מפרשי רש"י על שמות כה ב
| מפרשי רש"י על שמות • פרק כ"ה • פסוק ב' | >>
• ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • יא • יב • טו • טז • יז • יח • כ • כא • כב • כג • כז • כח • כט • לא • לז • לט • מ •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כׇּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרוּמָתִֽי׃
רש"י
"ויקחו לי תרומה" - לי לשמי
"תרומה" - הפרשה יפרישו לי מממונם נדבה
"ידבנו לבו" - לשון נדבה והוא ל' רצון טוב פיישנ"ט (בלע"ז געשענק)
"תקחו את תרומתי" - אמרו רבותינו ג' תרומות אמורות כאן א' תרומת בקע לגלגלת שנעשו מהם האדנים כמו שמפורש באלה פקודי ואחת תרומת המזבח בקע לגלגלת לקופות לקנות מהן קרבנות צבור ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד וא' י"ג דברים האמורים בענין כולם הוצרכו למלאכת המשכן או לבגדי כהונה כשתדקדק בהם
רש"י מנוקד ומעוצב
וְיִקְחוּ לִי תְרוּמָה – "לִי" לִשְׁמִי.
תְּרוּמָה – הַפְרָשָׁה, יַפְרִישׁוּ לִי מִמָּמוֹנָם נְדָבָה.
יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ – לְשׁוֹן נְדָבָה [כְּמוֹ "יִנְדְּבֶנוּ"], וְהוּא לְשׁוֹן רָצוֹן טוֹב, פרישנ"ט [presant = מתנה] בְּלַעַ"ז.
תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי – אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: שָׁלוֹשׁ תְּרוּמוֹת אֲמוּרוֹת כַּאן. אַחַת תְּרוּמַת בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת שֶׁנַּעֲשׂוּ מֵהֶם הָאֲדָנִים, כְּמוֹ שֶׁמְּפוֹרָשׁ בְּ"אֵלֶּה פְקוּדֵי" (להלן לח,כו-כז). וְאַחַת תְּרוּמַת הַמִּזְבֵּחַ בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת, לַקּוּפּוֹת לִקְנוֹת מֵהֶן קָרְבְּנוֹת צִבּוּר. וְאַחַת תְּרוּמַת הַמִּשְׁכָּן, נִדְבַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁהִתְנַדְּבוּ. שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה דְּבָרִים הָאֲמוּרִים בָּעִנְיָן (ירושלמי שקלים א,א; מגילה כ"ט ע"ב), [זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת וְכָל הַמְּנוּיִין בָּעִנְיָן,] כֻּלָּם הוּצְרְכוּ לִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן אוֹ לְבִגְדֵי כְהֻנָּה כְּשֶׁתְּדַקְדֵּק בָּהֶם.
מפרשי רש"י
[א] ויקחו לי לשמי. דאם לא כן הרי "לה' הארץ ומלואה" (תהלים כ"ד, א'), וכתיב (תהלים נ', י"ב) "אם ארעב לא אומר לך" "כי לי כל חיתו יער וגו'" (שם שם ט), ולפיכך צריך לומר 'לי לשמי':
[ב] תרומה הפרשה. לא תרומה הניתנת לכהן, דלא שייך הכא:
[ג] יפרישו לי מממונם נדבה. מפני שמשמעות שיקחו הפרשה, וזה לא שייך לומר, שהפרשה אין בו דבר, ולא שייך לומר 'ויקחו לי הפרשה', ולפיכך צריך לפרש 'יפרישו לי מממונם נדבה'. ומה שהוסיף 'מממונם נדבה', כדי לתרץ למה קרא אותו על שם הפרשה ולא על שם נתינה או לקיחה. ועוד, וכי אסור ליתן הכל עד שהכתוב אמר דווקא הפרשה יתנו, לכך פירש שהכונה ש'יפרשו לי מממונם נדבה', ושייך אצל נדבה הפרשה, שהמתנדב אין לו ליתן הכל, שהרי אמרו חכמים (כתובות דף נ.) המוותר אל יוותר יותר מחומש, אלא מפריש מקצת משאר. ולפי זה קשיא, למה קרא אותה של חובה 'תרומה', דהא שנים של חובה היו, ובאותה לא שייך הפרשה, דאפילו אם לא היה לו יותר צריך ליתן הכל, ויש לומר לכך קרא אותם של חובה 'תרומה' ללמוד דאותם של חובה קודמת, דחובה קודמת לנדבה, ולכך קרא הכתוב גם החובה 'תרומה', שהרי לא הפריש רק מקצת הממון, כיון שיש לו עוד ממון להתנדב. וכאן הכתוב מדבר במי שיש לו להתנדב, ואצלו נקרא גם כן החובה 'הפרשה', שהרי נשאר לו עוד:
[ד] אמרו ז"ל שלש תרומות נאמרו כאן וכו'. דאם לא כן למה לי ג' פעמים תרומה; "ויקחו לי תרומה", "תקחו את תרומתי", "וזאת התרומה" (פסוק ג). ואם תאמר, אחר שלא פירש כאן רק תרומה אחת, שהיא תרומת מלאכת המשכן, למה הזכיר שאר התרומות, דאינם שייכים לכאן. אמנם לפי אשר אמרנו למעלה (אות ג) הוי שפיר, שתרומת חובה קודמת, שאין סברא שיתן של נדבה [קודם] ושמא לא יהיה לו של חובה, ולפיכך כתב כאן של חובה לומר להם שעוד תתנו של חובה, שלא יתן לנדבה הכל, ולא יהיה לו של חובה, ואמר להם שיפרישו קודם של חובה:
אמנם יש בזה עוד דבר מופלג בחכמה, דאלו שלש תרומות שייכים זה לזה אין האחת בלא האחרת, וכולם הם כאחת. והענין הוא, כי כאשר היה מלאכת המשכן כפרה על מעשה העגל, כמו שהוא מבואר בדברי חכמים, וחטאו ישראל בשלשה דברים שהם שייכים לאדם; אם בחלק הנפשיי שהוא המחשבה, שהיו מחשבים בעגל שיש בו ממש, ובעבודה זרה אמרו חז"ל (קידושין דף מ.) "למען תפוס ישראל בלבם" (ר' יחזקאל יד, ה), במחשבה בלבד הוא נענש. ואם במעשה, שהיו זובחים לו (להלן לב, ו), וידוע כי פעולת המעשה מתייחס אל הגוף הפועל. ולפיכך חטא במעשה מתייחס אל כלי המעשה, לפי שהמעשה אי אפשר בלא כלי המעשה. אבל אפשר שיחטא בלא מחשבה, כאשר יחטא בשוגג, שחוטא האדם בלא מחשבה, וכלי הגוף אשר הם גומרים המעשה. וישראל חטאו במחשבה, ובמעשה העגל, וחטאו בממונם, כמו שנתבאר בפרשת כי תשא (רש"י להלן לב, לא) שאמר משה "עשו להם אלקי זהב", כלומר 'אתה גרמת להם שהשפעת להם זהב הרבה וכו, כמו שנתבאר לשם. והיו ישראל בשביל זה ראויים להיות נענשים בשלשתן, לפיכך היו צריכים כפרה לשלשתן:
וציוה להם לתת ג' תרומות; נגד הנפש והגוף והממון. וידוע כי כל בני אדם שוים בגוף ובנפש, אין לאחד יותר מן השני, כי כמו שיש לזה כן יש לזה, אם דל אם עשיר. לכך אמר בשני תרומות שיהיו שוים מחצית השקל. וידוע כי האדם הוא אדם על ידי נפש וגוף, וזהו השקל השלם. והנפש הוא חצי השקל, והגוף הוא חצי השקל. לכך צריך ליתן בעד כל אחד חצי שקל. וחצי שקל הוא עשרה גרה, כי השקל השלם עשרים גרה (להלן ל, יג). וידוע כי יש באדם בנפש עשרה דברים, ובגוף עשרה דברים, כדאיתא בפרק המפלת (נידה דף לא.) ג' שותפין יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן שממנו; עצמות, וגידין, וצפורנים, ומוח שבראש, ולובן שבעין. אשה מזרעת אודם שממנו; עור, ובשר, דם, ושערות, ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו; רוח, ונשמה, וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, דעה, בינה, והשכל, עד כאן. הרי עשרה דברים שנותן הקב"ה, ואביו ואמו נותנים גם כן עשרה דברים. ועשרה דברים שנותן הקב"ה כולם נפשיים קדושים, ועשרה דברים שנותנים אביו ואמו הם כולם גופניים, כמו שמסיק שם (נידה דף לא.) כיון שמת האדם נוטל הקב"ה חלקו, וחלק אביו ואמו מוטל לפניהם. כי הנפש תשוב אל האלקים, והגוף מונח. ולפיכך אמרה תורה (להלן ל, יג) "עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'":
והנה מיוחדים היו הקרבנות המכפרים על הנפשות, כדכתיב בפרשת כי תשא (להלן ל, טו) "לכפר על נפשותיכם", והוא מחצית השקל אשר היו מקריבים ממנו. וכן ממחצית השקל נעשו האדנים (רש"י כאן). וידוע כי האדנים הם בית קבול שבו היו עומדין הקרשים (רש"י להלן כו, יז), והם יסוד הבנין, וזה נאמר על החומר שהוא יסוד המקבל הכל, והוא כמו אדן המקבל צורת הבנין. והאדן הוא השפל מונח למטה, מתדמה בכל אל החומר שהוא הנושא, ודבר זה ידוע אצל חכמים, ואין כאן מקומו. והנה החומר עיקר ויסוד בנין הגוף, ולכך מחצית השקל נתנו אותו לאדנים, שהם יסוד הבנין. והיה התרומה השלישית נגד הממון, שאותה בלבד אינה שוה בבני אדם. כי ליש בני אדם הרבה וליש מעט, וציותה התורה לתת "כל איש אשר ידבנו לבו" כפי אשר יש לו לכפרה על ממונם, שלא יהיה כלה וכו':
ואם תאמר, לפעמים יהיה לאדם הרבה ממון ויתן נדבה מעט, ומי שהוא עני יתן הרבה, ולא יהיה זה שוה לפי ערך הממון, והיה ראוי שיתן אותו שיש לו ממון רב - הרבה, ואותו שיש לו מעט - מעט. כי אין הענין כן, כי אותן שיש להם הרבה, והם רע עין ועיניהם צרה ליתן, אינם עשירים בממון. אבל העשיר הוא שיש לו עין טוב ולב טוב, כי הרע עין הוא חסר, אבל מי שיש לו לב טוב ונותן בעין יפה, זהו עשיר, שהרי יש לו הרבה שנותן ומשפיע לאחרים, וזהו מפני הרבוי שנמצא אצלו, וכמו שאמרו (אבות פ"ד מ"א) איזה עשיר השמח בחלקו. ולפיכך אמרה תורה שיתנו התרומה לפי נדבת הלב, כי כאשר צריך ליתן תרומה לפי הממון ולפי העושר, זהו לפי הנדבה, כי לאותו שיש לו נדבת לב ונתן לפי נדבת לבו - נותן לפי העושר. ואם הוא עשיר, ויש לו חסרון עין, אין זה עשיר, והרי כשנותן מעט - נותן לפי מיעוט עשירותו, והכל נכון. והנה מפני שכל אלו שלשה תרומות צריכין לשלשתן כפרה על האדם, ואין האחת בלא השנית, נכתבו כלם יחד:
ויש לפרש גם כן כי כתב כל השלשה תרומות ביחד להשוות שלשתן, לומר כמו שני תרומות האחרים שבודאי צריך ליתן, אף תרומה זאת השלישית צריך ליתן, ולא תאמר כיון דנדבה באה - אם לא רצה ליתן לא צריך ליתן, לכך הקיש הכתוב שיש ליתן, דהרי מצוה הוא, אלא שיתן מה שידבנו לבו. וכן משמע מדברי רש"י (פסוק ג) שאמר כי התרומה השלישית היא באה 'כל איש מה שידבנו לבו', ולא אמר 'כל איש אשר נדבה לבו', משמע שהיו כולם חייבים בנדבה, אלא כל איש מה שידבנו לבו:
[ה] י"ג דברים האמורים בענין. אף על גב דהם ט"ו, פירש הרא"ם כי מנה "תכלת וארגמן ותולעת שני" - שהם כולם של צמר - מין אחד, ולפיכך הם י"ג. וזה לא יתכן בודאי, כי אחר שלא היה אפשר בלא שלשתן, אם כן שלשה מינים הן, דמה בכך שהיו של צמר, כיון דצבעו של זה אינו כצבעו של זה. ועוד, דבפירוש אמר (רש"י) לקמן (כו, א) "שש משזר תכלת וארגמן ותולעת שני" 'הרי ארבע מינים וכו, אם כן מנה כל אחד ואחד מין בפני עצמו. אלא צריך לומר ד"אבני שוהם ואבני מלואים" (פסוק ז) הנשיאים הביאו, כדכתיב בהדיא בקרא (להלן לה, כז), וכאן אמר (רש"י) 'נדבת כל אחד ואחד', ולא יתכן לומר שהיה נדבת כל אחד ואחד רק ט"ו דברים, דהא לא הביאו אבני השהם ואבני המלואים אלא הנשיאים. וצריך לומר מה שנאמר (פסוק ו) "בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים", פירוש בשמים לשמן המשחה וכן בשמים לקטורת הסמים, ואין פירושו ולקטורת יהיו מתנדבים הסמים, דאם כן היו י"ד מינים:
ויקחו לי תרומה. לי – לשמי – כתב הרא"ם דאי לאו כן קשה דהכתיב אם ארעב לא אומר לך . ומזה הטעם עצמו פירש גם "ועשו לי מקדש" - 'לי לשמי', כי כתוב "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה" עכ"ל. וקשה ע"ז דא"כ אם נפרש לי לשמי לא קשה "הלא השמים ושמי השמים" כו', וא"כ קשה במה שאמר שלמה (מ"א ח, יט): "כי אם בנך היוצא מחלציך הוא יבנה הבית לשמי" וגו' (שם, כז): "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" וגו', מה הקשה בזה הלא לשמי קאמר. וכאן לא קשיא מידי אם תפרש לשמי. ונלע"ד דרש"י יליף לה מן דוד ד"לי" 'לשמי'. דהא כתיב בשמואל "כה אמר ה' האתה תבנה ’לי‘ בית לשבתי" וגו', ואמר אח"כ "והקימותי את זרעך אחריך" וגו' "הוא יבנה בית ’לשמי‘" וגו' הרי הבן קם תחת אביו לאותה מצוה, וא"כ גם לי האמור באביו הוי ממש מה שנאמר בבנו. ע"כ גם כאן דמיירי ממקדש "ועשו לי מקדש" ג"כ 'לשמי' קאמר, ואם כן הוא הדין בתרומה, דהא תרומה היא צורכי בנין המקדשץ וכן "מזבח אדמה תעשה לי" פירש"י 'לשמי' הוא גם כן בכלל מקדש (כנ"ל):
תקחו את תרומתי כו'. י"ג דברים כו' – דהיינו זהב וכסף ונחשת ג' תכלת וארגמן ותולעת שני נחשבים לאחד אלו הג' מראה צמר הם, נמצא שיש כאן ד', ושש ועזים ועורות אילים ועורות תחשים ועצי שטים ושמן למאור ובשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים שהם שבעה מינים, הרי י"א, ואבני שהם ואבני מלואים שהם שתים הרי י"ג. והגור אריה הקשה ע"ז דהא לקמן אמר דשש משזר תכלת וארגמן ותולעת שני הרי ד' מינים כו', אלא צ"ל דאבני שהם ומילואים הנשיאים הביאום כמ"ש בפסוק לקמן, וכאן אמר נדבת כל אחד ואחד. וצ"ל דמ"ש בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים פירוש בשמים גם לקטורת הסמים, ואין פירושו הסמים לקטורת דא"כ הוה להו י"ד מינים עכ"ל. וק"ל דהא מנה רש"י י"ג דברים הצריכים למשכן ואבני שהם ומילואים ג"כ נצרכים מה לי שהנשיאים הביאום מ"מ הציווי היה ג"כ על כולם אלא שנתקיים ע"י נשיאים, וצ"ל דעורות תחשים אינו מן החשבון הי"ג הבאים מן כל מי שנדבו לבו דהרי לא היו תחשים אלא לפי שעה שנבראו לצורך המשכן, וגם עצי שטים אינו מן המנין כי יעקב הכינם לצורך המשכן וצוה שיקחו אתם, ונדבה אין שייך אלא במה שהאדם יש לו לצרכו ומפריש ממנו למשכן, מה שאין כן באלו (כנ"ל נכון).