משנה מעילה ב א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מעילה · פרק ב · משנה א | >>
חטאת העוףא, מועלין בה משהוקדשהב.
נמלקה, הוכשרה ג להפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינהד.
הוזה דמה, חייבין עליה משום פגול נותר וטמא, ואין בה מעילהה.
משנה מנוקדת
חַטַּאת הָעוֹף,
- מוֹעֲלִין בָּהּ מִשֶּׁהֻקְדְּשָׁה.
- נִמְלְקָה,
- הֻכְשְׁרָה לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם
- וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים
- וּבְלִינָה.
- הֻכְשְׁרָה לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם
- הֻזָּה דָּמָהּ,
- חַיָּבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם פִּגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא,
- וְאֵין בָּהּ מְעִילָה:
- חַיָּבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם פִּגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא,
נוסח הרמב"ם
חטאת העוף - מועלין בה משהוקדשה.
- נמלקה - הוכשרה להיפסל בטבול יום, ובמחוסר כיפורים, ובלינה.
- הוזה דמה - חייבין עליה משום פגול, ונותר, וטמא,
- ואין בה מעילה.
פירוש הרמב"ם
כבר בארנו שעניין הכשר הוא ההכנה, ולפיכך מה שאמר כאן הוכשרה עניינו שהיא מוכנת ומזומנת להפסל מטבול יום, לפי שבשר קדשים שנוגע בהם טבול יום פסולין וזהו טבול יום שטבל ולא העריב שמשו, או מחוסר כפורים וכבר בארנו בשני מכריתות מחוסרי כפרה, הרי הן מופסלין ואין מותר לאוכלן. ועוד יתפרש הפסול מן הטמא במקומו במסכת טהרות. אחר כך אמר ובלינה, רוצה לומר שלנה אחר שנשחטה נפסלה.
מה שאמר הוזה דמה, חייבין עליה משום פיגול - אין עניינו שיהא אפשר שתהא פיגול אחר ההזייה, שזה אי אפשר [בעניין הפיגול כמו שבארנו אותו בשני מזבחים. אבל אנו אומרים אי אפשר] שיגמר בהם דין הפיגול ויהיה האוכל ממנו חייב משום פיגול אלא אחר הזית הדם, לפי שמתנאי הפיגול שיקרב המתיר כמצוותו כמו שנתבאר בששי מזבחים. וכן אחר ההזייה אפשר שיהיה נותר, אם היא חטאת כשרה וראויה לאחר זמנה תהיה נותר, אבל קודם ההזייה תהא פסולה בלינה בלבד לא בנותר. וכן אחר ההזייה הוא שאם אכל ממנה טמא חייב כרת, אבל קודם הזייה לא.
אחר כך אמר ואין בה מעילה - לפי שאין בחטאת העוף אימורים רק כולה לכהנים כבשר חטאת כפי מה שהקדמנו שאחר זריקה אין מועלין בו.
ודע זה שבארנו כאן והבן אותו בכל הפרק הזה, כדי שלא נצטרך לשנות הפרק הזה בכל הלכה והלכה.
וכן הבן כי כל מה שאמר בפרק הזה "הכשר" רוצה לומר הכנה לדברים שעתידים לזכור אותם, לא עניין הכשר טומאה הנזכר בכל מקום, ודע זה ואל יטעך שיתוף העניין:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
חטאת העוף - הוכשרה ליפסל. כלומר משנמלקה נתוספה בה קדושה, שהיא נפסלת אם נגע בה טבול יום או מחוסר כפורים. ודוקא נפסלת בטבול יום. אבל לא מיטמאה לטמא אחרים, שכשם שטבול יום פוסל את התרומה כך הוא פוסל את הקודש:
הוזה דמה חייבין עליה משום פגול - דהזאה של חטאת העוף במקום זריקה דבהמה קאי, דהזאה קובעת פגול כשחשב בו קודם לכן כמו זריקת דם בבהמה, ושוב יש בו איסור נותר וטמא:
ואין בה מעילה - דכיון דהוזה דמה יש [בה] היתר לכהנים:
פירוש תוספות יום טוב
חטאת העוף. עד השתא איירי בדין פסולי קדשים מתי ימעלו בהם ומכאן ואילך איירי בכשרין. תוס'. וכתבו עוד דבדין הוה ליה למתני חטאת העוף עם פרים הנשרפים דתרווייהו לא סלקי לגבוה כולהו. אלא שצריך להקדים חטאת העוף לעולת העוף. לפי שהיא קודם. ועולת העוף שונה קודם לכל הקרבנות לפי שיש בה שייכות דמעילה יותר ואף מעולת בהמה דבעולת בהמה אין מועלים בעורה כי עורה לכהנים. ובחטאת *)[הנשרפת] מועל אף בעורה. ואף משתצא לבית הדשן מועלין בה. ע"כ:
משהוקדשה בפה. אפילו אם נהנה ממנה מחיים. כגון שמכרה דהוציאה לחולין. רש"י. ויש לתמוה על הר"ב דנטר לפרש עד מתניתין ח:
הוכשרה. כל מה שאמר בזה הפרק הכשר. רוצה לומר הכנה לדברים שעתידים לזכור אותם. לא לענין הכשר טומאה הנזכר בכל מקום. ודע זה. ואל יטעך שתוף הענין. הרמב"ם:
להפסל בטבול יום. כתב הר"ב אבל לא מיטמאה כו' כחכמים דמתני' ד' פי"א דפרה. ובגמ' מייתי ברייתא. וה"מ לאתויי ממתני' דפרה. אלא דבברייתא מפורש יותר ותני בה שלש מחלוקות ועייין בפ' בתרא דנדה משנה ו' שם הקשיתי לשאול על הרמב"ם שדבריו סותרים זה את זה. ועיין ברפ"ב דטבול יום:
ובלינה. בלינת דם בשקיעת החמה. א"נ בלינת בשר ליום ולילה ואע"ג דבתר הכי קתני. הוזה דמה. דמשמע דהשתא לא איירי בהוזה. וא"א בלינת יום ולילה אלא לאחר הזאה. שהרי ההזאה ביום המליקה. דאל"כ יפסל הדם בשקיעת החמה. מ"מ נקט גבי מליקה פסול דלינת בשר. לפי שמיד שנמלקה מתחלת לינה של יום ולילה. ומשעת מליקה מונין. תוס'.
ובלינה. ולא קתני וביוצא דמתני' ר"ע היא כדלקמן. ולדידיה הזייה מהני ליה ליוצא. כדלקמן. ומדלא פסיקא ליה. לא קתני:
הוזה דמה כו'. כתב הר"ב דהזאה קובעת כו'. עיין בפי' הר"ב לקמן בס"פ. ומ"ש בפרק דלעיל משנה ב':
ואין בה מעילה לפי שאין בחטאת העוף אימורים. רק כולה לכהנים כבשר חטאת. הרמב"ם. ובגמרא מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא. וביוצא ור"ע היא. ולא מהניא ליה זריקה להתירו לאכילה. כמ"ש בס"פ דלעיל:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) חטאת כו'. עד השתא איירי בדין פסולי קדשים מתי ימעלו בהם. ומכאן ואילך איירי בכשרי'. תוס'. ועתוי"ט:
(ב) (על המשנה) משהוקדש'. בפה אפי' אם נהנה ממנה מחיים. כגון שמכר' להוציאה לחולין. רש"י:
(ג) (על המשנה) הוכשר'. כל מה מה שאמר בזה הפרק הכשר. רצה לומר הכנה לדברים שעתידים לזכור אותם. לא ענין הכשר טומאה הנזכר בכל מקום. ודע זה. ולא יטעך שתוף הענין. הר"מ:
(ד) (על המשנה) ובלינה. בלינת דם בשקיע' החמ' א"נ בלינ' בשר ליו' וליל'. ועתוי"ט. ולא קתני וביוצא רמתני' ר"ע היא ולדידיה הזייה מהני ליה ליוצא ומדלא פסיק לי' לא קתני:
(ה) (על המשנה) ואין כו'. לפי שאין בחטאת העוף אימורי' רק כולה לכהנים כבשר חטאת. הר"מ. ועי' ס"פ דלעיל:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
חטאת העוף וכו': תוספות פ' קבלה דף י"ז ודפ"ק דפסחים דף י"ד ודפרק כסוי הדם (חולין דף פ"ח.) וביד כוליה פירקין בפרק שני דהלכות מעילה סימן ב' ג' ד' ו' ז' ח'. ופירש רש"י ז"ל משהוקדשו בפה אפילו אם נהנה ממנה מחיים כגון שמכרה דהוציאה לחולין ע"כ. וכן פירש ג"כ בכמה בבי דמתניתין ורעז"ל לא העתיקו רק גבי בבא דהמנחות ודהקומץ וכו' משום דהתם קתני בתר משהוקדשו קדשו בכלי ואיכא למיטעי ועיין במ"ש שם סימן ח' ובסימן ד'. וכתבו תוספות ז"ל חטאת העוף עד השתא מיירי בדין פסולי קדשים שמתו או ששינה מקומם ולומר לנו דאע"ג דפסולים מ"מ לא פקעא קדושתייהו מינייהו ומועלין בהן ומכאן ואילך איירי בקדשים העשויין בהכשר:
מועלין בהן משהוקדשו: פירוש קדושת פה דהיינו כשהקדישן ומועלין פירש אם נהנה בה אנילו מחיים כגון בנוצתה או שהטיל מום דמחוסר אבר:
הוכשרה ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים: כלומר דאם נגעו בה פסולה מלאכול ע"כ. ופירש הרמב"ם ז"ל הוכשרה כל מה שאמר בזה הפרק הכשר ר"ל הכנה לדברים שעתידין לזכור אותם לא ענין הכשר טומאה הנזכר בכל מקום ודע זה ואל יטעך שתוף הענין ע"כ. בפירוש רעז"ל ודוקא נפסלת בט"י וכו' עד סוף. אמר המלקט ומתניתין רבנן היא ודלא כאבא שאול ודלא כר"מ. אמר רבא לאבא שאול נמי דאמר ט"י תחלה לקדש וקעביד לקדש שני מיתרצא נמי מתניתין דודאי טבול יום מדאורייתא פוסל ואינו מטמא ורבנן הוא דעשו מעלה בקדשים דהוי ט"י תחלה לקדש דהוי כי אוכל ראשון ועושה שני ומתניתין בדאורייתא קתני דאינו אלא פוסל לקדשים בלבד כמו שאינו אלא פוסל לתרומה. ולר"מ נמי מיתרצא מתניתין דהאי דקאמר ר"מ מטמא את הקדש דעביד ליה שלישי ולא שני כאבא שאול היינו נמי מדרבנן אבל מדאורייתא אינו אלא פוסל לקדשים כשם שאינו אלא פוסל לתרומה ורבנן ס"ל דכיון דטבל קלשא לה טומאה מיניה ואפילו מדרבנן אינו אלא פוסל בין לתרומה בין לקדש:
ובלינה וכו': כתב בתי"ט ולא קתני וביוצא דמתניתין ר"ע היא כדאיתא בגמרא ולדידיה הזי' מהניא ליה ליוצא כדאיתא בגמרא ומדלא פסיקא ליה לא קתני ע"כ. ועיין בתוס' שבס"פ לולב וערבה. וז"ל התוס' ז"ל ובלינה וא"ת מאי קאמר ובלינה הלא קודם הזאה מיירי מדקאמר בתר הכי הוזה דמה משמע דעד השתא לא איירי בהוזה ואי אפשר בלינת יום ולילה אלא לאחר ההזאה שהרי ההזאה ביום המליקה דאל"כ יפסל הדם בשקיעת החמה ומ"מ נקט גבי מליקה פיסול דלינת בשר לפי שמיד שנמלקה מתחיל לינת יום ולילה דמשעת מליקה מונין ע"כ:
הוזה דמה חייבין עליה משום וכו': למ"ד היתר אכילה שנינו ר"ל הוזה ממש שנראה לאכילה ולמ"ד היתר זריקה ר"ל שנראה להזות ולמ"ד היתר שחיטה כי היכי דבעינן לעיל גבי בהמת קדשי קדשים דשייך בהן קבלה שיהא ראוי לקבל כדי לזרוק ולהזות ה"נ דלא שייך קבלה גבי חטאת העוף בעינן שיהא ראוי להזות תוס' ז"ל. ובגמרא אמר רב הונא אמר רב מיצוי חטאת העוף אינו מעכב ותני רב במתניתין הוזה דמה דס"ל נמי לתנא דמתניתין דהזאה עיקר וכיון שהזה אע"פ שלא מיצה נעשית מצותה ויצאה מידי מעילה וחייבין עליו משום נותר וטמא ויוצא נמי ידי חובתו דמצוי אינו מעכב הכפרה. ורב אדא בר אהבה אמר משמיה דרב מיצוי דחטאת העוף מעכב דלא יצא י"ח ולא נתכפר ולא הוקבע החטאת בפגול נותר וטמא אע"פ שהוזה עד דעביד מצוי ותני רב במתניתין גבי חטאת העוף מיצה דמה ולא קתני הוזה דמה דס"ל דמצוי נמי עיקר מצוה הוי ומעכב והיינו דכתיב והנשאר בדם ימצה אע"ג דשירים הן ימצא. חטאת היא. כלומר דבשירים דהיינו מיצוי הוי עיקר חטאת דמצוי מעכב. ורב הונא אמר מאי והנשאר אם נשאר וחטאת דכתיב בסיפיה דקרא קאי אהזאה דכתיבא ברישיה דקרא וה"נ אמרינן בפ' איזהו מקומן (זבחים דף נ"ב) דס"ל דמצוי דחטאת העוף אינו מעכב ור' ישמעאל אמרינן התם דס"ל דמצוי דחטאת העוף מעכב אבל הכא בגמרא מוכח בברייתא דס"ל לר' ישמעאל דמצוי אינו מעכב ומסקינן הכא והתם דתרי תנאי אליבא דר' ישמעאל:
ואין בה מעילה: לפי שאין בחטאת העוף אימורין רק כולה לכהנים כבשר חטאת הרמב"ם ז"ל. ובגמרא פריך מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא ומוקי לה ר' חנינא כר' עקיבא דאמר זריקה מועלת ליוצא ולשריפה ואה"נ דאיכא איסורא והוא איסור יוצא וכו' כדכתבינן בס"ד בשלהי פירקין דלעיל. ומכח קושיות דחדא מינייהו היא דהא אמרינן לעיל אבל בדם שיצא לא אמר ר' עקיבא זריקה מועלת ליוצא וכתבתיו בפירקין דלעיל סימן ב' וכשיצא הראש ודאי יצא דמה לכך פירשו תוס' ז"ל דהאי יוצא מיירי שמתחלה נאסף כל הדם בצואר ואח"כ יצאה רגלו של עוף ע"כ. עוד כתבו תוס' בשם רבינו פרץ ז"ל בדין ה"ל למיתני חטאת העוף עם פרים הנשרפין דתרוייהו לא סלקי לגבוה כולהו אלא שצריך להקדים חטאת העוף לעולת העוף לפי שהיא קודמת ועולת העוף שונה קודם לכל הקרבנות לפי שיש בה שייכות דמעילה יותר ואף מעולת בהמה דבעולת בהמה אין מועלין בעורה כי עורה לכהנים ובעולת העוף מועלין אף בעורה ואף לאחר הקטרה עד שתצא לבית הדשן מועלין בה ע"כ:
תפארת ישראל
יכין
חטאת העוף: בפרקא קמא נקט פסולי המוקדשין מתי מועלין בהן. ומהשתא מיירי תנא מתי מועלין בכשרים. והקדים קרבנות העוף לקרבנות בהמה, לפי שיש בעופות עולת העוף, שיש בה שייכות יתירא דמעילה, מדמועלין גם בעורה. משא"כ בקרבנות בהמה. גם בעולה העור לכהנים. ואין מועלין בו. והקדים בעופות חטאת לעולה, משום דחטאת קודם בהקרבה לעולה:
מועלין בה משהוקדשה: בפה, וכן בכולה פרקן:
הוכשרה: ר"ל ע"י שנמלקה הוכנה לפסול וכו'. וכן פי' מלת הוכשרה בכולה פרקן:
ובמחוסר כפורים: ר"ל דכשנמלקה נתוסף בה קדושה שכשיגע בה טבו"י [היינו טמא שטבל ולא העריב שמשו], או מחוסר כפורים [היינו אותן הטמאין שכשיטהרו צריכין קרבן., והם הזב, והזבה, (נדה), יולדת, ומצורע שטבלו והעריב שמשן, ועדיין לא הביאו קרבנותיהן. ביום שלאחריו], נפסל העוף, אבל אינו מטמא אחרים:
ובלינה: דכשנמלקה אם לן הדם עד ששקעה החמה, נפסל הקרבן. וכמו כן בלן הבשר אחר הזאת דמה יום ולילה מאז שמלק, נפסל מלאכול בשרו. והא דלא נקט נמי שנפסל ביוצא. משום דסתם מתני' ר"ע היא דס"ל זריקה מהני ליוצא:
חייבין עליה משום פיגול: כשחישב בפיגולו בשעת מליקה או בשעת מצוי הדם:
וטמא: שיתחייב כרת באכל א' מאלה ממנה. אבל קודם שהוזה דמה, פטור כשאכל פגול נותר וטמא ממנה:
ואין בה מעילה: דמדהוזה דמה הותרה לכהנים. ודוקא מקרבן וחומש פטור כשנהנה, אבל איסורא איכא:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת