משנה טהרות א ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק א · משנה ז | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

[עריכה]

מקרצות נושכות זו בזו, וככרים נושכין זה בזה, נטמאת אחת מהן בשרץ, כולן תחלה.

פרשו, כולן תחלה.

במשקין, כולן שניות.

פרשו, כולן שניות.

בידים, כולן שלישיות.

פרשו, כולן שלישיות.

נוסח הרמב"ם

מקרצות נושכות זו בזו וכיכרים נושכין זה בזה שנטמאת אחת מהן בשרץ כלן תחילה פירשו כלן תחילה במשקין כלן שנייות פירשו כלן שנייות בידים כלן שלישייות פירשו כלן שלישייות.


פירוש הרמב"ם

ביאור אמתת מלת מקרצות מחותכות מאמרו (איוב לג) מחומר קורצתי גם אני וזה שהנה יעשו עגות דומות ללוחות גדולות ויחתכו בכלי ברזל ולא יותזו בעת החתיכה לגמרי אבל יעזוב ביניהן דבקות מועט ותאפה הלוח בכללו והוא מחובר וכאשר יושלם אפייתה יתפרק זה החתך בעצמו מקצתו והיא תתפרק בפחותה שבתנועות וזאת היא מלאכת הנקודים אצלנו וכוונת נושכות זו בזו שתהיה האחת מחוברת בשנית הנה היא כולה כדמות לחם אחד. וידוע הוא שהשרץ אב הטומאה ואשר יגע בו ראשון והנה יקרא הראשון ג"כ תחלה וזה באוכלין ומשקין לבד כמו שביארנו בפתיחה וכבר ביארנו בפתיחת זה הסדר שהמשקין יהיו לעולם תחלה ואפילו נטמאו בשני לטומאה ובהיות המשקין טמאים לעולם תחלה הנה הן ישימו הדבר אשר יטמאו שני ועוד יתבאר לך במס' ידים (פ"ג) שהידים הן שניות לעולם ובסוף זבים נבאר שהידים פוסלים את התרומה שהנוגע בידו בתרומה פסלה והשיבה שלישית עד שירחץ ידיו כמו שיתבאר במה שאחר זה ולכן אמר בידים כולן שלישיות לפי שהן כולן גשם אחד:

פירוש רבינו שמשון

מקרצות. חתיכות בצק כדתניא בסוף מכלתין בתוספתא הקורץ מקרצה בעיסה מלשון (ירמיה מו) קרץ מצפון:

נושכות. שדבוקות זו בזו כל כך דאי אפשר להפרישן אא״כ נושכות זו מזו:

כולן תחלה. דחשובות כאחת וכנוגע בכולן דמשקין תחלה הוו ועושין שני וידים שניות הן ועושות שלישי בתרומה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מקרצות - חתיכות של בצק. לשון קרץ מצפון בא (ירמיהו מו):

נושכות זו את זו - שהן דבוקות זו בזו וא"א להפרישן אלא אם כן נושכות זו מזו:

כולן תחילה - דחשובות כאחת וכאילו נגע בכולן:

פירשו - החתיכות זו מזו:

במשקין כולן שניות - דמשקין תחלה הוו ועושין שני:

בידים כלן שלישיות - דידים שניות הן, ועושות שלישי בתרומה:

פירוש תוספות יום טוב

נושכות זו בזו. פי' הר"ב דבוקות וכו' וכ"כ הר"ש. ובמשנה דלקמן מייתי תוספתא ואיזהו הנושך התולש ממנו כל שהוא. ופי' מהר"ם שנושך מחבירו ותולש מן העיסה:

כולן תחלה. וידוע הוא שהשרץ אב הטומאה ואשר יגע בו ראשון. והנה יקרא הראשון ג"כ תחלה וזה באוכלין ומשקין לבד. כמו שבארנו בפתיחה. כ"כ הרמב"ם. ודקדקתי בפתיחתו ולא מלאתי אלא במשקין בלבד. שכתב שם וז"ל. אוכלים טמאים מטמאין משקין וישובו אותן תחלה לטומאה כמו שבארנו. ואמנם תחלה או ראשון שוה. ואמנם יאמר תחלה להיות דינו דין ראשון. ואין הוא ראשון באמת. ואשר יקראהו ראשון הוא ראשון בהתיחסו לאב במספר והרי הוא כאילו יאמרו שאלו המשקים יטמאו טומאת ראשון ואע"פ שהוא אינו ראשון במספר מהאב. ע"כ. וזה הטעם לא יצדק באוכלים שנגעו בשרץ לפי שהם ראשון באמת שמתיחסים לאב במספר. ואפשר שר"ל בכאן דכיון שבמשקים יש טעם לקראן תחלה במקום ראשון. לכך גם אוכלין קוראין כן. שאוכלין ומשקין יש להן ערך ושיווי מה. בטומאה שמן התורה:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

.אין פירוש למשנה זו

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

מקרצות נושכות זו בזו כו':    וי"ס דגרסי נושכות זו את זו.

פירשו כולן שלישיות:    מפני שהיו גוף אחד בשעת טומאתם מה שאין כן בסיפא:

תפארת ישראל

יכין

מקרצות:    חתיכות בצק של תרומה:

נושכות זו בזו:    שנדבקו כל כך זב"ז. עד שא"א להפרידן מבלי שידבק קצת מהאחד בחבירו. דאל"כ אף שדבוקין יחד אינן חיבור וכמפורש בתוספתא דמכלתין [ואי"ל דטעמא משום דקי"ל חיבורי אדם אינו חיבור. ליתא, דהרי קיי"ל דכל שמחובר ע"י א' מז' משקין. אמרינן דחיבורי אדם הוה חיבור [כהרמב"ם אוכלין פ"ו הי"ג]. תדע תדע כן ככר האיך אפשר שיטמא כולו כשנגע בו טומאה]:

וככרים נושכין זה בזה:    נ"ל דנקט גם ככרות לרבותא. דאפילו ככרות שכבר גלה הלש דעתו דלא ניח"ל בחיבורן. רק רוצה שיהיה כל א' גוף לעצמו. אפ"ה הוה חיבור. ורק בטבו"י אינן חיבור [כטבו"י פ"א סי' ט'] ומטעם דאמרן [לעיל סי' ל"ב]:

כולן תחלה:    מדהו"ל כולן גוף א':

פרשו:    ר"ל אם לאחר שנטמא א' מהן בחיבורין חזרו ונבדלו זמ"ז:

במשקין:    ר"ל אם שכשהיו נשוכות זב"ז נטמא א' מהן במשקין:

כלן שניות:    דהרי משקין טמאים, לעולם הן כראשון. מדעלולין לקט"ו בלי הכשר [כפסחים ד"ב]:

בידים:    ר"ל אם בחיבורין נטמא אחד מהן מסתם ידים דגזרו על כל סתם ידים אף שלא ידע בהם שום טומאה. רק שלא שמרם בכוונה. שיהיו שניות. ויעשו לתרומה שיגעו שלישי [כשבת יד"ב]. ונ"ל דקמ"ל כל הנהו, דלא מיבעיא בשרץ שהוא טומאה דאורייתא. ולא מיבעיא משקין שיש בהן כמה חומרות. שמטמאין כלים וגם חולין. אלא אפילו ידים שאין בהם טומאה רק שמטמאין תרומה. אפ"ה מחשכו כולן חיבור:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים