משנה גיטין ה ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת גיטין · פרק ה · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

יתומים שסמכו אצל בעל הבית, או שמינה להן אביהן יא אפוטרופוס, חייב לעשר יב פירותיהן.

אפוטרופוס שמינהו יג אבי יתומים, ישבע.

מינהו בית דין, לא ישבע.

אבא שאול אומר, חילוף הדברים.

המטמא והמדמע והמנסך בשוגג, פטור.

במזיד, חייב.

הכהנים שפיגלו במקדש מזידין, חייבין.

משנה מנוקדת

[עריכה]

נוסח הרמב"ם

יתומים שסמכו אצל בעל הבית או שמינה להן אביהן אפיטרופוס חייב לעשר את פירותיהן אפיטרופוס שמינהו אבי יתומים יישבע שמינהו בית דין לא יישבע אבא שאול אומר חילוף הדברים המטמא והמדמע והמנסך שוגג פטור מזיד חייב הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין.

פירוש הרמב"ם

יתומים שסמכו אצל בעל הבית כו': המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור כו': אבא שאול אומר שבני אדם כולם משתדלין שימנו אותם ב"ד כדי שיתפרסם נאמנותם אצל בני אדם ואילו אתה מחייב אותם שבועה לא יהיו נמנעין מפני כך אבל האפוטרופוס שמינהו אבי יתומים אם אתה מחייב אותו שבועה ר"ל שמשביעין אותו היתומים בטענת שמא לעולם אין מקבלים אפוטרופסות ויפסידו היתומים ולכך בטלו ממנו השבועה מפני תקון העולם. ומה שאמר המנסך אפשר זה על א' מב' דרכים. א' מהם שיערב יין נסך ביין של חבירו שהכל אסור כמו שיתבאר במס' ע"ז בפרק האחרון (הלכה ח) והדרך השני שינסכהו לעבודת כוכבים וידע שהיין אסור בזה הניסוך כשיהיה מזיק בנזק ולא ידע שהוא חייב סקילה כשמנסך אותו לעבודת כוכבים לפי שאם היה יודע ג"כ שהוא חייב סקילה לא היה חייב תשלומים לפי שעיקר אצלנו אין אדם מת ומשלם כמו שביארנו בפרק ג' מכתובות (הלכה א). וכהנים שפגלו במקדש הוא שיפסיד הכהן הכוונה בשעה שמתעסק בשחיטת הקרבן או זריקת דמו או הדומה להם ויחשב בו שיאכל ממנו או שיקרב אותו חוץ לזמנו וזה הזבח נפסד על הבעלים ויתבארו אלו הענינים בפ"ב במס' זבחים (הלכה ג) והדין היה מחייב שיהיו אלו כולם פטורים בין בשוגג בין במזיד לפי שהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק ואמנם אמרנו מזיד חייב כדי שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו. והלכה כאבא שאול. ומן המבואר באמרו בכאן חייבין רוצה לומר חייב בתשלום מה שפגלו:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

יתומים שסמכו אצל בעל הבית - לעשות מעשיהם על פיו ולא שנתמנה להם אפטרופוס, אפילו הכי כאפטרופוס הוא. אפטרופוס, בלשון רומי קורין לאב פאט"ר ולקטנים פוטו"ס. ופירוש אפטרופוס אביהן של קטנים:

שמינהו אבי יתומים ישבע - דאי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא הוה ליה אפטרופוס, ומשום שבועה לא אתי לאמנועי:

מנוהו בית דין לא ישבע - דטובת חנם היא שזה עושה לבית דין לקבל דבריהם ולטרוח חנם ואי רמית עליה שבועה אתי לאמנועי:

אבא ששאול אומר חלוף הדברים - מנוהו בית דין ישבע, דבההיא הנאה דקא נפיק עליה קלא דאינש מהימנא הוא דהא סמכי עליה בי דינא, משום שבועה לא אתי לאמנועי. מינהו אבי יתומים לא ישבע, דטובת חנם עושה לו לטרוח עם בניו, ואי רמית עליה שבועה אתי לאמנועי. והלכה כאבא שאול:

המטמא - טהרותיו של. חברו:

והמדמע - מערב תרומה בחולין של חברו. ומפסידו, שצריך למכרו לכהנים בזול:

והמנסר - שמערב יין נסך יד ביין כשר ואוסרו בהנאה:

במזיד חייב - ובדין הוא שיהא פטור, דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק טו, אלא מפני תקון העולם שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואומר פטור אני:

הכהנים - שפגלו. קרבנות, ששחטו וזרקו דמם טז במחשבת לאכול מהם חוץ לזמנו. ולא הורצו לבעלים:

מזידים - שידעו שפסולים בכך:

חייבים - לשלם דמיהן לבעלים, שהרי צריכין להביא אחרים, ואי נמי נדבה היא שאינו חייב בתשלומין, מכל מקום קשה בעיניו שלא הקריב קרבנו שהרי להביא דורון היה מבקש:

פירוש תוספות יום טוב

או שמינה להן אביהן. וכ"ש הממונה מהב"ד שהוא שליח ב"ד:

חייב לעשר פירותיהן. כבר כתבתי ברפ"ד דדמאי שיש מקומות שקוראין לכל המתנות בשם עישור בלבד. ובגמרא רמינן [דתנן בריש תרומות] והתורם את שאינו שלו דאין תרומתו תרומה. ומשנינן ל"ק כאן להאכיל. כאן להניח. פירש"י להאכיל יתומים לאלתר חייב לעשר. להניח התבואה באוצר עד שיגדלו למה לי עישורי לכשיגדלו יעשרו הם:

אפוטרופוס שמינהו כו'. תימה דתנן ברישא מי שסמכו אצלו ושבקיה מלדון בו. אם ישבע. או לא. ולכאורה נ"ל דדמי טפי למינהו אביהן מלמינהו הב"ד. והרא"ש כתב דהראב"ד פוטרו משבועה [לאבא שאול] מק"ו דמינהו אבי יתומים דאיכא למימר אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה כו'. והוא ז"ל חולק עליו משום דאיכא למיחש לאדם שאינו הגון שימשוך אליו היתומים ויכלה ממונם מאחר שלא ישבע לבסוף. ולא שייך למימר ביה דאתי למנוע כי מי בקש זאת מידו אם אינו הגון ימנע וימנע. ואם אדם הגון הוא ועושה לשם שמים. בשביל שרואה שאין להן עוזר וסומך לא ימנע בשביל השבועה. ועוד בנתמנה אמרינן דפטרוהו משום דמהני טעמא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הוה כאילו פירשו שפטרוהו הממנים אותו. אבל יתומים שסמכו מאן מחיל מאן שביק. ואע"ג דלענין תרומה נתנו לו רשות היינו משום שלא יאכלו טבלים. ומדנחלקו אבא שאול ורבנן במינהו אבי יתומים ובמינהו ב"ד ולא הזכירו יתומים שסמכו אצל בעל הבית השנויה ברישא. משמע דכולהו מודו דצריך שבועה כדין אפטרופא דנשבעין שלא בטענה. ע"כ:

ישבע. כדתנן בסוף פ"ז דשבועות:

אבא שאול אומר וכו'. כתב הר"ב והלכה כאבא שאיל. דהכי אפסיק בגמרא:

והמנסך. פירש הר"ב שמערב יין נסך כו' ואע"ג דהיינו מדמע שהוא נמי מערב. איצטריך למתני בהדיא משום דקנסא מקנס לא ילפינן. דהא לאו דינא הוא. והיכא דקנוס קנוס. והיכא דלא קנוס לא קנוס. ולהכי איצטריך מנסך. גמרא:

במזיד חייב. כתב הר"ב ובדין הוא שיהיה פטור. דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק. וצ"ל דמזיק שעבודו של חברו דתנן במשנה ד' פרק דלעיל דלרשב"ג דקיימא לן כוותיה מחייבינן ליה דחשיב היזק ניכר לגבי הנך דהכא. תוס' לעיל דף מ"א. והרמב"ם פי' לעיל דטעמא דהלכה כרשב"ג משום דדיינינן דינא דגרמי. כמו שכתבתי לעיל בשמו וכ"כ הרא"ש שם ועיין מה שכתבתי במשנה ד' פ"ד דבכורות. [ועיין עוד במשנה ח' פ"ב דחולין]:

שפגלו. פירש הר"ב ששחטו וזרקו דמם במחשבת כו'. וה"ה לעבודות הילוך וקיבול כדתנינן בפרק ב' דזבחים. ומ"ש במחשבת. עיין מה שכתבתי בזה בסוף פ' ג' דבבא מציעא:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יא) (על המשנה) אביהן. וכ"ש הממונה מהב"ד שהוא שליח ב"ד:

(יב) (על המשנה) לעשר. קוראין כל המתנות בשם מעשר בלבד. ובגמרא רמינן דתנן (בריש תרומות) והתורם את שאינו שלו אין תרומתו תרומה, ומשנינן, לא קשיא כאן להאכיל כאן להניח. פירש"י להאכיל יתומים לאלתר חייב לעשר, להניח התבואה באוצר עד שיגדלו, למה לי עישור, לכשיגדלו יעשרו הם:

(יג) (על המשנה) שמינהו. ומי שסמכו אצלו שבקי' מלדון בו. ויש בזה מחלוקת הפוסקים למי דמי יותר:

(יד) (על הברטנורא) ואע"ג דהיינו מדמע שהוא נמי מערב איצטריך למתני בהדיא, משום דקנסא מקנסא לא ילפינן, דהא לאו דינא הוא, והיכא דקניס קניס והיכא דלא קניס לא קניס. גמרא:

(טו) (על הברטנורא) וצ"ל דמזיק שעבודו של חבירו דתנן בפרק דלעיל מ"ד, דלרשב"ג דקיי"ל כוותיה מחייבינן ליה, דחשיב היזק ניכר לגבי הנך דהכא. תוספ'. ועתוי"ט:

(טז) (על הברטנורא) וה"ה לעבודת הולכה וקבלה:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

יתומים שסמכו:    וכו' ירושלמי פ"ק דתרומות:

או שמינה להם אביהן אפוטרופוס:    חייב לעשר פירותיהם וכ"ש הממונה מהב"ד שהוא שליח ב"ד. וכתב הר"ן ז"ל מכאן ראיה דהיתומים שסמכו אצל בעל הבית דינם כאפוטרופא לכל דבריו וכתב הראב"ד ז"ל דלא משביעים ליה דהשתא מנהו אבי יתומים דאי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה מימני ליה אפוטרופא חששו דילמא מימנע כ"ש זה סמכו אצלו וכן דעת הרמב"ן והכי מוכח בפ' הכותב ע"כ. ובגמרא רמי והא תניא אתם ולא אפוטרופי' ומשני מתני' מיירי להאכיל יתומי' לאלתר:

חייב לעשר:    ובריית' מיירי להניח התבואה באוצר עד שיגדלו דלמה ליה לעשורי לכשיגדלו הם יעשרום ובירוש' משני כאן ביתום גדול כאן ביתום קטן:

אפוטרופוס שמנהו אבי:    וכו' בבלי פ' הכותב דפ"ח ותוס' המפקיד ד' מ"ב. וירושלמי פ' ד' וה'. ובטוח"מ סי' ר"ץ. וכתב הרא"ש ז"ל כת' הרמב"ן ז"ל כיון דקתני במתני' דבסמכו אצל בעה"ב חייב לעשר ואמרי' וכו' ונקטינן ביה כדברי הראב"ד ז"ל שאמר שאין משביעין וקל וחומר הדבר השתא באפוטרופא שמנהו אבי יתומים דאיכא למימר אי לאו דאית ליה הנאה לגופיה מיניה לא הוה עביד אמרת לא ישבע משום דילמא מימנע כ"ש כשסמכו מאליהן דאתי לאימנועי וקורא אני בזה משלם רעה תחת טובה ולא נהירא לי האי פסקא כלל דאיכא למיחש לאדם שאינו הגון שימשיך היתומים אליו ויכלה ממונם מאחר שאין לו לישבע בשלמא מנהו אבי יתומים או מנהו ב"ד איכא למימר דילמא ממנע ולא יעשה בשבילם להשתדל באפוטרופוסות אם יש לו לישבע אבל יתומים קטנים שסמכו מי בקש מידו דשייך למימר דילמא מימנע בשביל השבועה אם אינו הגון ימנע וימנע ואם אדם הגון ועושה לשם שמים בשביל שרואה שאין להם עוזר וסומך לא ימנע בשביל השבועה ועוד במנהו אבי יתומים או ב"ד אמרינן מהני טעמי דדילמא ממנע דהוי כאלו פירשו שפטרוהו מן השבועה הממנים אותו משום דידעי שאם יש לו לישבע לא ימצאי מי שישמע להם להיות אפוטרופא אבל יתומים קטנים מאן מחיל מאן שביק הלכך אין להקל להפקיע ממון היתומים בלא ראיה גמורה ואע"ג דלענין תרומה נותנין לו רשות היינו משום שלא יאכלו טבלים וכן למכור מנכסיהם כיון שסמכו אי אפשר בענין אחר כיון שמשתדל בנכסיהן צריך ליקח ולמכור בנכסיהם ומדנחלקו אבא שאול ורבנן במנהו אבי יתומים ובמנוהו ב"ד ולא הזכיר יתומים שסמכו אצל בעל הבית השבוי ברישא משמע דכולהו מודו שצריך שבועה כדין כל אפוטרופא דנשבעין שלא בטענה. כתב הרמ"ה ז"ל דיתומין שסמכו אצל בעל הבית מיירי כשהן בן ט' אבל פחות מבן ט' לא מהני סמיכתן וגם כתב שאין לבעל הבית כח למכור אלא מטלטלי כי היכא דקטן גופיה לא מצי לזבוני אבל קרקע לא ולא מסתבר לחלק מאחר שיש לו כח לתרום הוי כאפיטרופא גמור להתעסק בכל תועלת היתומים עכ"ל ז"ל:

אבא שאול אומר חלוף הדברים:    גמרא תניא ראב"י אומר זה וזה ישבע והלכה כדבריו וכתבו תוס' ז"ל אע"ג דקיימא לן משנת ראב"י קב ונקי עכ"ז הלכה כאבא שאול וכדפסיק בגמרא רב חנן בר אמי אמר שמואל ותו מדלא קתני רבי לדר' אליעזר בן יעקב במתני'. וביד פ"ט דהלכות שלוחי' ושותפין סי' ד':

המטמא:    וכו' תוס' פ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק') ובפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל"ג) ובגמרא פ' השוחט (חולין דף מ"א:)

המנסך:    רבינו עובדיה ז"ל פי' כדשמואל אבל רב אמר מנסך ממש דהיינו שכשך ידו לתוכו לשם ע"ז ומיירי בדאגבהיה ע"מ לגוזלו דמשעת הגבהה קנאו ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת הניסוך והרמב"ם ז"ל על פי זה הפירוש דרב פי' דמיירי שלא היה יודע שיתחייב סקילה על כן שאם היה יודע ודאי קים ליה בדרבא מיניה דאין אדם לוקה ומשלם מאן דאמר מנסך לא אמר מערב דמערב היינו מדמע ואידך סבר כיון דקנסא הוא כולהו איצטריכו למיתני דלא ילפי מהדדי דהא לאו דינא הוא והיכא דקנוס קנוס והיכא דלא קנוס לא קנוס ולהכי איצטריך מנסך ולרב דיליף קנס מקנס דקאמר מערב ילפינן ממדמע אע"ג דקנסא היא יהיב בגמרא צריכותא דאי תני מטמא אי דמטמא תרומה ה"א משום דקא מפסיד לגמרי דלא חזיא תו לאכילה ואי דמטמא חולין משום דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י אבל מדמע אימא לא דהא לא מפסידה לגמרי דהא חזיא לכהנים וזבניה מיניה בזול ואי אשמעי' מדמע משום דשכיח דעביד ובמילתא דשכיח עבוד רבנן תקנתא כי היכי דלא נעביד אבל מטמא דלא שכיח אימא לא ואי אשמעינן מטמא ומדמע משום דלא קים ליה דרבא מיניה אבל מנסך דקים ליה בדרבא מיניה אימא לא קמ"ל דקודם שנתחייב בנפשו משעת הגבהה קני ליה וחייב לשלם ולהא דתני אבוה דר' אבין בראשונה היו אומרים המטמא והמנסך חזרו לומר אף המדמע כל הני למה לי צריכי דאי אשמעינן מטמא משום דלא קלב"ם אבל מנסך דקלב"ם אימא לא ואי אשמעינן מנסך משום דקא מפסיד ליה לגמרי אבל מטמא דלא מפסיד לה לגמרי אימא לא ואי אשמעינן הני תרתי משום דהפסד מרובה אבל מדמע דהפסד מועט אימא לא צריכא וסוגיא זו דבראשונה היו אומרים וכו' היא אחת מסוגיות ההפוכות שבתלמוד שהיא כתובה בהגוזל בתרא אפכא. לשון הר"ס ז"ל פי' הרמב"ם ז"ל ולא ידע שהוא חייב סקילה נלע"ד דלא דק רבינו דחייבי מיתות פטורים ואפילו שוגגין וטעמא אחרינא קאמר בגמרא משעת הגבהה קנה ליה מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך ע"כ:

במזיד חייב:    תוס' פ' ר' ישמעאל דע"ז דף נ"ט ומתני' ר' יהודה היא ור"מ פליג עליה בברייתא וס"ל אחד שוגג ואחד מזיד חייב ובגמרא רמי דר"מ אדר"מ ודר' יהוד' אדר"י מההיא דהמבשל בשב' דבבריית' ומדוכתי אחריני ומשני להו. בפי' רעז"ל ובדין שיהיה פטור דהיזק שאינו ניכר וכו' עיין במ"ש בפירקין דלעיל סוף סי' ד':

כתוב בדינא דגרמי להרמב"ן ז"ל:    וז"ל עתה הוקשה לנו מאחר דקיימא לן כר' מאיר דדאין דינא דגרמי אלמה תנן המטמא והמדמע והמנסך במזיד חייב בשוגג פטור ובשוגג אמאי פטור הא דיינינן דינא דגרמי ומה לי שוגג ומה לי מזיד כיון דדינא הוא אדם מועד לעולם לשלם נ"ש ועוד דאמרינן התם בפ' הנזקין דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד פטורין מ"ט היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק ומפני מה אמרו מזיד חייב כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואמאי הא משום דינא דגרמי מחייב ועוד דגרסי' התם לימא כתנאי אם היזק שאינו ניכר שמיה היזק או לא המטמא והמדמע והמנסך בין בשוגג בין במזיד חייב דברי ר"מ לאו משום היזק שאינו ניכר שמיה היזק ודחינן לא משום דקניס שוגג אטו מזיד ואמאי לר"מ דדאין דינא דגרמי ה"נ דשמיה היזק דהא מ"מ גורם הוא וחייב ומשום הך קושיא איכא מ"ד דהא דדאין ר"מ דינא דגרמי משום קנסא הוא דדאין ולאו דינא דאורייתא הוא הלכך בשוגג פטור משום גורם והיינו דקס"ד בפ' הניזקין למימר מדמחייב ר"מ מטמא ומדמע בשוגג ש"מ דסבר היזק שאינו ניכר שמיה היזק דאי משום גורם פטור אלא ש"מ מזיק הוא והביאו סמך לדבר זה ממה שמצינו בירושלמי וכו' עד וכיון דמאן דמחייב משום קנס מחייב ליה ש"מ דינא דגרמי לאו דינא הוא אלא קנסא ומש"ה תנן במתני' נפרצה אומרים לו גדור נפרצה אומרים לו גדור כלומר שאילו לא התרינו בו דילמא שוגג הוא ומיפטר ע"כ. ואח"כ כתב שסברא זו אינה נכונה והכריח על זה מכמה מקומות ושבעלי סברא זו טעו בשקול דעתם והעלו בידם חרס ואנן דינא דגרמי קאמרינן ולא קנסא דגרמי ויישב כל הסוגיות וכתב הוי יודע שר"מ סבור שהגורם היזק אע"פ שלא עשה מעשה בידים חייב והיינו דינא דגרמי ובלבד שיהא היזקו ניכר כגון מחיצת הכרם שנפרצה שמחמת יאושו גרם ערבוב שהוא מבטל השורה ואוסר תבואתו של חברו ואיסורו ניכר לכל ואע"פ שאתה יכול לעקר הגפנים ולא יהא האיסור ניכר בשנוי החוזר לברייתו בכגון זה שנוי הוא אבל המטמא והמדמע והמנסך וכל היזק שאינו ניכר פטור מן הדין לפי שאין היזק לו מחמת גרמתו ובמטמא ממש במזיד מיקרי היזק וקנסו אבל בגזל חמץ ועבר עליו הפסח דממילא קאתי ליה איסורא כגון זולא קנסו ואומר לו הש"ל וכן תרומה ונטמאת דתנן אומר לו הש"ל בשנטמאת מאליה כללו של דבר שחייב במעשה בידים לרבנן חייב בגרמא לר"מ וכל הפטור במעשה ממש לרבנן כגון היזק שאינו ניכר פטור לר"מ בגרמא וה"ה במעשה ממש שלא חייב ר"מ אלא על גורם היזק ואין כאן היזק מאחר שאינו ניכר ומש"ה דן את הדין חייב לר"מ שאילו גזל כיסו ממנו ונתנו לחברו חייב לחכמים ובגרמא נמי חייב לדברי ר"מ שהגורם כעושה מעשה דמי ע"כ בקיצור מופלג:

הכהנים שפגלו:    פי' שחשבו באחת מד' עבודות לאכלו חוץ לזמנו או להקטירו חוץ לזמנו. ונלע"ד דלאו דוקא שפגלו דהה"נ אם פסלוהו במחשבת חוץ למקומו אע"ג דהרמב"ם ז"ל ברפ"ו דהלכות חובל ומזיק נקט כלשון מתני' ואיתא בפירקין דף נ"ג ותני עלה מפני תקון העולם פי' מפני תקון העולם חייבים כדי שלא ירגילו בכך וכתבו שם תוס' ז"ל ברוב ספרים גרסי' במתני' הכהנים שפגלו במקדש שוגגין פטורין מזידין חייבין ומשמע דמפני תקון העולם דקתני בברייתא קאי אמזידין חייבי' דקתני לבסוף ע"כ. והתם פריך מינה למ"ד בהיזק שאינו ניכר שמיה היזק ומדאוריתא חייב לישלם נזקו וא"כ כיצד קאמר מפני תקון העולם ומשני לה וגם מפי' רש"י ז"ל דאיכא מאן דגריס שוגגין פטורין בהדיא במתני' אבל ברוב הגרסאות לא גרסינן ליה בהדיא וגם תוס' ז"ל הכריחו שם דאין לגורסו במשנה. וברב אלפסי ז"ל משמע דגריס ליה. עוד כתבו תוס' ז"ל שוגגין פטורין דאי קנסי' להו שוגגין מימנעו ולא עבדי. ואיתא נמי בפ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ו) והתם תני עלה שוגגין פטורין אלא שפגולן פגול. ואיתא נמי בפ' התכלת (מנחות ד' מ"ט.) וביד רפ"ז דהלכות חובל ומזיק עד סוף סי' ו' ופי"א דהלכות נחלות סי' ה' ובטור ח"מ סי' שפ"ה:


פירושים נוספים