משנה מעילה ב ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מעילה · פרק ב · משנה ב | >>
עולת העוף, מועלין בה משהוקדשה.
נמלקה - הוכשרה להפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה.
מיצה דמה - חייבין עליה משום פגול נותר וטמא, ומועלין בה עד שתצא לבית הדשן.
עוֹלַת הָעוֹף,
- מוֹעֲלִין בָּהּ מִשֶּׁהֻקְדְּשָׁה.
- נִמְלְקָה,
- הֻכְשְׁרָה לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם
- וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים
- וּבְלִינָה.
- הֻכְשְׁרָה לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם
- מִצָּה דָּמָהּ,
- חַיָּבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם פִּגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא;
- וּמוֹעֲלִין בָּהּ עַד שֶׁתֵּצֵא לְבֵית הַדֶּשֶׁן:
עולת העוף - מועלין בה משהוקדשה.
- נמלקה - הוכשרה להיפסל בטבול יום, ובמחוסר כיפורים, ובלינה.
- מיצה דמה - חייבין עליה משום פגול, ונותר, וטמא,
- ומועלין בה - עד שתצא לבית הדשן.
עולת העוף - אין לכהנים בה כלום רק כולה כליל לאישים, ולפיכך מועלין בה. וכבר ידעת כי היא צריכה מיצוי, שנאמר "ונמצה דמה"(ויקרא א, טו):
מיצה דמה - מיצוי דעולת העוף קאי במקום זריקת הבהמה והזאה דחטאת העוף. דבעולת העוף כתיב ונמצה דמו:
עד שתצא לבית הדשן - דכיון דכולה כליל ולית בה שעת היתר לבסוף, לעולם מועלין בה עד שתשרף כולה ותנטל מעפרה תרומת הדשן ו כדכתיב (ויקרא ו) והרים את הדשן אשר תאכל האש:
ובלינה. הכא וכולהו דדמי ליה. שאין בהן היתר לכהנים. ואפ"ה לא תני וביוצא. ולא מיבעיא להרמב"ם. דהא מהניא הזייה ליוצא להקטרה [*וכמ"ש במשנה ג' פרק דלעיל] ואף להראב"ד ל"ק. דל"פ אלא לכתחלה. אבל אם הקטיר סלקא ליה:
עד שתצא לבית הדשן. פי' הר"ב שתשרף כולה ותנטל מאפרה כו' ותו כיון שנעשית מצותו אין מועלין בו. רש"י. כלומר דלא אקרו עוד קדשי ה'. ועד שתצא לבית הדשן. עד שתראה לבית הדשן. גמרא. [*ופי' רש"י אחר שהרים תרומת הדשן אותו הנשאר הוא ראוי ועומד להוצאת הדשן] ועיין מ"ש במשנה ג'. ועיין בפי' הר"ב במשנה ד' דקשיא אדפירש בכאן. ושם אפרש בס"ד:
(ו) (על הברטנורא) ושוב כיון שנעשית מצותו אין מועלין בו' רש"י. כלו' דלא אקרו עוד קדשי ה'. ועד. שתצא. עד שתראה. גמ' פרש"י אחר שהרים כו' אותו הנשאר ראוי ועומד להוצאת הדשן:
עולת העוף: כמו שפירשתי גבי חטאת העוף כך הוא בעולה תוס' ז"ל:
משהוקדשה: כולהו משהוקדשו דבפירקין הייני בקדושת פה כמו שכתבתי במתניתין דלעיל:
מיצה דמה: גבי חטאת העוף נקט הוזה משום דבחטאת העוף איכא הזאה ומצוי אבל בעולה ליכא אלא מצוי פירוש שסוחט הבשר בדוחק והדם מתמצה ויוצא והזאה היינו שניתז הדם על המזבח מן הצואר:
ומועלין בה עד שתצא לבית הדשן: פירוש אף לאחר שנשרפה לפי שעדיין צריך להוציא הדשן מחוץ למחנה אבל מכאן והילך הרי נעשית מצותה ואין מועלין בה תוספות ז"ל:
יכין
הוכשרה: ר"ל ע"י שנמלקה הוכנה לפסול וכו'. וכן פי' מלת הוכשרה בכולה פרקן:
מיצה דמה: דבחטאת העוף כשמלקו אוחז גוף העוף ומזה דמה מרחוק על קיר המזבח למטה מאמצע גובהו, ואח"כ ממצה ודוחק שירי הדם של העוף שירד הדם ליסוד המזבח. ובעולת העוף אינו מזה, רק מיד כשמלק ממצה ודוחק הראש והגוף בדמן לקיר המזבח למעלה מאמצע גובהו:
עד שתצא לבית הדשן: ר"ל עד שיוציא הדשן מהמזבח לחוץ לעיר. אבל כשנהנה מאפרה כשעדיין על המזבח, אף שכבר נתרם תרומת הדשן, מועלין בה [כך פירשתי על פי מסקנת הש"ס אליבא דר' יוחנן, וכך פסק נמי הרמב"ם (פ"ב ממעילה הי"ד). ותמהני על רש"י ועל הר"ב שנמשך אחריו שפי' כפי מה שמסיק הש"ס לרב, וק' הרי רב ור' יוחנן הלכה כר"י (כביצה ד"ד א') וצ"ע]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת