סמ"ג עשה רלא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · סמ"ג · עשה · רלא · >>


מצות עשה רלא - לפסוק טומאת מת

אלו הן מצות עשה התלויות בטומאות וטהרות

מצות עשה שיהא המת מטמא, ככל האמור בפרשת זאת חקת התורה, "אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים. וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא. וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים." (במדבר יט, יד-טז) "וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב". (במדבר יט, כב)

[מפי רש״י וספרי שם כל הסוגיא ע״ס וקצתה מפ״ק דחולין דכ״ה] למדך כאן שהמת מטמא באהל ובמגע, ושהמת אבי אבות הטומאה, והאדם הנוגע בו אב הטומאה וטמא טומאת שבעה ומטמא אדם במגעו לטמאו טומאת ערב. וזה שאמר "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו" וגומר, בכלי חרש הכתוב מדבר, שאין מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו. לפיכך אם אין מגופת צמידתו פתולה עליו יפה בחיבור, טמא הוא. הא אם יש פתיל עליו, טהור. משמע אפילו יחדם לאשתו נדה מכאן אמרו בפרק רבי עקיבא [דף פ״ד] שמדרס כלי חרס טהורה פתיל לשון מחובר כמו נפתולי אלהים נפתלתי נתחברתי עם אחותי ולמדנו שכלי חרס אינו נעשה אב הטומאה לטמא אדם וכלים מדגרסי׳ בירושלמי דפסחים [פ״ק] הוא טמא ואינו נעשה אב הטומאה לטמא אדם וכלי׳ טומאת אהל ומגע שמענו טומאת משא לא שמענו. ובפי׳ שנינו בתחיל׳ מסכת כלים [ד״ה] ומסכת אהלות [דכ״ו] שהמת מטמא במשא, ונדרש בספרי [לא מצאתיו בספרי שלנו אלא בספרי זוטא פרשת חקת] בקל וחומר מנבילה שאינה מטמאה אלא בטומאת ערב ואינה מטמאה באהל מטמא במשא ובמגע מת לא כל שכן שיטמא במשאו ובמגעו.

שנינו בתחילת מסכת אהלות [דכ״ו כל הסוגיא] שנים טמאים במת: אדם הנוגע במת טמא טומאת שבעה, ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב. שלשה טמאים במת: כלים הנוגעים במת, וכלים בכלים, טמאים טומאת שבעה; השלישי, בין אדם בין כלים, טמאים טומאת ערב. ארבעה טמאים במת: כלים הנוגעים במת, ואדם בכלים, וכלים באדם, טמאים טומאת שבעה; הרביעי, בין אדם בין כלים, טמאין טומאת ערב. אמר רבי עקיבא יש לי חמישי: השפוד שהוא תחוב באהל – האהל, והשפוד, ואדם הנוגע בשפוד, וכלים באדם טמאים טומאת שבעה; החמישי, בין אדם בין כלים, טמאים טומאת ערב. אמרו לו אין האהל מתחשב. פירש רבינו יעקב כי אותה המשנה מדברת בכלי מתכות, כדדרשינן במסכת נזיר [דף נ״ג וקצת מהסוגיא ע״ש בתו׳ שם ובדף נ״ד ובפי׳ רבינו שמשון פ״ק דאהלות] בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל ואף על ידי קבלת טומאה של אהל נחשב כחלל, כמו שדורש שם המקרא אף לעניין אהל. ואין חילוק בכל כלי מתכות, בין נהרג בו בין לא נהרג בו, כי במגעו או בקבלת טומאה של אהל נעשה אבי אבות הטומאה. וכן כל כלי מתכות הנוגע בטמא מת, הרי הוא כיוצא בו וכן מוכיח בחולין [דף נ׳] ובלבד שיהא אותו טמא מת אדם אבל כלים שהן טמאי מת כלי מתכות הנוגעין בהן אינן נעשין כיוצא בהן דדוקא חרב הרי הוא כחלל אמרה תורה כשנגע באדם.

ושאל רבי׳ חיים כהן גדול אבי אמי אל רבינו יעקב מאחר שחרב הרי הוא כחלל על ידי קבלת טומאה של אהל, איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי? כי אין בית אשר אין שם מת ומסמרים קבועים בבית. ולא השיב לו על זאת אל נכון ואחר כך שלח לו זקני בכתב דתני עלה בתוספתא [פ״ק דמסכת אהלות] בד״א בתרומה וקדשים אבל אין הנזיר מגלח אלא על המת בלבד ולביאת מקדש אינו חייב אלא על השנים בלבד הראשון שנגע במת והשני שנגע בו כדין המפורש בתורה וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. ותניא במסכת שמחות [פ״ד] כל טומאה שהנזיר מגלח עליה כהן מוזהר עליה אין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה. ואע״פ שמצינו רביעית דם שאין הנזיר מגלח עליה כמו ששנינו שם בנזיר [פ״ז דף נ״ז] וכהן מוזהר עליה כדדרשינן בסנהדרין [דף ד׳] לרביעית דם הבאה משני מתים שמטמא מעל כל נפשות מת לא יבא זה אינו קשה דשם טומאה ר״ל במסכת שמחות ועל חצי לוג דם נזיר מגלח [בנזיר דף מ״ט] ועל אותה ששנינו שם [דף נ״ד] הסככות אילו שריגים היוצאין מן האילן והפרעות היוצאין מן הגדר הגולל והדופק וארץ העמים ורביעית דם ואוהל רובע עצמות וכלי הנוגעין במת וימי ספרו וימי גמרו על אילו אין הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי. ומקשה הספר שם כלים בני הזאה נינהו פי׳ אדם הנוגע בהם שרוב כלים אינן ממתכת ומסיק אשארא. ואומר זקני רבינו חיים דמשום כלים הוצרך לומר אשארא שהרי יכול להעמידו אף בשל מתכת כיון שאין הנזיר מגלח עליהם כדתניא בתוספתא [דלעיל] אלא לכך מתרץ כך דעל כרחינו לאו אכולהו קאי דהא קתני בהדייהו מצורע בימי ספרו וימי גמרו דלאו בר הזאה הוא. והא דתניא בספרי בפר׳ פרה אדומה לפי שנא׳ בחלל חרב למדנו לחרב שהוא טמאה טומאת שבעה ואדם הנוגע בו טמא טומאת שבעה כלים ואדם וכלים מניין ת״ל וכבסתם בגדיכם ביום השביעי אותם כלים בתכשיטי מתכות מיירי וכבסתם בגדיכם היינו טבילה. והא דתניא בתוספתא דטהרות [פ״ו דכלים] חמת שהיא נתונה בתנור ובתוכו עצם כשעורה כרוך בסיב ובנייר ופיו למעלה מן התנור טהור והתנור טהור אחז בו והעלהו נטמא האדם וטמא את החמת חזרה חמת וטמא את התנור פירושו שהאדם האוחז בו מחובר במת בשעה שאוחז בו ובחבורין יכול לטמאות כל דבר טומאת שבעה כמו שהי׳ נוגע במת עצמו כמו שמוכיח בע״ז [דף ל״ז] וכאשר יתבאר והילכך החמת אע״פ שהיא מעור יכול לטמאות התנור שהרי אב הטומאה הוא שאמרה תורה [בספרי דלעיל] כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו בהרגו בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר ולמדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחבור המת כאילו נגע במת עצמו או אינו אלא אפי׳ זרק בו חץ והרגו ת״ל וכל נוגע בחלל הקיש הורג לנוגע מה נוגע ע״י חיבור אף הורג ע״י חיבור.

ותנן במסכ׳ כלים [פ״ק] אחר ששנה טומאת בועל נדה וטומאת זב וטומאת מצורע שנה אח״כ חמור מכולם המת שהוא מטמא באוהל מה שאין כולן מטמאין. ומה שמצורע מטמא בביאה ובב״ק דקדושין [דף נ״ג] מביא ההיא דמס׳ נגעים [פי״ג] טמא יושב תחת האילן וטהור עובר טמא ומסיק וכן באבן המנוגעת אין דומה זה לזה שהרי גבי מצורע שנינו בפרק י״ג דנגעים מצורע שנכנס לביהכ״נ עושין לו מחיצה גבוה עשרה ובכך יש די דלא קרינן ביה והבא אל הבית וגבי מת אין מועיל מאחר שהם באהל אחד [מלשון המיימוני פרק א׳ דהלכות טומאת מת] טומאת אהל האמורה בכל מקום הוא שתטמא אותה טומאה את האדם ואת הכלים באחד משלשה אילו שהאהיל האדם או הכלי אפי׳ מחט שהאהילה על המת או שהאהיל המת על האדם או על הכלי או שהיה המת עם האדם או עם הכלים תחת אהל אחד. הרי אילו טמאים. אחד הבא כולו לאהל המת או הבא מקצתו הרי זה נטמא באהל אפי׳ הכניס ידו או ראשי אצבעותיו או חוטמו לאהל המת הר״ז נטמא כולו כדאי׳ בפ׳ שלשה מינין [דף מ״ג] דאע״ג דביאה ליכא מפני שהיא במקצת טומאה איכא וגדולה מזו שנינו בפ׳ י״ב דמסכת אהלות הנוגע במשקוף טמא והנוגע באיסקופ׳ רבי אליעזר מטמא ורבי יהושע אומר מטפח ולמטה טהור מטפח ולמעלה טמא ונראה לרבינו משה [בפ׳ הנזכר] שטומאה זו מדבריהם.

[בפ׳ הבא על יבמתו דף ס״א] ביבמות ומקומות אחרים תניא רבי שמעון בן יוחי אומר קברי עכו״ם אין מטמאין באהל שנאמר ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם ובענין אהל כתיב אדם כי ימות באהל. ואמרינן [שם] ביבמות נהי דמעטינהו מאהל ממגע וממשא לא מעטינהו ופוסקין רבינו משה [בפ׳ הנזכר] וגדולים אחרים כרבי שמעון בן יוחי שהרי בפרק המקבל [דף קי״ד] גרסינן אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דהוה קאי בבית הקברות של עכו״ם אמר ליה ולאו כהן את מר אמר ליה ולא תני מר סדר טהרות דתניא רבי שמעון בן יוחי אומר וכו׳ [בתוס׳ שם בד״ה מהו וכן בתוס׳ פ׳ הבא על יבמתו בד״ה ממגע] אבל רבינו יעקב פוסק שאין הלכה כר׳ שמעון בן יוחי שהרי רשב״ג חולק עליו במשנה [פ׳ בתרא דף ל״ו] במסכ׳ אהלות וקיימא לן כל מקום ששנה רשב״ג במשנתנו הל׳ כמותו. ומה שאמר אליהו לרבה בר אבוה אין זה אלא דיחוי שהי׳ דוחהו ועיקר טעמא היה סומך על רוב ארונות שיש בהן פותח טפח ובסדר אליהו רבה מצינו שאמר שהוא מזרעו של רחל שכך כתוב ביחוסו של בנימן ואליה וזכרי בני ירוחם ולפיכך פסק רבינו יעקב צריכין כהנים ליזהר מקברי עכו״ם.

שנינו בפ״ק דאהלות אדם אינו מטמא עד שתצא נשמתו אפילו מגוייד ואפילו גוסס וזוקק לייבום ופוטר מן הייבום מאכיל בתרומה ופוסל מן התרומה שנינו בפ׳ שני דאהלות אילו מטמאין באהל כזית מן המת כזית נצל זה הבשר שנימוח ונעשה לחה סרוחה והוא שנתקרשה אותה הלחה הנמצאת מן המת שאם קדשה בידוע שהיא מבשרו ואם לא קרשה אינו מטמא חוששין שמא כיחו וניעו הוא כדאי׳ בנזיר [דף ג׳] ומלא תרווד רקב והשדרה שלמה וגולגולת שלמה ורוב מניינו שהם קכ״ה אברים ורוב בניינו שתי שוקיים וירך אחת אע״פ שאין בהם רובע עצמות ורובע עצמות אע״פ שאין בהן לא רוב מניין ולא רוב בניין ואבר מן המת ואבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי ורביעית דם תבוסה ממת אחד איזהו דם תבוסה פירשו רבנן דר׳ אליעזר בר׳ יהודא בנדה [דף ע״א] מת שיצא ממנו רביעית דם מקצתו בחייו ומקצתו לאחר מותו אותו התערובת קרוי דם תבוסה ומטמא באהל אע״פ שדם החי טהור [שם פ׳ האשה דף ס״ב ובפר׳ הגוזל קמא דף ק״א] וטומאה זו מד״ס [כך משמע במשנה דלעיל ע״ש בפי׳ הר״מ] מלא תרוד רקב שאמרנו מטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע לפי שאי איפשר ליגע בכולו שאינו גוף אחד.

[שם ושיעור הסלע בפ״ו דבכורות דל״ז] ואילו מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באהל עצם כשעורה וארץ העמים ובית הפרס ואבר מן המת ואבר מן החי שאין עליו בשר כראוי השדרה והגולגולת שחסרו כמה הוא חסרונם בשדרה כדברי בית הילל אפי׳ חוליא אחת ובגולגולת כסלע, [ותוס׳ פ״ב דאהלות] היו בה נקבים קטנים כולם מצטרפים לכסלע, [במשנה דלעיל דל״ז הגולל והדופק מטמאין באהל ובמגע ואינן מטמאין במשא איזהו דופק את שהגולל נשען עליו אבל דפק דפקים טהור דרשינן בפ׳ בהמה המקשה [דע״ב] וכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק וכן זה המדרש נדרש גם לעניין אהל בנזיר בפ׳ כהן גדול. [דף נ״ג] פי׳ רבינו יעקב [בתוס׳ פ״ק דכתובות דף ד׳ בד״ה עד שיסתם] כי גולל הוא אבן גדולה לשון וגללו את האבן שרגילין להניח על קברו של מת לסימן והיא הנקראת מצבה כדכתיב היא מצבת קבורת רחל עד היום ורגילים להניח בצדדין ובצד רגליו של מת ומראשותיו אבנים שהמצבה יושבת עליהם מפני כובד האבן שלא תכביד על המת וכשיש שתים זו אצל זו גמרא השניה דפק דפקין ופעמי׳ שקושרין שם בהמה או חבית לסימן עד שיזדמן להם אבן שלא יאבד מקום הקבר כמו ששנינו במס׳ אהלות [פ׳ מ״ו] חבית שהיא מלאה משקין טהורין ומוקפת צמיד פתיל ועשאה גולל לקבר הנוגע בה טמא טומאת שבעה והחבית והמשקין טהורין שצד פנימי של גולל טהור וחוצץ בפני הטומא׳ בהמה שעשאה גולל לקבר הנוגע בה טמא טומאת שבעה בעודה שם כו׳. והא דאמרי׳ בפ׳ נגמר הדין [דמ״ז] אמר רב אשי אבילות מאימת חיילא מסתימת הגולל פי׳ דבר זה הוא לאחר שהושיבו האבן על הקבר רגילים היו להניח סביב האבן אבנים קטנות וטיט מתחתיה ליסד האבן על מכונה. וא״ת במקום שאין גולל מתי יחול האבילות יחול אחר שנתכסה הקבר כהוייתו כך פירש רבינו יעקב. אומר רבינו משה [בפ״ג דטומאת מת] כי מאחר שאין הנזיר מגלח אלא על חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם ואינו מגלח על טומאת אבר שאין עליו בשר כראוי כמו ששנינו במס׳ נזיר [דף מ״ט] נראין הדברים שטומאת אבר זה וטומאת רובע עצמות ורביעית דם אינו אלא מד״ס מאחר שאין הנזיר מגלח עליהן [שם דף צ״ו] ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש.

[בפ׳ בתרא דאהלות] בית הפרס ששנינו למעלה הוא שדה שנחרש בה קבר ואבדו עצמות המת בעפרה, היא הנקראת בית הפרס. ועפרה מטמא במגע ובמשא שמא יש בו עצם כשעורה ואינה מטמאה באהל׳ וכן כל ארצות העמים עפרן מטמא במגע ובמשא מפני העצמות שאינם נזהרין בהן. וטומאת בית הפרס וארץ העמים מד״ס [בפ״ק דשבת דף ט״ו ובסוף פ״ב דכתובות דף כ״ה ובפ׳ עד כמה דף כ״ח וביתר מקומות]

במסכת נידה [דף כ״ז] אמרינן שאין רקב המת מטמא עד שיקבר ערום בארון של שייש או של זכוכית וכיוצא בו ויהא כולו שלם לפיכך אין רקב להרוג שחסר דמו ובשייש ובזכוכית וערום לא יתערב בו לא רקב העץ ולא רקב הבגד ולא חלודת המתכת. שנינו בפ׳ ג׳ דאהלות כל שבמת טמא חוץ מן השינים והשער והצפורן הואיל וגזען מחליף ובשעת חיבורן הכל טמא. זה שאמרה תורה והזה על האהל אינו מדבר אלא באהל המטלטל הנעשה מדברים המקבלין טומאה כגון מבגד או עור או שק וכעניין שאמר הכתוב ויפרוש האהל על המשכן. ושנינו בפרק במה מדליקין [דף כ״ז והסוגיא בגמ׳ שם דף כ״ח] כל היוצא מן העץ ואינו כלי אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן. ובמסכת כלים [פר׳ י׳ ודכל שבים טהור בפ׳ י״ז דהתם דף י״ז ושיעור מ׳ סאה בפט״ו דט״ו] שנינו שעצמות הדג ועורו בעשה מהן כלים אינם מקבלין טומאה אף מד״ס שכל מה שבים טהור וכן כלי אבנים כלי גללים כלי אדמה וכלי עץ העשוי לנחת כגון התיבה וכן כל כלי עץ הבאי׳ במדה שהן מחזיקין ארבעי׳ סאה בלח שהם כוריים ביבש כולם אין מקבלין טומאה לא מדין תורה ולא מד״ס [בפ״ח דאהלות] ואע״פ שאם עשאן אהל אין מקבלין טומאה מ״מ מביאין טומאה לכל אשר יהיה תחתיהן כשאר אהלים [בפ״ב דכלים] כלי עץ פשוטיהן טהורין ומקבליהן טמאין וכלי חרס פשוטיהן טהורים ומקבליהן טמאים ואינם מטמאין אלא מאוירן או בהיסט הזב [מבואר לקמן מ״ע רמ״ג].

[בפרק ו׳ דעדיות ובפ״ד דזבין דף ע״א] המת אינו מטמא משכב ומושב ולא מדף שעל גביו והמת שיש לו על גביו עשרה בגדים זה למעלה מזה ועשרה בגדים מתחתיו אין טמא אלא הראשון שנגע במת וכן השני משום דיקרב בדיקרב טומאת שבעה והשלישי טומאת ערב בין למעלה בין למטה והשאר טהורים אא״כ היתה שם טומאה רצוצה או טומאת אהל.

[בפ״ב דע״ז דל״ז] תניא בספרי בפ׳ פרה אדומה כל הבא אל האהל דרך פתחו מטמא ואינו מטמא מכל צדדין כשהוא פתוח ומכאן אתה דן למה שהכתוב אומר או בקבר ומה אהל שהוא מקבל טומאה אינו מטמא כל צדדים כשהוא פתוח קבר שאינו מקבל טומאה אינו דין שלא יטמא כל צדדין כשהוא פתוח הוי אומר או בקבר שמטמא כל צדדין בקבר סתום. בד״א כשיש בקבר חלל טפח על טפח ברום טפח אף על פי שהטומאה ממעטת החלל אבל אם אין שם טפח על טפח ברום טפח הנוגע מן הצדדין טהור והטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת לנוגע או מאהיל כנגדה מלמעלה ומלמטה וזו היא טומאה רצוצה הנזכרת בכל מקום. וכן שנינו בפ׳ שביעי דאהלות נפש אטומה הנוגע בה מצדדין טהור מפני שהטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואם היה מקום הטומאה טפח על טפח ברום טפח הנוגע בה מכל מקום טמא מפני שהוא כקבר סתום. טומאה רצוצה אם היא בכותל שבין שני בתים רואין לאיזה צד היא יותר קרובה ובוקעת לאותו צד ומטמא׳ כל מה שיש באותו אהל כמו ששנינו בפ׳ שביעי דאהלו׳ [שם] וכתב הרב ר׳ אברהם אב״ד שאם יש טפח פנוי חלל בין הטומאה לאהל אינו מטמא באהל מלמעלה אבל מטמא כל סביביו במגע כדאמרינן בפ׳ מי שמתו [דף י״ט] מדלגי׳ היינו על גבי ארונות לצאת לקראת מלכים ואומר שם רבה אהל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ בפני הטומאה ורוב ארונות יש בהן חלל טפח וגזרו רבנן שיש בו משום שאין בו ומשום כבוד מלכים לא גזרו רבנן ופי׳ רבינו משה [בפ׳ י״ב דטומאת מת] שדין ארונות חלוק מדין קבר בזה שאפי׳ יש בקבר טפח פנוי חלל המאהיל על גביו מלמעלה טמא מן התורה כדין קבר סתום.

טפח על טפח מרובע על רום טפח מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה כדאיתא בפ׳ מי שמתו [פ״ג דאהלות] וכן שנינו בטהרות. ובלבד שלא יהא האהל מדבר המקבל טומאה ולא העמודים מדבר המקבל טומאה שכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. וכן שנינו בפר׳ ששי דאהלות ארבעה כלים אפילו כלי גללים או אנשים נושאין את הלוח טומאה תחתיו כלים שעל גביו טמאין טומאה על גביו כלים שתחתיו טמאים נתון על ארבע אבנים או על דבר שיש בו רוח חיים טומאה על גביו כלים שתחתיו טהורין טומאה תחתיו כלים שעל גביו טהורים הנה למדנו שכשם שהאהל מטמא כל מה שתחתיו כך מציל כל מה שחוצה לו ובלבד שלא יהא לא הוא ולא סומכין מדבר המקבל טומאה ואפי׳ היו סומכין כלי גללים הואיל ושם כלי עליהן הר״ז אינו חוצץ. ומוכח במס׳ אהלות [פ״ח] שכלי עץ הבא במדה הוא חשוב כאהל ולא ככלי׳ וכל שכן כלי גללים הבא במדה. [בפ׳ ט״ו דאהלות דף ל״ד] טומאה שבתוך הבית והכלים טמונים בקרקעיתה אפי׳ תחת מאה אמה טמאין ואם יש במקומן טפח על טפח טהורין שהרי הן תחת אהל אחר הא למה זה דומה לעלייה שע״ג הבית וטומאה בעלייה שהבית טהור.

ושנינו בפ״ג דאהלות ביב שהוא קמיר פי׳ קמור מכוסה תחת הבית ויש בו פותח טפח ויש בפתחו שהוא חוץ לבית פותח טפח והיתה טומאה בתוכו הבית טהור היתה טומאה בבית מה שבביב טהור היה בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח והיתה טומאה בתוכו הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכו טהור אין בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכו טמא מפני שהן ככלים הטמונים בקרקע וקרקע הבית כמוהו עד תהום ומכאן אתה למד כל שיש בו פותח טפח ואין ביציאתו טפח שמטמא באהל מלמעלה וצריך לחלק בין זה לארונות כמו שחילק רבינו משה. פי׳ הרב רבי יצחק ברבי מרדכי חלוקי החלונות מתוך המשנה שבמסכת אהלות [פ״ג] שחלון שבין בית לבית או שבין בית לעלייה אם הוא עשוי לתשמיש ויש בו טפח על טפח מרובע והיתה טומאה באחת מהן הבית השני טמא ואם מעטו מטפח אפי׳ משהו אינו מביא את הטומאה. והוא שימעטנו בדבר החוצץ בפני הטומאה גם יהא דבר שאין בדעתו לפנותו ומבטלו שם כדאי׳ בפ׳ לא יחפור [דף י״ט] ואפי׳ אינו מבטלו במקום שסותם הכל חוצץ כדתנן בסוף מסכת שבת [דף קנ״ז] ופקקו את המאור בטפיח של חרש שאינו מטמא מגבו ועל כרחינו אינו מבטלו בשבת שאם כן היה חייב משום בונה. וחלון העשוי לאורה בידי אדם כגון שאין עליו תקרה וגלוי לשמש שיעורו כאיסר האיטלקי שהוא כסלע נירונית שהוא כמלא מקדח גדול כדמוכח בפ׳ אילו מומין [דף ל״ז]. התחיל לסתום את החלון הזה ולא הספיק לגומרה אם נשאר ממנו רום אצבעיי׳ על רוחב גודל מביא את הטומאה פחות מכאן הרי הוא כסתום. וחלון שנעשה שלא בידי אדם כגון חררוהו שרצים שיעורו כמלא אגרופו של בן אבטיח והוא כראש גדול של כל אדם [כדאי׳ בפרק י״ז דכלים] וחלון העשוי לאויר כגון לשמור גנות ופרדסים שיעורו כמלא מקדח סתם. שנינו בפ״ג דאהלות כזית מן המת פתחו טפח והמת פתחו ארבעה טפחים להציל את הטומאה על הפתחים הפחותים מד׳ טפחים אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח וגדול מכזית כמת שלם. וכל השיעורין שבתורה הל״מ [בפ״ק דעירובין דף ד׳ ובפ״ק דסוכה דף ה׳] בפ״ז דאהלות שנינו ומביאה בפ״ק דביצה [דף י׳] ובפ׳ הדר [דף ס״ח] המת בבית ובו פתחים הרבה בזמן שכולם נעולים כולם טמאין. וכן תניא בב״ב [דף י״ב] בית סתום מטמא כל סביביו והיושב בצד כל פתח ופתח מהן או תחת התקרה היוצאה על הפתח נטמא. נפתח אחד מהן או שחישב להוציאו באחד מהן אמרי ב״ה אע״פ שחישב אחר שמת המת כדמסקינן בביצה [דף י׳] אומר רבא שאפי׳ למפרע מציל ואין טמא אלא כנגד הפתח שנפתח או אותו שחישב עליו והשאר טהורי׳ מפני שהם נעולי׳ והרי אין הבית כקבר סתום.

שנינו בפ״י דאהלות ארובה שהיא באמצע תקרת הבית בין שיש בה פותח טפח בין שאין בה פותח טפח והיתה טומאה תחת תקרת הבית כנגד הארובה טהור שהרי הוא גלוי לאויר ושאר הבית טמא היתה הטומאה כנגד הארובה בלבד כל הבית טהור למדנו מכאן כשהטומאה מכוונת כנגד הנקב שנכנסת בו אע״פ שאין הנקב פותח טפח. ובפ׳ י״ד שנינו זוז שהוא סובב כל הבית ואוכל בפותח טפח מביא את הטומאה לבית היה אוכל בפתח שלש אצבעות טומאה בבית כלים שתחתיו טמאים טומאה תחתיו רבי אליעזר מטמא את הבית ורבי יהושע מטהר שדרך טומאה לצאת ואין דרך טומאה ליכנס וכן בחצר שהיא מוקפת אכסדרא. הנה שנינו בפ״ג דאהלו׳ שבטפח על טפח ברום טפח שמביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה אין חילוק בין נעשה להאהיל בין נעשה מאיליו אחד חור שחררוהו מים וא׳ חור שחררוהו שרצים או שאכלתו מלחת או שצבר אבנים או קורות ונעשה בהן חלל טפח הרי זה אהל ומביא וחוצץ. ובפ׳ ח׳ [דף ל׳ כל הסוגיא עד סוף] שנינו יש מביאין הטומאה וחוצצין מביאין ולא חוצצין חוצצין ולא מביאין לא חוצצין ולא מביאין ואילו מביאין וחוצצין השדה והתיבה והמגדל כוורת הקש וכוורת הקנים ובור ספינה אלכסנדרית שיש להם שולים והן מחזיקות מ׳ סאה בלח שהן כורים ביבש והם הנקראי׳ כלי עץ הבאי׳ במדה ופשוטי כלי עור ויריעה וסדין ומפץ ומחצלת שהם עשויין אהלי בהמו׳ או חיות בין טמאו׳ בין טהורו׳ והעוף ששכן בחלון והחוטט בשיבולין מקום לקטן להצילו מן השמש ואוכלין שלא הוכשרו שאינן מקבלין טומאה וירקות המתקיימין בימות החמה ובימות הגשמים כגון האירוס והקיסוס וירקות חמור ודלעת יוונית והזיזין והגזוזטראות והסככות והפרעות שהם יכולין לקבל מעזיבה בינונית ואילו הן הסככות אילן שהוא מיסך על הארץ ופרעות אבנים היוצאין מן הגדר. אילו מביאין ולא חוצצין כלי עץ שאינם באים במדה מפני שהן ככל הכלים ומטמאין וה״ה לאדם ופשוטי כלי עור ויריעה וסדין ומפץ ומחצלת שאינן עשויין אהלים פירוש אלא מתוחין בלבד ואין להם שיפוע ואין שם כתלי׳ ובהמה וחיה שמתו ואוכלין טמאין ומוסף עליהם ריחים של יד אדם פיר׳ שהן בכלל כלי אבנים שאמרנו למעלה שאין חוצצין, ואלו חוצצין ולא מביאין מסכת פרוסה וחבלי מטה והמשפלות והסריגות שבחלונות פירוש שאם הי׳ חלון בין שתי בתים והטומאה בבית אחד ויהיה אחד מאילו מתוח בחלון זה וסתמו אע״פ שיש ביניהם אויר הרי אילו חוצצין ולא יצטרפו נקבי הסריגות לפותח טפח. פירוש מסכת פרוסה זו הבגד קודם שיארג והמשפלות הם קופות שמוציאין בהן זבלים והסריגות הם חבלים סרוגין כמו מסרגין את המטות נקבים נקבים. ואילו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים והירקות שהם מחוברין לקרקע חוץ מן הארבעה שמנינו וכפת הברד והשלג והכפור והגליד והמלח והקופץ ממקום למקום והעוף הפורח וטלית המנפנפת וספינה שהיא שטה על פני המים קשר את הספינה בדבר שהוא יכול להעמידה כבש האבן על גבי הטלית מביאה את הטומאה ואינה חוצצת מפני שמקבלת טומאה כההיא דמרדע שמביא בשבת [דף י״ז] ושנוייה בפרק ט״ז דאהלות ומסקינן מדברו רבי עקיבא שאדם שנשא כלי כגון מרדע וכיוצא בו והאהיל צד הכלי האחד על הטומאה אם הי׳ בהקיפו טפח אע״פ שאין ברוחבו טפח הרי זה מטמא את הנושא ומביא לו טומאה מדבריהם גזרו על שיש בהיקפו טפח אע״פ שאין ברחבו טפח משום שיש ברוחבו טפח אבל אינו מביא את הטומאה לכלים שתחתיו ולא לשאר אדם שיאהיל עליהם ועל הטומאה עד שיהא בו רוחב טפח.

שנינו בפ׳ י״ב דאהלות קורה שהיא נתונה מכותל לכותל וטומאה תחתיה אם יש בה פותח טפח מביאה את הטומאה תחת כולה פירוש אע״פ שאין כולה שוה ומקצתה פחותה מטפח ואם לאו טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת וכמה יהא בהקיפה ויהא בה פותח טפח בזמן שהיא עגולה הקיפה ג׳ טפחים ובזמן שהיא מרובעת ד׳ שהמרובע יותר על העגול רביע. שנינו שם בפ׳ ט״ז דאהלות ומביאה בכתובות [דף כ׳] התלוליות הקרובות לעיר הסמוכה לבית הקברות או לדרך בית הקברות אחד חדשות ואחד ישנות הרי אלו בחזקת טומאה מפני שהנשים קוברות שם נפליהם ומוכי שחין את זרועותיהם אבל הרחוקות החדשות טהורות והישנות טמאות מפרש בתוספתא [שם פרק י״ז ור״ש מביא בפירושו שם] שמא היו קרובות מעיר שחרבה או מדרך שאבדה ואיזהו תל קרוב כל שאין תל קרוב ממנו וישן שאין אדם זוכרו [בפרק י״ח דאהלות ועיין בפירוש ר״ש שם] שדה שאבד בה קבר בתוכה עפרה מטמא במגע ובמשא כבית הפרס שמא נדוש הקבר בה ויהיו עצמות כשעורה בתוך עפרה וכל השדה כולה המאהיל עליה נטמא שמא האהיל על הקבר.

[שם בפ׳ י״ז] החורש את הקבר הר״ז עושה בית הפרס ק׳ אמה שכן שערו שהמחרישה מולכת את עצמות המת ודילמא נגע או הסיט המהלך עצם כשעורה שמטמ׳ במגע ובמשא וחשש׳ זו מד״ס היא כדאיתא בכתובות [דף כ״ח] לפיכך אומר שם בית הפרס שנידש דישה מרובה טהור שתולין להקל שכל העצמות נכתתו לפחות מכשיעור. בסנהדרין [דף מ״ז] תניא קבר הנמצא מותר לפנותו ואם פנוהו מקומו טהור ומותר בהנאה. וקבר הידוע אסור לפנותו ואם פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה ומעמידה שם בקבר בניין שהרי קרקע עולם אינה נאסרת. קבר שהוא מזיק את הרבים מפנין אותו ומקומו טהור ואסור בהנאה. ואמרי׳ בירו׳ [פ״ז דנזיר] הפוגע במת מצוה אם מצאו בתוך התחום מביאו לבית הקברות מצאו חוץ לתחום אפי׳ בתוך שדה כרכום קנה מקומו ויקבר במקום שנמצא מצאו על המצר מסלקו לצדדין כל המוצא קבר או מת או דבר שמטמא באהל חייב לציין עליו בסיד ממחה ושופך ע״ג מקום הטומאה [רפ״ק דף ב׳] והסוגיא בגמ׳ [דף ה׳ ודף ו׳] ובמועד קטן אמרי׳ שבחולו של מועד היו יוצאין מב״ד לציין על הקברות כדי שלא יהא תקלה לאחרים.

בפ״ג דבכורות [דף כ״ב] ובפ׳ המפלת [דף כ״ז] מסקי׳ האשה שמת עובר בתוך מעיה אם נעשה ראש הנפל כפיקה של שתי שקורין לימשייל בלע״ז כיון שנפתח הרחם עד שנראה הראש נטמא הבית מפני העובר אע״פ שעדיין לא יצא. והאשה שהפילה שיליא הבית טמא ודאי חזקה היא שאין שיליא בלא ולד. אמרי׳ בפרק יוצא [דף מ״ג ומ״ד] קטן בן יומו מטמא בכל הטמאות אפי׳ בטומאת מת שנאמ׳ ועל כל הנפשות אשר היו שם [בפ׳ חרש דף קי״ד] ותניא אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים.

[בפ״ח דאהלות ור״ש מביאה בפירושו פ״ז דאהלות] גר׳ בתוספתא בתים הפתוחים לאכסדרה והמת באחד מהן אם הי׳ דרכו של מת לצאת בחצר הרי הבית שער והבתי׳ טהורי׳ ואם לאו בית שער טמא והבתי׳ טהורין פי׳ הר״ר אברהם אב ב״ד שאם יש לאותו הבית דרך לחצר מצד אחד ופתחי הבתים שהן לאכסדרה מגופין כולם טהורים והאכסדרה טהורה ואם לאו בית שער טמא שעתיד לצאת בו והבתים טהורים ובאכסדרה מקורה עסקי׳ והיא הבית שער עכ״ל. [בפ״ז דטומאת מת] אבל רבינו משה גורס ברישא הרי הבית שער והבתים טמאים.

בפרק משוח מלחמה [דף מ״ד] אמר רבי אליעזר בן יעקב הקבר והמת אפילו בלא שום אהל תופסין ד׳ אמות לטומאה וצריכין כהנים להתרחק אותם ד׳ אמות ובה״ג הביאו. שנינו בפ׳ אחרון דאהלות מדורות הגוים טמאי׳ שמא קברו בו נפלים כמה ישהא בתוכו ויהא צריך בדיקה מ׳ יום כדי יצירת הולד ואע״פ שאין עמו אשה ואם היו עבד או אשה משמרי׳ אותו שלא יקברו שם נפל אין צריך בדיקה. את מה הם בודקין את הביבין העמוקין ואת המים הסרוחין וכל מקום שחולדה וחזיר יכולין להלך אין צריך בדיקה [שם] עשרה מקומות אין בהם משום מדורו׳ העכו״ם לפי שאין דירתם קבע לא גזרו עליהן טומאה ואילו הן אהלי הערבים. והסוכות והצריפין והבורגנין ותקרה שעל העמודי׳ ואין לה דפנות והן בתי הקיץ ובית שער ואוירה של חצר והמרחץ ומקום שעושין בו החיצים והלגיונות. [שם] ובתוס׳ אמרינן שלא גזרו על מדורות העכו״ם בחוצה לארץ פירוש לאסור לעבור שם כהנים בח״ל דווקא בא״י גזרו שיש שם תרומות ומעשרות מן התורה מצאתי בשם רבינו יעקב שבזמן הזה כהן המטמא בבית הקברות אינו לוקה ומביא ראיה מדתניא במס׳ שמחות [פ״ד דף ל״ה] הרי שקבר את מת ובא מת אחר כל זמן שעוסק בבית הקברות יכול לעסוק בו פירש מן הקבר אם חזר וקבר לוקה דברי רבי עקיבא רבי טרפון אומר כל היום אינו לוקה מפני שאינו מרבה עליו ימי טומאה ובהלכות גדולות פוסק כרבי טרפון ואם כן בזמן הזה מה מרבה טומאה יש כיון שמי חטאת אינם נוהגות.

משא והיסט האמורים בכל מקום פי׳ רבינו שלמה במס׳ שבת [דף פ״ג] שהמשא הוא שהטהור נושא את הטומאה אפילו נשאו בתוך בית הסתרי׳ נטמא אא״כ נבלע הטומאה בתוך בטנו שמאז אין לו שום טומאה והיסט הוא שהטמא נושא דבר טהור ומטמאו בהיסטו. אמנם בפ׳ העור והרוטב [דף קכ״ד] מקשה אטו נושא לאו מסיט הוא אלא הכי קאמר אחד הנוגע ואחד המסיט בלא נושא משמע שהיסט הוא נידנוד בלא משא. וכן כרע הזב טמא שכנגדו מטעם היסט בפרק רבי עקיבא [דף פ״ג]. וכן שנינו במסכת זבין פרק אחרון [דף ע״א] אחד הנוגע ואחד המסיט אחד הנישא ואחד הנושא וכן משמע בפ׳ בכל מערבין [דף ל״ח] הקיש על גבי שידה תבה ומגדל טמאין ורבי ישמעאל מטהר ואומר דברעדה מחמת כחו קא מיפלגי כגון שהקיש על גבי קרקע ורעדו מר סבר הוי היסט ומר סבר לא הוי היסט מאחר שלא רעדו מכחו ממש. והיסט נפקא לן מאשר יגע בו הזב וכשהטמא נושא את הטהור זה קרוי בלשון משנה נישא הוא עליונו של זב דנפקא לן מוהנשא אחר וי״ו ודרשינן והנישא כאשר יתבאר במצות הזבין [לקמן מ״ע רמ״ג ושם מסימן כל הסוגיא עד סוף] וכשהטהור נושא את הטמא הוא טמא מחמת מדרס הזב. ומגע הוא שיגע בבשרו לטומאה אפילו בלשונו הרי זה נטמא. אבל תחב אדם טומאה בכוש והכניסה לתוך גרונו של חברו הרי זה מגע בית הסתרים וכל מגע בית הסתרין טהור, הנה מצוה זו ונשלמה בטהרה.