מצוה:לדון בנזקי בהמה לאדם (שור תם ושור שנגח)
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
כח וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי.
כט וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת.
(שמות כא, כח-כט)
לה וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן.
לו אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ.
(שמות כא, לה-לו)
היא שצונו לדון בדיני השור. והוא אמרו יתעלה "וכי יגח שור" (שמות כא, כח) "וכי יגוף שור" (שם, לה) . וכבר התבאר דין זה בששה פרקים הראשונים מקמא.
לדון בדין שור המזיק, בין שהזיק אדם כמו שכתוב בפרשת "וכי יגח" (שמות כא, כח), בין שהזיק ממון כמו שכתוב בפרשת "כי יגוף" (שם, לה). ועיקר פירושו של "יגף" "ידחף" (רש"י שם). ומיהו בין שהזיקו בגופו או ברגליו או נשך בשיניו או אפילו הזיק בקרניו -- כולן בכלל לשון 'נגיפה' משמע, אבל נגיחה לא משמע אלא בקרן (בבא קמא ב:). וכבר נתרבו נזקי שור באדם מדכתיב בפרשת כי יגח "והמית" דמשמע (מכילתא שם) והמית מכל מקום בין בנגיחה בין בשאר דברים.
ולאו דוקא שור אלא (בבא קמא נד:) אפילו כל בהמה וחיה ועוף שהזיקו חייבין אלא שדבר הכתוב ברגיל. וכבר אמרנו שכל המצוות הבאות לנו על דבר המשפט שורש אחד להן, ודבר מושכל הוא, ואיני צריך לחזור אותו בכל אחת ואחת.
דיני המצוה, כגון איזהו המועד והתם והחילוק שביניהן (דף כג:), ודברים שהבהמה מועדת להן בתחילה ושאינה מועדת בהן עד שנראה אותה מורגלת בהן (דף טו:). והרגל זה באיזה ענין יהיה שנחזיקנה כמועדת, ובאיזה ענין תניח ההרגל שתחזר לתמותה, וחמשה מיני חיות המועדות מתחילתן וחילוק הרשויות שתזיק בתוכן, ומה שנקרא 'אבות' (דף ב.) בנזיקין ומה שנקרא 'תולדות', והחילוק שביניהן באחת, ודיני השמירות (דף מה:) שאדם חייב לשמרן כדי שלא יזיקו, וכיצד יתחייב או יפטר בהן, ויתר רובי פרטיה מבוארים בששה פרקים ראשונים מן בבא קמא.
ואלה הדינין הנקראין דיני קנסות, כבר אמרנו (מצוה מט) שאין דנין אותן אלא בית דין הסמוכין ובארץ ישראל, אבל המזיק חייב לשלם (בבא מציעא צא.) בדיני שמים בכל מקום, ואם תפש הניזק -- אין מוציאין מידו בשום מקום (בבא קמא טו:).