רבינו שמשון על טהרות א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

רבינו שמשון · על טהרות · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

מסכת זו ראויה לקובעה אחר עוקצין דודאי אחריה נשנית דפרק בתרא דעוקצין כולה במחשבה והכשר איירי ובדין נבלת בהמה טמאה וטהורה ובדין נבלת עוף טהור וטמא:

צריכה מחשבה. שיחשב עליה לאכילת אדם ודוקא בכפרים אבל בשווקים אינה צריכה מחשבה כדתנן בפרק בתרא דעוקצין:

ואינה צריכה הכשר. לא הכשר מים ולא הכשר שרץ משום דסופה לטמא טומאה חמורה דמטמאה בגדים בבית הבליעה וילפינן מזרעים בפרק בא סימן (דף נא.) ובפ' דם שחיטה (דף כא.) ובזבחים בסוף טבול יום (דף קה.):

ומטמאה טומאת אוכלין. שאם נגעה כביצה ממנה באוכלין טהורין נטמאו אי נמי מצטרף לפחות מכביצה אוכלין לקבל טומאה:

וכזית בבית הבליעה. אם אכל כזית ממנה מטמא בגדים כשמגיע לבית הבליעה:

וטעון הערב שמש. ולא סגי בטבילה לתודה:

וחייבין עליה על ביאת מקדש. כשאר כל הטומאות:

ושורפין עליה את התרומה. כמו על השרץ:

והאוכל אבר מן החי ממנה סופג את הארבעים. והא דתניא בשלהי גיד הנשה (דף קא.) אבר מן החי נוהג בבהמה ובחיה ובעוף בין טמאין בין טהורין דברי ר״א וחכמים אומרים אינו נוהג אלא בטהורי' (שם קב.) ר״מ אומר אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד הכא לא קאי דברי רבי מאיר אכולה מתר' וכן נמי אשכחן בזבחים בסוף טבול יום (דף קה:) דמסיק התם דמטמא טומאת אוכלין בכביצה דלא כרבי מאיר וכשמדקדק שם מדסיפא דשחיטתה ומליקתה כר' מאיר רישא דטומאת אוכלין נמי כרבי מאיר הוה מצי לאקשויי אדרבא מדמציעתא דאבר מן החי דלא כר״מ רישא נמי דלא כר״מ וקשה קצת הא דדייק התם והא מדקתני סיפא שחיטתה ומליקתה מטהרת טריפתה מטומאתה שמע מינה רבי מאיר היא דמאן שמעת ליה האי סברא ר״מ כלומר כדתנן התם בפרק חטאת העוף (דף סט.) מה לו לדקדק מכח זה הא בהדיא קתני מתני' דברי ר״מ:

ר' יהודה אומר אינה מטהרת לא שחיט' ולא מליקה. וטעמא דר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי מפורש בזבחים בס״פ חטאת העוף (שם):

משנה ב[עריכה]

מטמאות ומיטמאות. אם נגע בהן שרץ נטמאו ואם טמאין הם ונגעו הכנפים והנוצה באוכלין טהורין נטמאו דחשיבי יד להכניס ולהוציא ולא מצטרפות דלא חשיבי שומר ותנן בריש עוקצין כל שהוא יד ולא שומר מיטמא ומטמא ולא מצטרף ור' ישמעאל דאמר נוצה מצטרפת חשיב לה שומר ותנן בעוקצין (פ״א) שומר אע״פ שאינו יד מיטמא ומטמא ומצטרף והיינו דמייתי בפרק אלו טריפות (דף נח.) גבי ניטלה הנוצה אלא דהתם כתוב בספרים ר״ש וכאן כתוב ר' ישמעאל ובקונ' פי' שם דאיירי לענין פיגול ובכל הספרים כתוב שם אבל לענין אגוני לא מגין ובקונ' הגיה לענין איפגולי כרבנן סבירא ליה:

שכן מניחין בפטומות. בשמינות ולכך דין הוא שיצטרפו אף בכחושות והני שלשה עשר דבר בבא קמייתא איכא תשעה דשחיטה ומליקה חדא חשיב להו שיש טהרה לטריפת' וכנפי' ונוצה וחרטום וצפרני' הא תליסר:

משנה ג[עריכה]

לפסול את הגוויה. אם נטמאה ואכל ממנה חצי פרס נפסל גופו מלאכול בתרומה כדתנן במעילה בפרק קדשי מזבח (דף יז:) כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגוויה בכחצי פרס ותנן בסוף זבין ואלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון ואוכל שני ומיהו בפ״ק דשבת (דף יד. ד״ה זימנין) פירשתי בשם ר״ת דלאו היינו גזירה דפסול גוויה דההיא למגע ופסול גווייה דוקא לאכילה וגזירה קדמונית היתה קודם שמונה עשר דבר:

ואין בה כזית בבית הבליעה. דתניא בפ' גיד הנשה (דף קב:) יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בגדים בבית הבליעה ת״ל נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טמא כלומר דלא אתי איסור נבלה וחייל אאיסור טמא ומאן דאית ליה איסור חל על איסור ידרוש הכי מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה לחודיה יצא זה שאיסורו משום בל תאכל נבלה וטמאה:

והאוכלה אינו טעון הערב שמש. על כרחין לאו אכזית בבית הבליעה קאי דההיא אפי' טבילה לא בעי אלא אכחצי פרס לפסול את הגוויה קאי דלאחר טבילה טהור מיד ואין צריך הערב שמש דמעלה בעלמא הוא דעבוד בתרומה וסגי בטבילה לחודא וכן ההיא דכלים שנטמאו במשקין מצינו דסגי בטבילה ולא בעי הערב שמש דאמרי' בפרק שני דביצה (דף יח.) כלי שנטמא באב הטומאה אין מטבילין אותו ביום טוב בולד הטומאה מטבילין אותו ביום טוב ואי בעי הערב שמש נמצא מטביל מיו״ט לחול שלא יוכל להשתמש בו ביום ובהדיא אמרי' בירושלמי בפרק שני דתרומות נפלה דליו לתוך הבור נפלה כליו לתוך הבור מעריב עליהן ומטבילן תרין אמוראין חד אמר באב הטומאה וחד אמר בולד הטומאה מתיב מאן דאמר בולד הטומאה למ״ד באב הטומא' אף בחול יהא צריך הערב שמש ומשני ברוצה להשתמש בהן חולין בטהרה משמע בהדיא דלמ״ד בולד הטומאה ניחא דלא בעי הערב שמש ובירושלמי דפ' שני דביצה איכא איפכא מתיב מ״ד באב הטומאה למ״ד בולד הטומאה ואותה גירסא משובשת וכן מצינו במעלות דקדש דתנן בפרק חומר בקדש (דף כא.) האונן והמחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש משמע טבילה אין הערב שמש לא כדדייקינן התם גבי כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקדש ועוד אמרינן בפסחים בפרק האשה (דף צ:) שוחטין וזורקין על טבול יום ועל מחוסר כיפורים ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ופריך מאי שנא טבול יום דחזי לאורתא טמא שרץ נמי חזי לאורתא ומשני מחוסר טבילה וחיישינן דילמא פשע אבל במחוסר כפורים לא חיישינן בשמסר קנו לב״ד כדרב שמעיה דאין ב״ד של כהנים מתעצלין והשתא מחוסר כפורים נמי הא בעי טבילה וניחוש דילמא פשע אלא בטמא שרץ ודאי דבעי הערב שמש איכא למיחש דילמא פשע ולא טביל עד לאורתא אבל האי דלא בעי הערב שמש למאי ניחוש ליה אפי' בלילה יכול לטבול ויאכל ועוד תנן במס' פרה פי״א כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים מטמא את הקדש ופוסל את התרומה ומותר בחולין ובמעשר לאחר ביאתו הותר בכולן והא דאשכחן בפרק בכל מערבין (דף לב.) האשה שיש עליה לידה או זיבה מביעה מעות ונותנת בשופר וטובלת ואוכלת בקדשים לערב הא דנקיט לערב משום דלא ידעה באי זו שעה ביום יקרב קרבנה דאפילו לאחר התמיד מותר להקריב חטאת העוף דאין למזבח אלא דמה כדאמרי' בריש חמיד נשחט (דף נט.) ומיהו קש' והא איכא עולה דיש בה הקטרה למזבח וחטאת קודם לעולה דהכי דייק התם בריש תמיד נשחט וי״ל דמתוך טורדם ועיסוקם של כהנים שמא ישכחו עד לאחר התמיד ומעלים ומלינים בראשו של מזבח או שמא עולה אינה מעכבת אלא במצורע דוקא דכתיב ביה עיכובא וכן הא דמתניתין בריש ארבעה מחוסרי כפרה (דף ח.) גר מעוכב לאכול בקדשים עד שיביא קנו הביא פרידה אחת שחרית אוכל בקדשים לערב דעל כרחין לא מסתבר שיהא גר צריך טבילה לאחר כפרה דמחוסר כפורים דבעי טבילה מדרבנן כדתנן בפרק חומר בקדש (דף כא.) סתמא דמילתא איירי במביא כפר' מחמת טומאה כגון ארבעה מחוסרי כפרה זב וזבה יולדת ומצורע ואם תאמר הא דאמרינן בפסחים בפ' אלו דברים (דף ע.) סכין שנמצאת בי״ד שוחט בה מיד בשלשה עשר שונה ומטביל אבל כשנמצאת בי״ד מסתמא הטבילוה מאתמול כדי שיהא לה הערב שמש אכתי ניחוש שמא נטמאת בולד הטומאה דלא בעי הערב שמש וי״ל כיון דטומאה דרבנן היא לא חשו לה חכמים והא דאמרינן בריש תמיד נשחט (דף נט.) דמחוסר כפורים בשאר ימות השנה טובל ואוכל בקדשים לערב איידי דנקט גבי פסח התם שטובל ואוכל פסחו לערב דפסח אינו נאכל אלא בלילה נקט נמי באידך לערב והא דתנן בזבחים בפרק טבול יום (דף צח:) דטבול יום ומחוסר כפורים אינן חולקין בקדשים לאכול לערב לאו משום מחוסר כפורים נקט לערב אלא משום טבול יום ומחוסר כפורים לאכול לאחר כפרה וטבילה וכן מוכח בגמרא דמייתי ההוא דמחוסר כפורים דחגיגה ופריך בתר הכי טמא שרץ טמא מעליא הוא והערב שמש בעי משמע דעד השתא לא איירי כלל בהערב שמש והא דאשכחן שאר טומאות דרבנן דבעי הערב שמש כגון פורש מן הערלה כפורש מן הקבר בפסחים בסוף האשה (דף צב.) דבעו הזאה שלישי ושביעי וכ״ש הערב שמש ורבי ישמעאל בן קמחית דיומא בפרק הוציאו לו (דף מז.) שניתזה צינורא דהאדון על בגדו וצנורא דערבי ונכנסו אחיו ושמשו תחתיו אע״ג דטומאת עובד כוכבים דרבנן בעיא הערב שמש וכן שפופרת שחתכה עם הארץ בפרק חומר בקדש (ד' כג.) דפריך עלה בהא נימא ר' יהושע יטמא ויטביל משמע בהדיא דטומאת עם הארץ בעיא הערב שמש אין לדמות טומאות דרבנן הנוהגות אפילו בחולין להני דאינן אלא מעלות בעלמא לקדש ולתרומה ולא לכל דבר ומיהו ההיא (דפרה פ״ג מ״ז וח') דכהן השורף את הפרה שאחיו הכהנים סומכין ידיהם עליו לעשות הכירא לצדוקין שהיו אומרין במעורבי שמש היתה נעשית מעלות דפרה שאר משאר מעלות והשתא לפי זה בגדי ע״ה מדרס לפרושים בעי הערב שמש אבל בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה ובגדי אוכלי תרומה מדרס לחדש לא בעי הערב שמש:

ואין חייבין עליה על ביאת מקדש. אם אכל חצי פרס טמא ונכנס למקדש דטומאה דרבנן היא ואעפ״כ שורפין אם נגע בתרומה:

והאוכל אבר מן החי ממנה אינו סופג את המ'. בישראל איירי דאילו בן נח מוזהר על הטמאין כטהורין כדאמרי' בסוף גיד הנשה (דף קב.) והתם פריך ממתניתין דהכא לרב יהודה דאמר אבר מן החי צריך כזית מאי טעמא אכילה כתיב ביה ואי ס״ד בעינן כזית תיפוק ליה דאכל כזית טמא ומשני במשהו בשר גידים ועצמות ובין הכל כזית ומשום טמא לא מיחייב דליכא כזית בשר:

ואין שחיטתה מטהרתה. על כרחין אף על גב דרישא בישראל כדפרישית הך סיפא בבן נח כדדייק בשלהי גיד הנשה (שם) במאי אילימא בישראל פשיטא דאין שחיטתו מטהרתו שהרי עוף טמא הוא והא ליכא לפרושי מטהרתו מידי טומאת נבילות דהא אין לו שום טומאה בבית הבליעה ועל כרחין אין מטהרתו באכילה קאמר ולבן נח דאין שחיטה מועלת להתירו כל זמן שמפרכס כדאמרי' בפ״ב דחולין (דף לג.) דבן נח לאו בשחיטה תליא מילתא אלא במיתה תליא מילתא אע״פ שבטהורה אפי' במפרכסת מכשרת שחיטה לב״נ מגו דמכשר ליה לישראל:

משנה ד[עריכה]

ובבהמה העור והרוטב והקיפה. כל משנה זו מפורשת בגמ' בחולין בפ' העור והרוטב (דף קכ.):

משנה ה[עריכה]

בקל שבשניהם. כמו שמפרש אחרי כן כיצד: תני' בתוספ' בריש (פ״ב) דאהלות ישראל ששחט בהמה טמאה לעובד כוכבים ושחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות אבר הפורש ממנה כפורש מן החי ובשר הפורש ממנה כפורש מן החי ואסור לבני נח אפי' אם מתה הבהמה נחרה מטמאה טומאת אוכלין שחט בה דבר שנעשית טרפה אין בה טומאה של כלום עובד כוכבים ששחט בהמה טהורה לישראל ושחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות ואבר הפורש ממנה כפורש מן החי ובשר הפורש ממנה כפורש מן החי ואסור לבני נח ואפי' מתה הבהמה נחרה אינה מטמאה טומאת אוכלין שחט בה אחד או רוב אחד אין בה טומאה של כלום שחט בה דבר שאין עושה אותה טריפה ובא ישראל וגמרה שחיטתו כשירה שחט בה ישראל שנים או רוב שנים אחד עובד כוכבים ואחד ישראל חותך ממנה כזית בשר וממתין לה עד שתמות ומותר באכילה. פי' מטמאה טומאת אוכלין אם נגעה בשרץ וחזרה ונגעה באוכלין הואיל וישראל שחטה שחיטה מעלייתא דדכוותה בשחיטת ישראל בטהורה משוי ליה אוכלא בעודה מפרכסת אע״ג דבטמאה לא שייכא שחיטה ולעובד כוכבים לא משתריא עד שתמות דאבר מן החי הוא לגביה אפ״ה מהניא מחשבת ישראל שחישב לאכילה לעובד כוכבים לשוייה אוכלא בעודה מפרכסת וכ״ש טהורה שאוכלה היתר גמור הוא בעודה מפרכסת דהא דאמרינן (סנהדרין דף סג.) אסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה מדרבנן הוא ודווקא נקט ישראל ודווקא שחטה ודוקא לעובד כוכבים דאי שחטה עובד כוכבים לא משויא ליה מחשבתו אוכל בעודה מפרכסת כיון דלא אשכחן שחיטה לגביה וכן ישראל בנחירה לא משוי ליה אוכלא