משנה מעילה ב ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מעילה · פרק ב · משנה ג | >>
פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין, מועלין בהן משהוקדשו.
נשחטו - הוכשרו להפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה.
הוזה דמן - חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא, ומועלין בהן בבית הדשן עד שיותך הבשר.
פָּרִים הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין,
- מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהֻקְדְּשׁוּ.
- נִשְׁחֲטוּ,
- הֻכְשְׁרוּ לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם,
- וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים,
- וּבְלִינָה.
- הֻכְשְׁרוּ לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם,
- הֻזָּה דָּמָן,
- חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא;
- וּמוֹעֲלִין בָּהֶן בְּבֵית הַדֶּשֶׁן,
- עַד שֶׁיֻּתַּךְ הַבָּשָׂר:
פרים הנשרפים, ושעירים הנשרפים - מועלין בהן משהוקדשו.
- נשחטו - הוכשרו להיפסל בטבול יום, ובמחוסר כיפורים, ובלינה.
- הוזה דמן - חייבין עליהן משום פגול, ונותר, וטמא,
- ומועלין בהן בבית הדשן - עד שיתוך הבשר.
שיתוך - גזור מן נתוך, רוצה לומר עד שיעשה הבשר חלול ויתהפכו חלקיו באש עד שידמה לספוג הים. והעניין הזה יהיה בבשר אחר שישרף לגמרי:
פרים הנשרפים - אין בהן לכהנים היתר כלל:
הוזה דמן כו' - הזאת דמן קובעתן לפגול לענוש כרת האוכל מהן אם חישב עליהם בשעת שחיטה ז להקטיר אימוריהן חוץ לזמנן, וכיון דלית בהו היתר לכהנים, מועלין בהן בבית הדשן חוץ למחנה היכא דנשרפו אם נהנה מהן:
עד שיותך הבשר - כלומר שיהיה נשרף ונעשה פחמים ח. אבל לאחר שניתך, שוב אין בו מעילה, שאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלים בו ט:
משום פיגול. לשון הר"ב אם חישב עליהם בשעת שחיטה כו' וכן ל' רש"י וה"ה בשאר העבודות כמו שפי' בס"פ דלעיל:
עד שיותך הבשר. פי' הר"ב כלומר שיהיה נשרף ונעשה פחמים וז"ל הרמב"ם שיותך גזור מן [תוך] ר"ל עד שיעשה הבשר חלול ויתהפכו חלקיו באש עד שידמה לספוג הים. והענין הזה יהיה בבשר אחר שישרף לגמרי. ע"כ. וזה דלא כמ"ש בשמו בספי"ב מזבחים דמפרש שיותך מלשון התכה והמסה ושהוא בתחלת השרפה ושם הדין עמו. דמדחכמים פליגי בברייתא וסברי משנעשה אפר. שמעינן דיותך דאמר ר"ש לאו הכי הוה. אבל הכא צ"ע אמאי לא מפרש כיותך דהתם דבלישנא דיותך לא שמעינן דפליגי. ולכן נ"ל דהכא גרסינן שיתוך הוי"ו אחר התי"ו. וכן בחבורו פ"ב מהל' מעילה. כתוב יתוך. ומ"ש הר"ב אבל לאחר שנעשו גחלים כו'. שאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלים בו. הרי תרומת הדשן שנעשית מצותו ויש בו מעילה. כמו שכתב הר"ב בסוף מסכת תמורה. וכ"כ עוד במשנה ד' פ' דלקמן. משום דהוה תרומת הדשן ועגלה ערופה. שני כתובין הבאים כאחד. ואין מלמדין ולמאן דאמר מלמדים תרי מיעוטי הערופה [ה"א קמייתא] ושמו [וי"ו בתראי] הני אין מידי אחריני לא. גמרא פרק דלקמן די"א:
(ז) (על הברטנורא) וה"ה בשאר העבודות:
(ח) (על הברטנורא) שיותך. גזור מן תוך. ר"ל עד שיעשה הבשר חלול ויתהפכו חלקיו באש עד שידמה לספוג הים. וענין זה יהיה בבשר אחר שישרף לגמרי. הר"מ. ועספי"ב דזבחים. וצ"ל דכאן גר' שיתוך. ועתוי"ט:
(ט) (על הברטנורא) והרי תרומת הדשן שנעשית מצותו ויש בו מעילה כו' משום דהוו ת"ה ועגלה ערופה. ב' כתובין הבאין כא' ואין מלמדין. ולמ"ד מלמדים תרי מיעוטי הערופה (ה"א קמייתא) ושמו (וי"ו בתראי) הני אין מידי אחריני לא. גמ':
פרים הנשרפין וכו': פרה כל הפסולין דף ל"ה ובפרק טבול יום (זבחים דף ק"ד.) פרים הנשרפין פר העלם של צבור ופר כהן משיח ופר יום הכפורים:
ושעירים הנשרפים: שעיר יום הכפורים ושעירי ע"ז:
הוכשרו ליפסל בטבול יום: תימה למאי הלכתא הוכשרו ליפסל בט"י וכו' דאי לאכילה והלא פרים הנשרפים אין בהם אכילה לכהנים ואי ליפסל להקריב אימוריהם קאמר מ"מ גבי פר ושעיר של יום הכפורים ליכא למימר הכי שהרי משל צבור הם ובאין בטומאה דטומאה הותרה בצבור. וי"ל לענין לשרפו בבית הדשן ששורפין בו את הפסולין קאמר שהיה להם לפסולין בית הדשן לעצמן כדאמרינן בפרק פ"י דשלשה בתי דשנים (הם) היו שם:
הוזה דמן: פירוש שהן לפני לפנים עשה בין הבדים והאחרים על הפרכת ועל מזבח הזהב כדאמרי' בפ איזהו מקומן:
עד שיותך הבשר: אבל משניתך הבשר אין מועלין שהרי נעשית מצותו תוס' ז"ל. וכ"כ רש"י ז"ל שם פ' כל הפסולין דל"ג משיתוך הבשר דא"כ ה"ל דבר שנעשית מצותו ואין מועלין בו אבל עד שיתוך דאכתי אית ביה צורך עבודת גבוה קרינן ביה מקדשי ה' ע"כ. וביד פי"ח דהל' פסולי המוקדשין סי' ט"ז:
יכין
פרים הנשרפין: היינו פר יו"כ, שמכניס דמן לק"ק, ופר כהן המשיח, ופר העלם דבר של צבור שמכניסין דמן להיכל:
ושעירים הנשרפין: הוא שעיר יו"כ שמכניס דמו לק"ק, ושעיר ע"ז שמכניס דמו להיכל, וכל פרים ושעירים הנ"ל בשרן נשרף חוץ לירושלים [ועי' מ"ש זבחים פ"ה מ"ב]:
חייבין עליהן משום פיגול: אם בשעת שחיטה, קבלה, הולכה, זריקה, חישב להקטיר אימוריהן חוץ לזמנן הראוי, ואם אכל בשרן אחר שהוזה דמן, חייב כרת:
ומועלין בהן בבית הדשן: ר"ל אף כשכבר מונח בשרן בבית הדשן חוץ לירושלים, מועלין בהן, מדאין בהם שום היתר לכהנים:
עד שיותך הבשר: ר"ל עד שיהא נימוק הבשר ע"י השריפה ונעשה פחמין, דאז כבר נעשה מצותו ואין מועלין בו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת