משנה טבול יום ד ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טבול יום · פרק ד · משנה ב | >>

האשה שהיא טבולת יום, לשה את העסה, וקוצה לה חלה ומפרשתה, ומנחתה בכפישה מצרית או בנחותא, ומקפת וקורא לה שם, מפני שהיא שלישי, והשלישי טהור לחולין.

נוסח הרמב"ם

האשה שהיא טבולת יום -

לשה את העיסה,
וקוצה לה חלה, ומפרשתה,
ומנחתה בכפישה או בנחותה,
ומקפת, וקורא לה שם,
מפני שהיא שלישי, והשלישי - טהור לחולין.

פירוש הרמב"ם

כבר ביארנו בטהרות כי חלה כתרומה לעניין הטומאה, ואילו חתכה מן העיסה ואמרה "זו חלה" היתה פסולה לפי שהיא טבולת יום.

ועל כן תשים אותה בכפישה והיא כלי אבן, או בנחותה והוא כלי מכלי תשמיש העיסה, ותשים הכלי עם העיסה בכלי אחד, והוא עניין אמרו מקפת, ואז תאמר "זו חלה" כדי שתהיה תורמת אותו מן המוקף, כמו שביארנו פעמים כי כך הראוי, ולא תגע בו בידה אחר שתקרא לה שם:

פירוש רבינו שמשון

וקוצה לה חלה. שכל זמן שלא קרא עליה שם הרי היא כחולין וכשהיא קוצה לא תקרא לה שם אלא מנחתה לחלה בכפישה או באנחותה כלים שאין להם בית קיבול כגון נסרים ואין מקבלין טומאה ואצרכוה רבנן הכי משום היכרא שלא תגע בה שוב מאחר שקראה לה שם כדאמרי' בשילהי הניזקין (דף סב.) גבי עושה עיסת חולין של עם הארץ בטהרה:

ומקפת. מקרבת לכלי אצלה:

וקוראה לה שם. שמצוה לתרום מן המוקף ומוקף לשון סמוך כמו [אין] מקיפין שתי חביות במס' ביצה (דף לב:) וכמו [אין] מקיפין בבועי בפ' אלו טריפות (דף מו:) שמקריבן זו לזו לראות אם דומין נקביהן והשתא משמע הכא דאפילו מפרשת על מנת לקרות שם אח"כ לאו מוקף חשיב כיון דבשעת קריאת שם לאו מוקף הוא וקשה דלא משמע הכי בסוטה פ' כשם (דף ל.) גבי ניטלת מן הטהורה על הטמאה כיצד שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע והתניא כביצה ומפרש דפליגי בשני עושה שלישי בחולין וגריס התם בקונט' אידי ואידי בעיסה ראשונה דמאן דאמר כביצה קסבר שאין שני עושה שלישי בחולין ואותו כביצה מעיסה טהורה נעשה שני כשנגע בעיסה ראשונה וקסבר שמותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ואינו חוזר ומטמא אותו כדי חלה כל זמן שלא קרא עליו שם חלה דחולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו ושני אין עושה שלישי בחולין והשתא מכל מקום כשיקרא שם יקבל טומאה אותו חלה אלא ודאי כיון שקוצה ממנה חלה על מנת לקרות שם לאלתר מוקף קרינא ביה ויש לומר דלעולם צריך מוקף בשעת קריאת שם והתם כגון דאמר בשעת חיבורו לאחר שיהא מופרש ומובדל יהא חלה דכי האי גוונא מוקף הוא כיון דאמר בשעת חיבורו אע"פ שלא חל עליו שם חלה עד שהופרש ועוד יש לפרש דלעולם חשיב מוקף כשקוצה על מנת לקרות שם אחר כך אלא חיישינן הכא שמא תשכחנה בידה ותקרא לה שם קודם שתניח בכפישה לכך הזקיקוה לחזור ולהקיפה לאחר שתנתן בכפישה א"נ הכא דוקא דמפסיק מנא לא חשיב מוקף אע"פ שהפרישתה מתחלה לשם כך:

והשלישי טהור לחולין. מהך מייתי בפ"ק דנדה (דף ז.) לדקדק דחולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו ותימה דשביק רישא דאוכל מעשר שהוכשר במשקה דהוה מצי למידק מינה ומייתי סיפא ויש לומר דניחא ליה לאתויי מחלה אחלה משום דאיפליגו רב הונא בריה דרב יהושע ורבנן בפ' יוצא דופן (דף מז.) ובפ' שני דכתובות (דף כה.) דאשכחינהו רב הונא בריה דרב יהושע לרבנן דיתבי וקאמרי אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דרבנן חלה דאורייתא (בס"א מצינו נוסחא זו). ואם איתא שצריך מוקף בשעת קריאת שם היאך יכול להיות שלא יטמאנה אז וי"ל שמניח כביצה בין עיסה טמאה לטהורה ומצד אחד של טהורה נוטל כדי חלה וקורא לה שם בעודה מן המוקף ומיהו קשה דמשמע דלא מייתי אלא כדי חלה ועוד מוכיח בירושלמי דחלה דחשיב מוקף כיון דהתנה עליו בשעת חיבורו אע"ג שלא חל עליו שם חלה עד שהופרש כדפרישית בפ"ג דחלה ע"כ:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

וקוצה לה חלה - ואינו קוראה לה שם. דכל זמן שלא קראה לה שם הרי היא כחולין:

בכפישה או בנחותא - כלים שאינן מקבלים טומאה. ואצרכוה רבנן הכי, משום הכירא שלא תגע בה שוב, מאחר שקראה לה שם:

ומקפת - מקרבת לכלי אצלה ב:

וקוראה לה שם - שמצוה לתרום מן המוקף. ומוקף, לשון סמוך. כמו [ואין] מקיפין שתי חביות במסכת ביצה. ולא חשיב מוקף אלא אם כן הוי סמוך בשעת קריאת השם:

מפני שהיא שלישי - דטבול יום דין שני יש לו ג:

פירוש תוספות יום טוב

בכפישה או בנחותא. פי' הר"ב כלים שאינם מקבלין טומאה. ולא הויא כאותו כפישה דתנן במשנה ז' פ"ה דאהלות שפירש הר"ב סל גדול מחזיק מ' סאה. דלאו אורחא דמלתא למתני שתקח כלי גדול כל כך לחלה אחת קטנה. וכן בערוך משמע דהך דהכא לא הוי כמו ההיא דהתם. ואולי דהיינו גי' הספר בכפישה מצרית. אבל בס"א ל"ג לה וכן בגמרא דנדה דף ז'. והר"ש כתב כלים שאין להם בית קבול כגון נסרים. כ"כ רש"י בנדה. וכתב עוד בתשובת רב האי ראיתי אנחותא נסרים לווחים שמנסרים הנגרים ומשפין הלווחים. ע"כ:

ומקפת. לשון הר"ב מקרבת לכלי אצלה. וכן ל' הר"ש. וכלו' אצלה אצל העיסה. ל' הרמב"ם ותשים הכלי עם העסה בכלי אחד והוא ענין אמרו. ומקפת. ועיין לקמן:

וקורא. והרמב"ם העתיק וקוראה. והכי איתא במתני' ז' פרק בתרא דנדה:

וקורא לה שם. כתב הר"ב ולא חשיב מוקף אא"כ הוי סמוך בשעת קריאת השם. והא דבספ"ב דחלה משמע דא"צ שיהא מוקף אלא בשעת נטילה מההיא דכתבתי התם בשתי עיסות אחת טהורה ואחת טמאה דמניח אפילו כביצה באמצע ולא חיישינן שמא אחר שקראה שם תגע והא ודאי דצריך שלא תהא על הכביצה בשעת קריאת שם דאל"כ הא נגעה. תירץ הר"ש דהתם כגון דאמר בשעת חבורו לאחר שיהא מופרש ומובדל יהא חלה. כה"ג מוקף הוא כיון דאמר בשעת חבורו אע"פ שלא חל עליו שם חלה עד שהופרש. א"נ הכא דוקא דמפסיק מנא לא חשיב מוקף. אע"פ שהפרישתם מתחלה לשם כך ובירו' דחלה משמע כפי' הראשון:

מפני שהוא שלישי. פי' העסה:

והשלישי טהור לחולין. כתב הר"ב דטבול יום דין שני יש לו. לעיל ה"ל לפרש הכי אלא דהך מתני' בגמ' דנדה פ"ק (דף ז') מייתי לה ומפרש עלה דשאני טבול יום ועמ"ש בפרק בתרא דנדה מ"ז ועוד במשנה ב' פ"ג דחלה:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ב) (על הברטנורא) כלומר, אצל העיסה. ולשון הר"מ, ותשים הכלי עם העיסה בכלי אחד:

(ג) (על הברטנורא) לעיל הוי ליה לפרש הכי. אלא דהך מתניתין בגמרא מפרש עלה דשאני טבול יום:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בכפישה מצרית:    אית דלא גרסי מלת מצרית וכן הוא שם בנדה וגם בתוספתא ס"פ שני דטבול יום וגם בברייתא שהובאה בס"פ הניזקין וכתבו שם תוס' ז"ל דמשמע מההיא ברייתא דכפישא ואנחותא הן פשוטי כלי עץ. וז"ל רש"י ז"ל שם פ"ק דנדה וקוצה לה חלה שכל זמן שלא קראה שם עלי' הרי הוא כחולין וטבול יום דינו כשני ואינו עושה שלישי בחולין וכשהיא קוצה לא תקרא לה שם אלא מניחתה לחלה בכפישה או באנחותא הן כלים שאין להם בית קבול כגון נסרים ואין מקבלין טומאה ואצרכוה רבנן הני משום היכרא שלא תגע בה שוב מאחר שקראה לה שם ודכוותה אמרי' בפ' הניזקין. ובתשובת רב האיי ראיתי אנחותא נסרי לווחין שמנסרין הנגרים ומשפים הלווחין עכ"ל ז"ל. ופרכי' התם ממתני' אי אמרת חולין הטבולין לחלה כחלה דמו כדמשמע במתני' דנולד לה ספק טומאה דבפ"ג דחלה אמאי קתני הכא דקוצה חלתה הא טמיתינהו ומאי אהני לה בתר הכי להניחה בכלים שאינם מקבלין טומאה וכו' ומשני אביי כל שודאי מטמא חולק כמו משא הזב גזרו על ספקו משום חולין הטבולין לחלה אבל ט"י כיון דודאי לא מטמא חולין לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה. וכתב הר"ש ז"ל והשתא משמע הכא דאפילו מפרשת ע"מ לקרות שם אח"כ לאו מוקף חשיב כיון דבשעת קריאת שם לאו מוקף הוא וקשה דלא משמע הכי בסוטה בפ' כשם גבי נטלת מן הטהורה על הטמאה כיצד שתי עיסות וכו' והאריך הוא ז"ל להקשות ולתרץ והעלה דיש עוד לפ' דלעולם חשיב מוקף כשקוצה ע"מ לקרות שם אח"כ אלא חיישי' הכא שמא תשכחנה בידה ותקרא לה שם קודם שתניח בכפישה לכך הזקיקוה לחזור להקיפה אחר שתנתן בכפישה א"נ הכא דוקא דמפסיק מנא לא חשיב מוקף אע"פ שהפרישתה מתחלה לשם כך ע"כ:

השלישי טהור לחולין:    בתוספתא מסיים הכא ועל כולן א"ר יהושע דבר חדוש חדשו סופרים ואין לי מה להשיב. בפי' רעז"ל ולא חשיב מוקף אמר המלקט כיון שיש כלי מפסיק וכדכתבינן:

תפארת ישראל

יכין

לשה:    מותרת ללוש:

וקוצה לה חלה:    אבל אינה קוראה שם:

או בנחותא:    כלים שאין להן בית קבול ואמק"ט. וה"ט כדי שעי"ז תזכר שלא תגע בחלה אחר קריאת שם:

ומקפת:    מקרב החלה שבכלי להעיסה. כדי לתרום ממוקף:

מפני שהיא שלישי:    העיסה שנגעה:

בועז

פירושים נוספים