דלא אשכחן שום נחירה גביה ובטהורה לישראל לא איצטריך למיתני דכ״ש דהויא מיד אוכלא בשחיטה וטמאה לישראל לא משויא ליה אוכלא דבטלה מחשבתו. כפורש מן החי ומטמא מיד כאבר מן הנבילה שדינם שוה כדאמרי' בפ' העור והרוטב (דף קכח.) ובשר הפורש ממנה כפורש מן החי שאסור לבני נח אפילו לאחר שתצא נפשה הואיל ונחתך מחיים אבל אין בו טומאה דבשר מן החי טהור. נחרה מטמא טומאת אוכלין גירסא זו משובשת דכל ברייתא זו שנוייה בפרק העור והרוטב (דף קכא:) וגרסי' התם אין בה טומאה של כלום והיינו אינה מטמאה טומאת אוכלין דהכל אחד ונחירה היינו שנים או רוב שנים בסכין פגומה או בדרסה והגרמה. ושחט בה דבר שנעשית טריפה היינו אחד או רוב אחד כבסיפא ודינם שוה דאינה מטמאה טומאת אוכלין ואין בה טומאה של כלום הכל אחד ובהדיא קתני נמי הכא ישראל ששחט אבל נחר לא. עובד כוכבים ששחט בהמה טהורה לישראל דהואיל וטהורה היא ואשכחן היתר בטהורה במפרכסת כששחטה ישראל והשתא נמי כששחטה עובד כוכבים הויא אוכל לקבל טומאת אוכלין מן השרץ שאם תחזור ותגע באוכלין אחרים קודם שתמות ותעשה נבילה תטמאם. תניא בת״כ בנבלתה (ויקרא יא) ולא בעצמות וגידים ולא בקרנים ולא בטפלים יכול אפי' בשעת חיבורן ת״ל טמא בנבלתם ולא בקולית סתומה יכול אף ע״פ שנקובה ת״ל טמא. בנבלתה ולא באלל המפוזר יכול אפי' במכונס ת״ל טמא דברי ר' יהודה בנבלתה ולא במפשיט לשטיח כדי אחיזה ולחמת עד שיוציא את כל החזה יכול שאני מוציא פחות מכשיעור ת״ל טמא. בנבלתה ולא בעור שיש עליו כזית בשר יכול שאני מוציא את הנוגע בעור שכנגד בשר מאחוריו ת״ל טמא: תניא בתוספתא (רפ״א דטהרות) אמר ר' שמעון מפני מה אמרו אוכל שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה מצטרפין זה עם זה מפני שאפשר לשלישי לעשות שני ואפשר לשני לעשות ראשון מפני מה אמרו אין השרץ והנבילה והמת מצטרפין זה עם זה לפי שאי אפשר לשרץ ליעשות נבילה. ולא נבילה ליעשות מת. פי' ברייתא זו שנויה במעילה בסוף קדשי מזבח (דף יז.) (לא נמצא שם) ובפ' שני דזבחים (דף לא:) וגרסי' התם ר״ש אומר מה טעם שאפשר לשני שיעשה ראשון ופריך עלה ומי קא עביד שני ראשון והלא לא איפשר אמר רבא ה״ק מי גרם לשני לאו ראשון רב אשי אמר ראשון ושני לגבי ג' בני חדא ביקתא אינון ואין ברייתא דהכא מתיישבת לפום סוגיא דהתם:

משנה ו[עריכה]

כל הני בבות פשוטות הן וכ״מ שאני יכול לתלות שיש כביצה מן החמור בזה ובזה אזלינן בתר חמור ואם לאו אזלינן בתר הקל:

משנה ז[עריכה]

מקרצות. חתיכות בצק כדתניא בסוף מכלתין בתוספתא הקורץ מקרצה בעיסה מלשון (ירמיה מו) קרץ מצפון:

נושכות. שדבוקות זו בזו כל כך דאי אפשר להפרישן אא״כ נושכות זו מזו:

כולן תחלה. דחשובות כאחת וכנוגע בכולן דמשקין תחלה הוו ועושין שני וידים שניות הן ועושות שלישי בתרומה:

משנה ח[עריכה]

והשיך לה אחרות כולן תחלה. שהנוגע באחרות כנוגע בראשון דחשיבה חיבור וכן נמי היתה שניה חשובות האחרות חיבור מאחר דאם פרשו אשתייר בהו טומאה אבל היתה שלישית דאם פרשו לית בהו טומאה דאין שלישי עושה רביעי בתרומה הילכך אפי' לא פרשו לא חשיבי חיבור וטהורות: תניא בתוספתא (פ״א) מקרצת שהיתה שלישית והשיך לה אחרות כולן שלישיות בקדש פרשה היא שלישית וכולן טהורות ואיזהו הנשוך התולש ממנו כל שהו אבל אם היו מעכבין זה את זה כגון הדבילה והתמרים והגרוגרות והצמוקים הרי אלו אינן חיבור מפני מה בזתים חיבור שמתחלה לא נתנן שינקו זה מזה. פי' כולן שלישיות לקדש היינו קודם שנתקדש בכלי שרת דאין בו רביעי כדמוכח בסיפא. מעכבין זה את זה מלהפרד אבל נפרדין בלא תלישה. בזתים חיבור מפורש לקמן: עוד תניא בתוס' (שם ע״ש) השרץ מטמא ג' ופוסל א' בקדש ומטמא שנים ופוסל אחד בתרומה מטמא אחד ופוסל אחד בחולין משקין מטמאין שנים ופוסלין אחד בקדש מטמאין אחד ופוסלין א' בתרומה ופוסלין את החולין הידים מטמאות אחד ופוסלת א' בקדש ופוסלות את התרומה ואין ידים לחולין ר״ש בן אלעזר אומר משום ר״ש הידים תחלות לחולין ושניות לתרומה באי זה קדש אמרו בקדשי המקדש המוקדשין כגון חלות תודה ורקיקי נזיר שנשחט עליהם הזבח והמנחות שקדשו בכלי אבל חלות תודה ורקיקי נזיר שלא נשחט עליהם הזבח והמנחות שלא קדשו בכלי אינן לא כקדש ולא כחולין אלא הן כתרומה והשרץ מטמא שנים ופוסל אחד בהן והחלה והביכורים ותשלומי תרומ' וחומשה הרי הן כתרומ' הטבל והמדומע וגידולי תרומה והמעשר שני הרי הן כחולין. פי' תחלות לחולין והיינו ברייתא דמייתי בפ' שני דחולין (ד' לג.) אלא דהתם קתני ר״ש בן אלעזר משום ר״מ. והכא קתני משום ר״ש ופריך התם ומי איכא ידים תחלות ומסיק אין והתניא המכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחלות דברי ר״ע וה״ק יש ידים שהן תחלות אפי' לחולין ויש ידים שאינן אלא שניות אפילו לתרומה. באי זה קדש אמרו ארישא קאי ומתוך ברייתא זו מתיישב הא דאמר רב יצחק בפ״ב דחולין (דף לה.) האוכל שלישי חולין שנעשו על טהרת הקדש טהור לאכול בקדש שאין לך דבר שעושה רביעי בקדש אלא קדש מקודש בלבד דמדלא קאמר וחולין שנעשו על טהרת הקדש הרי הן כחולין כדאמר בההיא שמעתא ש״מ שיש בהן שלישי לענין שום דבר והיינו לענין דשוב אין שוחט עליהן הזבח ואין מקדשו בכלי שרת:

משנה ט[עריכה]

בתוך גומותיהן. שהככרות מונחות בטבלא העשויה גומות גומות ואין נוגעות זו בזו וכן המים המוקדשין המונחים באבן העשויה גומות גומות:

נטמאת אחת מהן בשרץ כולן טמאות. דכלי מצרף את מה שבתוכן לקדש ואע״ג דאמרינן בהקומץ רבה (דף כד.) עשרון שחלקו ונתנו (צ״ל בביסא) בעיסה. והושיט אחד לביניהם את שצריך לכלי כלי מצרפו שאין צריך לכלי אין הכלי מצרפו ולא מצינו ככרות צריכות לכלי דאי לחמי תודה ושתי הלחם הנהו בשחיטת הזבח הוא דקדשו ואע״ג דאיכא מ״ד תנור מקדש לא מצינו גומות בתנור של מקדש מכ״מ הני מילי מדאורייתא אבל מדרבנן אע״פ שאין צריך לכלי כלי מצרפו כדאמרינן בפרק חומר בקודש (דף כד.) ואפילו אין לו תוך נמי כלי מצטרף מדרבנן והא דקאמרינן התם ופליגא דר' חייא בר אבא על כרחין לאו אהא פליג:

מטמא שנים ופוסל אחד. אם נגעו זו בזו:

אם יש ביניהם. בין הגומות יש משקה טופח:

הכל טמא. שהככר שהוא שני עושה המשקה תחלה וחוזר ומטמא ככר האחר וכן כולן ואפי' טופח שלא להטפיח ולא דמי להא דתנן לקמן (פ״ח מ״ט) הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור לא לטומא' ולא לטהר' א״נ טופח דמתניתין לאו דוקא: תניא בתוספתא (ספ״א) ככרות הקדש בתוך גומות הן והמים המקודשין נטמאת א' מהן בשרץ כולן טמאות בתרומה מטמא שנים ופוסל א' בחולין מטמא א' ופוסל א' אין לך משקה הנוגע בשלישי טמא אלא קדש מקודש בלבד ר״א בר ר' צדוק אומר האוכל אוכל שני לא יעשה בית הבד מפני שהוא שני ושני מטמא את המשקין ליעשות תחלה אוכל שני שנגע במשקה בית הבד טמא: