מפרשי רש"י על ויקרא א א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


ויקרא א:


א


פסוק

(א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.

רש"י

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" - לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה לשון חבה (יומא ד:; ויקרא רבה) לשון שמלאכי השרת משתמשים בו שנאמר (ישעי' ו, ב) וקרא זה אל זה, אבל לנביאי האומות אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה שנאמר ויקר אלהים אל בלעם:

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" - (יומא ד' ת"כ) הקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעין יכול אף להפסקות היתה קריאה ת"ל וידבר לדבור היתה קריאה ולא להפסקות ומה היו הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין ק"ו להדיוט הלומד מן ההדיוט

"אֵלָיו" - למעט את אהרן. רבי יהודה אומר י"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן וכנגדן נאמרו י"ג מיעוטין ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן ואלו הן י"ג מיעוטין לדבר אתו מדבר אליו וידבר אליו ונועדתי לך כולן בתורת כהנים יכול שמעו את קול הקריאה ת"ל קול לו קול אליו משה שמע וכל ישראל לא שמעו. (מ"כ בשם הר"ן שדיוקו דרש"י ממה שהתיבה המייחדת הדבור מורגשת במבטא יותר מאלו היה כתוב לו שג"כ תורה על יחוד הדיבור אבל אינה מורגשת וכתב אליו שג"כ היא תיבה המייחדת הדיבור ואמנם מורגשת במבטא להורות יחוד יותר והוא שמשה שמע וכל ישראל לא שמעו ודוק מצאתי):

"מֵאֹהֶל מוֹעֵד" - (ת"כ) מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל יכול מפני שהקול נמוך ת"ל (במדבר ז תהילים כט) את הקול מהו הקול הוא הקול המתפרש בתהילים קול ה' בכח קול ה' בהדר קול ה' שובר ארזים א"כ למה נאמ' מאהל מועד מלמד שהיה הקול נפסק כיוצא בו (יחזקאל י) וקול כנפי הכרובים נשמע עד החצר החיצונה יכול מפני שהקול נמוך ת"ל (שם) כקול אל שדי בדברו א"כ למה נאמר (שם) עד החצר החיצונה שכיון שמגיע שם היה נפסק:

"מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" - יכול מכל הבית תלמוד לומר (במדבר ז) מעל הכפורת יכול מעל הכפורת כולה תלמוד לומר (שם) מבין שני הכרובים:

"לֵאמֹר" - צא ואמור להם דברי כבושים בשבילכם הוא נדבר עמי שכן מצינו שכל ל"ח שנה שהיו ישראל במדבר כמנודים מן המרגלים ואילך לא נתייחד הדבור עם משה שנאמ' (דברים ב) ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי לאמר אלי היה הדיבור. דבר אחר צא ואמור להם דברי והשיבני אם יקבלום כמו שנאמר (שמות יט) וישב משה את דברי העם וגו':

מפרשי רש"י

מזרחי (רא"ם) (כל הפרק)

עריכה

לאמר. צא ואמור להם דברי כבושין בשבילכם נדבר עמי, שכן מצינו שכל שלושים ושמונה שנה שהיו ישראל במדבר כמנודין לפני המקום מן המרגלים ואילך כו' – נראה לי, דלישנא ד'שכן מצינו' וכו' לאו דוקא, שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ושמונה פרשיות נאמרו בו ביום, כדאיתא בפרק הנזקין ואחת מהן פרשת "אמור אל הכהנים". ופרש"י, 'מפני שבו ביום הוזקקו לעבודה, הוצרכה קדושתן להודיעם', וחזרת המרגלים עדיין לא היתה עד תשעה באב שאחריו, כדאיתא בשלהי תעניות, ומאמר ש"כן מצינו" אי אפשר להאמר רק אחר שלושים ושמונה שנה משחזרו המרגלים. ועוד, שאי אפשר לומר שבכל פעם ופעם שהיה מדבר עמהם היה אומר להם זה הספור של שלושים ושמונה שנה. אלא על כרחך לומר, דהאי 'שכן מצינו' דקאמר אינו אלא לפרש דברי כבושין מה הן.

ואמר כדברים הללו, שהם ממשיכין את לבם ומקרבן לאהבתו יתברך, שבכל פעם שהיה מדבר השם עם משה היה מצוהו לפייס את לבן בדברי כבושין, או שיחזור להשיב להקב"ה אם קבלו דבריו אם לא, כפי הלשון האחרון, כדי ללמוד דרך ארץ ממשה. וכמו שהוקשה לרז"ל במלת לאמר שאחר וידבר ה', שהיה די בוידבר ה' לחודיה, והוצרכו לדרוש בו מה שדרשו פה, ככה הוקשה להם גם כן במלת "ואמרת" שאחר "דבר אל בני ישראל", שהיה די ב"דבר אל בני ישראל" לחודיה, והוצרכו לדרוש בו, דבר ותחזור ותאמר, שישנה להם את הפרק פעם ופעמים, כדי להבינם. אבל גבי "וידבר ה' אל משה לאמר", דלא שייך בה הך דרשא ד"דבר ואמרת", דרשו ביה, "צא ואמור" כו'. אי נמי, גבי "וידבר לאמר" לא נאמר וידבר ויאמר, כמו גבי "דבר ואמרת", רק לאמר, שפירושו כדי שיאמר, וזה אי אפשר לפרשו רק כדי שיחזור ויאמר לקב"ה, שכבר קבלו דבריו, או כדי שיאמר להם דברי כבושים, וכבר הארכתי בזה בפסוק, "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר":

גור אריה (כל הפרק)

עריכה

ויקרא. לכל דברות – פירוש מה שקראו ולא דבר עמו פתאום, היינו דלכל הדברות היתה קריאה קודם שדבר עמו והיה קורא לו משה משה ודבר עמו ומה שהוצרך לומר לכל הדברות דמאי נפקא מיניה אם לכל דברות היה קריאה היינו מפני שאמר שהוא לעין חבה ומאחר שהוא לשון חבה ראוי שתהיה לכל הדברים לחל"כ מאי שנא כאן שקראו לשון חבה ממקום אחר:

לכל דברות וכו' - בתורת כהנים מפיק ליה מדכתיב כאן "וידבר" שהוא דבור "לאמור" דהוא אמירה "דבר" היינו צווי ולפיכך מרבינן כלם. ואע"ג דקרא צריך לגופיה כמו שאר וידבר דרשינן כך דהוי למכתב ויקרא מאוהל מועד וידבר ה' אליו כי הרי הקריאה גם כן מאהל מועד היה ומדסמך וידבר אל ויקרא לומר שכל וידבר היה קריאה קודם, וכיון דוידבר לדרשה לומר דכל וידבר קדמה קריאה לו דרשינן נמי דלכל לאמור היה קריאה ולכל דבר שהוא ציווי קדמה, ואע"ג דממלת לאמור מפקינן צא ואמור להם דברי כבושין דרשינן נמי להך דרשה דכיון וידבר לדרשה לאמר נמי לדרשה:


לאמור כו' - בכל מקום לא דרשו במלת "לאמור" חוץ במקצת מקומות וזה כשנכתב אחר "וידבר" לא דרשו בו וזה כי וידבר בא על דבור בלבד בין שיש בו ענין ובין אין בו ענין נקרא דבור אבל אמירה אינה שייך רק על ענין הנאמר ולכך כתיב וידבר ה' לאמור שהוא כמו כלל ופרט ור"ל שדבר אליו ענין מה אבל במקום שאין האמירה מחובר אל הדבור כמו כאן דהוי למכתב וידבר ה' אליו לאמור מאהל מועד דרשו בה: