, וזה הפירוש תפס ה"ר עובדיה ז"ל שם לעיקר.
ובירושלמי משמע דסבירא ליה דובירושלם הלך אחר הנוף היינו בין לקולא בין לחומרא, דגרסינן התם עלה דמתניתין ובירושלם הלך אחר הנוף א"ר חיננא והוא שעלה דרך הנוף אז בתר נוף שדינן ליה ואי נוף לחוץ חוץ הוא, אבל אם עלה דרך העיקר שהוא בפנים והוציאו לחוץ כבר קלטו העיקר ואין פודין אותו, ומתניתין בית שמאי היא דתנינן תמן פ"ג דמסכת מעשר שני בית שמאי אומרים הכל כלפנים גבי בתי הבדים ואילן והכי נמי אם עלה דרך העיקר הכל כלפנים, תני החזיר את הנוף מבפנים הכל כלפנים:
הערות
- הערה 1: הגה"ה: עיין לעיל בירושלמי.
- הערה 2: הגה"ה: אכן ה"ר יהוסף ז"ל כתב בכל הספרים, מצאתי קציצות בשני צדי.
- הערה 3: צריך לעניות דעתי עיון.
יכין
לנכש: יעטען דג"כ אינו אוכל מד"ת מדאינו גמ"ל:
מקרטם: שובר עלים ממחובר:
ואם צירף חייב: דכל צרוף קבע דאסור אפי' בלא נגמ"ל:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת