מצוה:להכין אפר פרה אדומה
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
ב זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל.
ג וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו.
ד וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים.
ה וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף.
ו וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה.
ז וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב.
ח וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.
ט וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא.
י וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם.
(במדבר יט, ב-י)
היא שצונו לעשות פרה אדומה כדי שיהיה אפרה מזומן למי שיצטרך אליו לטהרת טומאת מת כמו שאמר (במדבר יט, ט): "וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
וכבר התבארו דיני מצוה זו במסכת פרה.
שנצטוו ישראל לשרוף פרה אדומה להיות אפרה מוכן למי שיצטרך אליה, ומטהרה מטומאת מת, שנאמר (במדבר יט, ב): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה וְגוֹ'", וכתיב למטה מזה (שם, ט) "וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת וְגוֹ'".
אף על פי שמלאני לבי לכתוב רמזים מטעמי המצות שקדמו על צד הפשט, עם ההתנצלות שהמלאכה לחנך בה בני והנערים חבריו ישמרם אל, במצוה זו רפו ידי ואירא לפצות פי עליה כלל גם בפשט, כי ראיתי לרבותינו זכרונם לברכה האריכו הדבור בעומק סודה וגודל ענינה, עד שאמרו (מדרש תנחומא חוקת, ו), שהמלך שלמה השיג לדעת ברבוי חכמתו כל טעמי התורה חוץ מזו, שאמר עליה (קהלת ז, כג): "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", גם אמרו במדרש רבי תנחומא (חוקת, ח), רבי יוסי ברבי חנינא אומר אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אני מגלה טעם פרה אדומה ולא לאחרים, וכיוצא באלו הדברים רבים, ועתה אל יחשוב שומע שענין סודה וסוד חוקה הוא מהיותה מטהרת בהגיע אפרה על גוף המטהר, שהרי כעין דבר זה ימצא בשאר הקרבנות בענין הזב והיולדת, שתשלום טהרתן בקרבנן היא.
אבל עיקר הפלא לפי מה ששמעתי הוא על היותה מטהרת הטמאים ומטמאה העוסקין בשריפתה, ואף על פי שבכל החטאות הנשרפות מן הפרים ומן השעירים הדין כן שהשורף אותם מטמא בגדים בשעת שריפתן עד שיעשו אפר, מכל מקום אין אפרן מטהרת. וגם כן התימה הגדול בה בהיותה נעשית מחוץ למחנה שלא כדרך שאר הקרבנות, ועל דבר זה מונין האומות את ישראל עליה כי יחשבו שהיא נזבחת לשעירים על פני השדה כמנהגם הם (היום?). ואמנם כמה תרופות בעשבי האדמה (השדה?)ובאילנות, מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר בקיר, מלאים סגולות בהפכים, יקררו החמים ויחממו הקרים ואילו ידענו מהות הנפש ושרשה ומחלתה ובריאותה נבין באולי כי סגולת הפרה גם כן להחליא הנפש ולטמאה בעסק השריפה ואחרי היותה אפר מרפא מחלת הטומאה. וזה אינו ברור להשיג בענין כלום, אלא שחיבת הקדש והחשק להשיג ידיעה בנסתר יניד הקנה לכתוב.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (פרה פ"א מ"א), שמצות פרה ארומה שתהיה בת ארבע שנים או בת שלש, ואם היתה זקנה כשרה, ואין לוקחים עגלה ומגדלין אותה אלא פרה, שנאמר (במדבר יט, ב): "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה". וזה שנאמר בה "תְמִימָה", כלומר תמימות של אדמימות ששתי שערות שחורות או לבנות פוסלות בה. אפילו היה ננסה כשרה, ובלבד שכולה אדומה, שאינה צריכה תמימות יותר משאר הקרבנות. ואם היו בה שערות שעיקרן אדום וראשן מצבע אחר הכל הולך אחר העיקר, וגוזז במספרים את ראשן עד האדום.
והעבודה פוסלת בה, שנאמר "אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל", וכל העבודות הן כעול, לפיכך אמרו ז"ל (פרה פ"ב מ"ג), שאפילו נתן טליתו עליה פסולה, אבל היתה צריכה שמירה וקשרה במוסרה כשרה, אבל אם לא היתה צריכה שמירה פסולה, שכל שמירה שאינה צריכה משוי הוא.
והיתה נלקחת ממעות תרומת הלשכה, ופרה שנולד בה פסול פודין אותה ויוצאה לחולין. ומה שאמרו (יומא סח, ב) בענין זה שהשורף אותה שהוא טמא הוא המסייע בשריפה, כגון המהפך בבשר והמשליך עצים והמהפך באש והמחתה בגחלים כרי שתבער האש וכיוצא בזה, אבל המצית את האור לכבשן. והמסדר את המערכה טהור, וכן המתעסק בה משנעשית אפר.
ומעלות גדולות עשו חכמים בטהרת פרה בשריפתה, ומהן שהיו מפרישין שבעת ימים קודם שריפת הפרה כהן השורף אותה מביתו זו ומאשתו כמו שמפרישין כהן גדול לעבודת יום הכפורים, ודבר זה קבלה. ובכל יום ויום מימי הפרישה מזין עליו מאפר פרה מן הפרות שנשרפו כבר, ואין מזה עליו אלא אדם שלא נטמא במת מעולם, שהמזה צריך שיהיה טהור. ואם תאמר, אם כן שאין הצורך אלא כדי שיזה עליו טהור, היה אפשר שיזה עליו איש ואף על פי שנטמא מכיון שהוזה עליו, אינו כן, דחיישינן שמא זה שהזה עליו לא היה טהור מטומאת מת. וכן כל הכלים שממלאין בהם להזות על הכהן השורף אותה, כולם כלי אבנים היו שאין מקבלין טומאה. ואם תשאל, כיצד ימצא איש שלא נטמא מטומאת מת מעולם, אמרו חכמים (פרה פ"ג מ"ב), שהיו בירושלם חצרות בנויות על גבי סלע, ותחתיהן חלול מפני קבר התחום, ומביאים נשים עוברות ויולדות שם ומגדלות שם את בניהן, וכשרוצין להזות על הכהן השורף מביאין שוורין מפני שכרסן נפוח, ומניחין על גביהן דלתות, ויושבין עליהן התינוקות על גבי הדלתות כדי שיהא אהל מבדיל בינם לבין הארץ מפני חשש קבר התהום. וכוסות של אבן ביד התינוקות, והולכין עד מי השילוח ויורדין שם וממלאין, שאין לחוש שם מפני קבר התהום שאין דרך בני אדם לקבור בנהרות. וחוזרין ועולין על הדלתות שעל השוורים והולכין להר הבית, ושם יורדין והולכין ברגליהן, מפני שכל הר הבית והעזרות תחתיהן חלול מפני חשש קבר התהום. ומהלכים עד פתח העזרה, ונוטלין מן האפר ונותנין בכוסות ומזין על הכהן השורף. ומטבילין היו התינוקות מפני חשש שמא נטמאו בטומאה אחרת. וכל הדברים האלו מן המעלות יתרות שבפרה. ובהר המשחה היתה נשרפת.
ודין כיצד שורפין אותה, ובאי זה מקומות מניחין אפרה, וכיצד מקדשין את המים באפר הפרה, וכיצד מטהרין טמאי מת במי נדה, ויתר רובי פרטיה מבוארים במסכתא המחוברת על זה, והיא מסכת פרה.
ונוהגת בארץ ישראל בזמן הבית, והיא מן המצוות שאמרנו בראש הספר שהן מוטלות על הצבור כולן ואמרו רבותינו ז"ל (שם מ"ה), שתשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשניה, הראשונה עשה משה רבינו עליו השלום, שניה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חרבן הבית. ועשירית יעשה המלך המשיח שיגלה במהרה בימינו.
ומפני שענין זה של פרה אדומה הוא דבר גדול באומתנו שהיתה מטהרת מידי טומאה חמורה, וזולתה אי אפשר לטמא מת לעשות פסח שהיא מצוה גדולה מאד, נהגו כל ישראל לקרות פרשה זו בכל שנה ושנה בשבת קודם לפרשת החדש, ולעולם אין מפסיקין בין פרשת פרה לפרשת החדש. והשבת הקבוע לפרשת החדש לעולם הוא שבת קודם ניסן (אורח חיים, תרפ"ה, סעיף ז')
"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וגו', וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְגוֹ', וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו וְגוֹ'. וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וְגוֹ' וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ וְגוֹ', וְהַשּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בְּגָדָיו וְגוֹ' וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ וְגוֹ', וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְגוֹ', וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְגוֹ', וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְגוֹ', וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְגוֹ' וְהִזָּה הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְגוֹ' וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב". (במדבר יט,)
בפרשה זו יש שתי מִצְוֹת עשה: דין פרה אדומה, ודין טומאת מי נדה וטהרתן. וכתב בה "חוקת" לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה זאת לכם, לפיכך כתב בה חוקה גזרה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה.
שנינו בתחילת מסכת פרה ר' אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים וחכמים אומרים עגלה בת שתים ופרה בת שלש או בת ארבע ואם היתה זקנה כשרה אלא שאין ממתינין לה שמא תשחיר ותפסל.
"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ" לעולם היא נקראת על שמך פרה שעשה משה במדבר, ועוד דורש בספרי שתהא פרה בשעת לקיחה ולא יקחו עגלה לגדל אותה. ויש מפרשין שמה ששנינו במסכת פרה פרק שני ר' אליעזר אומר פרת חטאת המעוברת כשרה וחכמים פוסלים שנחלקו על הבת וחכמים פוסלים מטעם שאמרו, אבל באם אפילו ר' אליעזר מודה שהרי לא מצינו שנחלק על משנת עלה עליה זכר פסולה השנויה באותו פרק.
"אֲדֻמָּה תְמִימָה" שתהא תמימה באדמות כמו ששנינו בפרק שני דפרה היו בה שתי שערות שחורות אר לבנות בתוך גרמא אחת פסולה היו בתוך שתי גומרו והן מוכיחות זו על זו פסולה היו בה שתי שערות עיקרן משחיר וראשן מאדים עיקרן מאדים וראשן משחיר הכל הולך אחר הנראה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אחר העיקר, שנינו עוד שם פרה שקרניה וטלפיה שחורות יגוד כלומר יחתוך. גלגל העין והשינים והלשון אין מראיהן פוסלין בפרה.
הכתוב קראה חטאת ללמד שכל הפוסל קדשים למזבח כגון אתנן ומחיר וטריפה ונרבע וכיוצא בהן פוסל בפרה אע״פ שהיא כקדשי בדק הבית, [הכי איתא בזבחים דף י״ד ובכמה דוכתי׳] והמום מפורש בה שנא׳ אשר אין בה מום. יתירה פרה על הקדשים שהעבודה פוסלת בה כמו שדורש בסוטה [פרק בתרא דף מ״ו] אשר לא עלה עליה עול ובעגלה ערופה הוא אומר אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול מה עול האמור בעגלה עשה בה שאר עבודות כעול אף עול האמור בפרה עשה בה שאר עבודות כעול אלא שהעול פוסל בה בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה שאם קשר עליה עול אע״פ שלא חרש בה פסולה ושאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת העבודה שאם הכניסה לדוש אינה נפסלת עד שידוש בה. ושנינו במסכת פרה פ״ב [דף מ״ו] רכב עליה נשען עליה נתלה בזנבה ועבר בה את הנהר קיפל עליה את המוסרה נתן טליתו עליה פסולה אבל אם קשרה במוסרה לשומרה עשה בה סנדל בשביל שלא תחליק פי׳ טליתו עליה מפני הזבובים כשרה. זה הכלל כל שהוא לצרכי׳ כשרה לצורך דבר אחר פסולה. כתיב עבד וקרינן עובד ללמוד מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה לפיכך שנינו בפ״ב דפרה [דף מ״ו] שכן עליה עוף כשרה עלה עליה זכר פסולה פיר׳ שאם באת להכשיר הוה ניחא ליה. ותניא בתוספתא [פ״ח דפרה ור״ש מביאה בפי׳ פ״ב דפרה] לעניין פרה אדומה הכניסה לרבקה עם אמה ודשה כשירה פי׳ שאין רצונו להטריח פרה בחורה הכניסה כדי שתינק ותדוש פסולה שהרי עשה רצונו וכל כל כיוצא בזה ורבינו חננאל גורס לרבקה לפטמה ומביאה בפסחי׳ [דף כ״ו] ובב״מ [ד״ל].
שנינו בפ״ג דפרה שבעת ימים קודם שריפת הפרה מפרישין כהן השורף את הפרה ללשכה שעל פני הבירה הוא מקום בהר הבית צפונה מזרחה. ובריש מסכת יומא [דף ב׳] פירש כדי להזכירו שזו כחטאת הנשחטת בצפון אף על פי שהיא נשחטת בחוץ הילכך צריכה צפון וגם צריכה מזרח כאשר יתבאר. ואותה לשכה בית אבן היתה נקראת ולמה נקראת שמה לשכת בית אבן שכל מעשיה היו בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה ומפרש בתחילת מס׳ יומא [שם] מאי טעמא כיון דטבול יום כשר בפרה אע״פ שעדיין לא העריב שמשו דתנן [בפ״ג דפרה] מטמאין היו הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו כדי להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית כי חכמים קבלו מפי השמועה כי זה שנאמר בכל הפרשה איש טהור הוא טהור למעשר שני אע״פ שאינו טהור לתרומה עד שיעריב שמשו וכן כל הכלים שמכניסין לתוכן אפר הפרה כולם טבולי יום היו. ומפני מה עשו בה מעלות יתירות והרחקות גדולות פן יבאו לזלזל בה. ותניא ביומא [דף ח׳] שכל שבעת ימים לא היו אחיו הכהנים נוגעים בו כדי להרבות בטהרתו וכן מעלות אחרות עשו בה מפני חששא זו. ואומר שם [דף ב׳] מנא הני מילי שצריך הפרשת שבעת ימים בי״ה ובפרה? אמר רבי יוחנן דאמר קרא כאשר עשה ביום הזה צוה ה׳ לעשות לכפר עליכם לעשות זה מעשה פרה לכפר זה מעשה יום הכיפורים שנינו במס׳ פרה [פ״ג] כל שבעת ימים מזין עליו מכל הפרות שנשרפו כבר. [שם דמ״ז] לא מצאו משבע עושין משש מחמש מארבע משלש משתי׳ מאחד ומי עשאן הראשונה עשה משה והשנייה עשה עזרא ושבעה מעזרא ואילך שמעון הצדיק עשה שתים ויוחנן שתים אליה ועיני וחנמאל המצרי וישמעאל בן פאבי עשו אחת אחד ומדקדק ביומא [דף ה׳] בשלמא ראשון מזין עליו שמא הוא שלישי לטומאה שני שמא שלישי שלישי שמא שלישי חמשי שמא שביעי ששי שמא שביעי שביעי שמא שביעי אלא רביעי למה לי הזאה לא בשלישי איכא לספוקי ולא בשביעי איכא לספוקי שאם הוא שביעי נמצא שלא הזו עליו בשלישי וליטעמך הזאה כל שבעה מי איכא והא קיימא לן הזאה שבות ואינה דוחה שבת אלא מאי אית לך למימר לבד משבת הא נמי לבד מרביעי [שם] אמר רבא הילכך כ״ג בי״ה דלאו בדידן תליא מילתא זמן הפרשתו אלא בקבועא דירחא תליא מילתא דבתלתא בתשרי בעינן לאפרושי כל אימת דמתרמי תלתא בתשרי מפרשין ליה וכהן השורף את הפרה דבדידן תליא מילתא מפרשינן ברביעי כי היכי דתרמי רביעי שלו בשבת.
נחזור לסדר המשנה [דף מ״ז] חצרות היו בנויות בירושלם על גבי הסלע ותחתיהן חלל מפני קבר התהום ומביאין נשים עוברות ויולדות שם ומגדלות שם את בניהם וכשירצו להזות על הכהן השורף מביאים שוורים מפני שכריסיהן רחבות ומניחין על גביהן דלתות ויושבין עליהן התינוקות על גבי הדלתות כדי שיהי׳ אהל מבדיל שם בינם ובין הארץ מפני קבר התהום. וכוסות של אבן בידם והולכין עד לשילו׳ הגיעו לשילוח יורדין שם וממלאין שאין לחוש שם מפני קבר התהום שאין דרך בני אדם לקבור בנהרות ועולין ויושבין על גבי הדלתות והולכין עד שמגיעין להר הבית באו להר הבית יורדין ומהלכין על רגליהם מפני שכל הר הבית והעזרו׳ תחתיהן היה חלול מפני קבר התהום ומהלכים עד פתח העזרה ובפתח העזרה היה קלל של אפר ונוטלי׳ את האפר ונותנין במים שבכוסו׳ ומזין על הכהן השורף את הפרה אף על פי שהתינוקות לא היו צריכין להזות כדברי ר׳ עקיבא [שם] שהרי לא נטמאו במת מעולם מכל מקום היו מטבילין אותם שמא נטמאו בטומאה אחרת.
כדתניא בתוספתא [שם פ״ב דף בשע״א במתני׳ דלעיל] וכבש היו עושין מהר הבית להר המשחה כיפין על גבי כיפין כיפה כנגד האוטם כדי שיהי׳ תחת הכל חלול מפני קבר התהום שבו הכהן השורף את הפרה. ופרה וכל המסעדין בשריפתה יוצאין על גבי כבש זה להר המשחה ששם היה מקום שריפתה שנא׳ והוציא אותה אל מחוץ למחנה. [שם] זקני ישראל היו מקדימין ברגליהם להר המשחה ובית הטבילה היה שם ומטמאין היו הכהן השורף את הפרה מפני הצדוקין שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית. סמכו ידיהם עליו ואמרו לו אישי כ״ג טבול אחת ירד וטבל עלה ונסתפג ועצים היו מסודרין שם עצי ארזים וברושים ועצי תאנה חלקה ועושין מערכה כמין מגדל ומפתחי׳ בה חלונות להצית את האור דרך שם וחזיתה מערבה. פי׳ בערוך שבזה הסמיכה היו מטמאין אותו שהרי אמרנו למעלה [בעמוד שבסמוך] שאפי׳ אחיו הכהנים אין נוגעין בו. ויש מי שאומר בירושלמי דיומא [פ״ק דף ל״ה ע״א] כי מעלה בעלמא היא בפרה כי בלא זה הוא טמא מחמת הזיותיו ורבי חנינא אומר לשם שלא היו נוגעין בו שלא יטמאו ממנו.
[במתניתין דלעיל] כפתוה בחבל של מגג ונתנוה על גבי המערכה ראשה לדרום ופניה למערב והכהן עומד במזרח ופניו למערב והוא שוחט בימינו ומקבל את הדם בשמאלו ומזה באצבעו הימנית מן הדם שבכפו השמאלית שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים על כל הזייה טובל אצבעו בדם ושירי הדם שבאצבעו פסולין להזאה לפיכך על כל הזאה מקנח אצבעו בשפת המזרק כדאיתא בפ״ק דמנחות [דף ז׳], [במתני׳ דלעיל ומה שכתב שהכהן עומד ומשמר לה וכו׳ בספרי פרשה חקת דף כ״א ע״א] גמר מלהזות קינח את ידיו בגופה של פרה ויורד מן המערכה והצית את האש באליתות פירוש בעצים קטנים והכניסם תחת עצי המערכה והתחיל האש בה והכהן עומד ברחוק ומשמר לה עד שיצית האש ברובה ותבקע בטנה אח״כ נטל עץ ארץ ואזוב ושני תולעת הוא צמר הצבוע בתולעת ואומר לעומדים שם עץ ארז זה עץ ארז זה עץ ארז זה אזוב זה אזוב זה אזוב זה שני תולעת כו׳ שלשה פעמים על כל דבר ודבר והם אומרים לו שלשה פעמים הן הן הן על כל אחד ואחד פי׳ כל זה היו עושין לפי שמיני ארזים הם שבעה ומיני אזוב ארבעה והצבע אדום יש שצובעין אותו בפא״ה שקורין אותו גרנצ״א בלע״ז ויש שצובעין אותו בלכ״א פרק״א בלעז ויש שצובעים אותו בתולעת והתולעת היא גרגרים אדומים ביותר דומים לגרעיני החרובים והם כמו החוג והתולעת כמו יתוש ויש בכל גרגיר מהן לפיכך מודיע לכל ומגלה להם שהן המינין האמורין בתורה. והאזוב האמור הוא האזוב שאוכלין בעלי בתים ומתבלין בו הקדירות וקרוי בלעז אישופא״י תניא בתוספתא דמנחות [פ״ט דף תשמ״ו ע״ד] שני תולעת הוא התולע שבהרי׳ שלא מן התולעת שבהרים פסולה, [במתניתן דלעיל] כרכן בשירי הלשון והשליך לתוך שריפת הפרה.
נגמרה שריפתה חובטין אותה במקלות היא וכל עצי המערכה שנשרפה בהן וכוברין הכל וכל שחור שאיפשר שיכתש ויהיה אפר בין מבשרה בין מן העצם כותשין אותו עד שיעשה אפר ושאין בו אפר מניחין אותו וכל עצם מעצמה שנשאר בלא שריפה בין כך ובין כך היה נכתש. [בתוספתא ספ״ב דפרה דף תשע״א ור״ש מביא בפי׳ מתני׳ דלעיל] אין מניחין מעפרה כלום להניח בעזרה שנ׳ והניח מחוץ למחנה וכל האפר מחלקין אותו לג׳ חלקין אחד נותן בחיל ואחד נותן בהר המשחה ואחד הי׳ מתחלק לכל המשמרות. זה שמתחלק לכל המשמרות היה ליטול ממנו בני העיירות וכל הצריכין ליטהר. זה שבהר המשחה כהנים גדולים מקדשין ממנו לפרות אחרות. וזה שבחיל נתן למשמרת מגזרת הכתוב שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת.
שנינו בפ״ד דפרה [דף מ״ז] פרת חטאת ששחטה וקבל והזה שלא לשמה פסולה ושלא רחץ ידים ורגלים פסולה ככהן גדול פסולה פירוש שסובר שמצותה בסגן שנאמ׳ ונתתם אותה אל אלעזר הכהן ועדיין אהרן קיים ורבי יהודא מכשיר. ובמחוסר בגדים פסולה ובכלי לבן היתה נעשית. גרסינן במנחות [דף ו׳] שחיטת פרה בזר פסולה מפני שנאמ׳ בה אלעזר וחוקה [במתניתן דלעיל דף מ״ח] כל העוסקים בפרה מתחילה ועד סוף כתוב בהן תכבוסת בגדים בשוחט ומשליך עץ ארז ואזוב והשורף והאוסף ופוסלין אותה במלאכה וכל מעשיה ביום ובכהן והמלאכה פוסלת במים עד שיטילו לתוכן את האפר. ותניא בסיפרי [פר׳ חקת] אין לי אלא שתהא מלאכה פוסלת אלא בפרה. במים מנין ת״ל למשמרת למי נדה יכול אפי׳ קידשו ת״ל וכו׳, [שם ובפ׳ טרף בקלפי דף מ״ג] הכל כשרין לאסוף את אפר הפרה אפילו ישראל חוץ מחש״ו שנא׳ ואסף איש טהור מכלל שאינה צריכה כהן וכאילו נא׳ אדם טהור בין איש בין אשה. וכן שנינו [בפר״ב דפרה דף כ״ג] הכל כשרין לחזות וכו׳. וביומא [דף מ״ג] דרשו רבנן לעניין הזאה וטבל במים איש טהור איש ולא אשה טהור להכשיר את הקטן ואומר שם כי כל הפרשה משמע מוציא מיד משמע ומשמע ממילא פירוש כשתדקדק בה אינך יכול להשוות שיטת פרשת הפרה אלא במקראותיה יש מהן שמשמע מקרא זה מוציא מכלל מקרא שלפניו מה שפוסל זה מכשיר זה ויש בהן משמע ממילא כלו׳ שהמשמע עומד במקומו ואינו מוציא מכלל חבירו.
[מלשון המיימוני פ״ה דהלכות פרה אדומה וכן בתוספ׳ פ״ק דבב״ב דף ט׳ בד״ה דהא ממשמעות ת״כ פ׳ שמיני ספ״ה] כ״מ שנא׳ בתורה יכבס בגדיו לא בא ללמדנו מן הבגדים שעליו בלבד שהם טמאים אלא ללמד שכל בגד או כלי שיגע בו הטמא הזה בשעת חיבורו במטמאין הרי הן טמאין אבל אחר שיפרוש ממטמאין אינו מטמא בגדים. כיצד הנושא את הנבלה אחד בגד שעליו או כלי שיגע בו כל זמן שהוא נושא אותה הרי הן טמאין פירש ממטמאין אינו מטמא בגדים מפני שאינו אב הטומאה אלא ראשון לטומאה ואין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה. שנינו בפ״א דפרה [ד״נ ומה שכתב עד שיעשו אפר וכו׳ בת״כ פרשה אחרי פ״ו ובפ׳ י״ב דזבחים דף ק״ו וגם הבניין אב בת״כ שם ובזבחים דף פ״ג]. השורף הפרה ופרים הנשרפין והמשלח את השעיר מטמאין הבגדים עד שיעשו הנשרפין אפר ושידחה את השעיר שהרי הוא אומר בפר ושעיר של יום הכיפורים והשורף אותם יכבס בגדיו זה בניין אב לכל הנשרפי׳ שמטמאין בגדי׳ עד שיעשו אפר והפרה והפרים עצמן אינן מטמאין לא אדם ולא כלים הנוגעין בהן אלא המתעסקין בהן בלבד הן טמאין וטעונין טבילה ומטמאין בגדים כל זמן שעוסקין בהן פרשו אין מטמאין בגדי׳ והרי אילו הבגדי׳ שקבלו טומאה מן המתעסקין אומרים למתעסק מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני.