מפרשי רש"י על ויקרא א ג
<< | מפרשי רש"י על ויקרא • פרק א' • פסוק ג' | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ח • ט • י • יא • יד • טז • יז •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
אִם־עֹלָ֤ה קׇרְבָּנוֹ֙ מִן־הַבָּקָ֔ר זָכָ֥ר תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶ֑נּוּ אֶל־פֶּ֜תַח אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ יַקְרִ֣יב אֹת֔וֹ לִרְצֹנ֖וֹ לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה׃
רש"י
"זכר" - ולא נקבה (ת"כ). כשהוא אומר זכר למטה שאין ת"ל זכר ולא טומטום ואנדרוגינוס (בכורות מא):
"תמים" - בלא מום:
"אל פתח אהל מועד" - (ת"כ) מטפל בהבאתו עד העזרה מהו אומר "יקריב" "יקריב", אפילו נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון יקריב כל אחד לשם מי שהוא וכן עולה בחולין ימכרו החולין לצרכי עולות והרי הן כולן עולות ותקרב כל אחת לשם מי שהוא יכול אפי' נתערבה בפסולין או בשאינו מינו ת"ל יקריבנו:
"יקריב אותו" - (ערכין כא) מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:
"לפני ה' וסמך" - אין סמיכה בבמה (ת"כ):
רש"י מנוקד ומעוצב
זָכָר – וְלֹא נְקֵבָה. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "זָכָר" לְמַטָּה (פסוק י), שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר, זָכָר, וְלֹא טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס (ספרא שם פרשתא ג,ז).
תָּמִים – בְּלֹא מוּם.
אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד – מְטַפֵּל בַּהֲבָאָתוֹ עַד הָעֲזָרָה (ספרא שם, יג). מַהוּ אוֹמֵר "יַקְרִיב", "יַקְרִיב"? אֲפִלּוּ נִתְעָרְבָה עוֹלַת רְאוּבֵן בְּעוֹלַת שִׁמְעוֹן – יַקְרִיב כָּל אַחַת לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא. וְכֵן עוֹלָה בְּחֻלִּין, יִמָּכְרוּ הַחֻלִּין לְצָרְכֵי עוֹלוֹת, וַהֲרֵי הֵן כֻּלָּן עוֹלוֹת, וְתִקְרַב כָּל אֶחָד לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא. יָכוֹל אֲפִלּוּ נִתְעָרְבָה בִּפְסוּלִין אוֹ בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר, "יַקְרִיבֶנּוּ" (ספרא שם; זבחים ע' ע"ב-ע"א ע"ב).
יַקְרִיב אֹתוֹ – מְלַמֵּד שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ. יָכוֹל בְּעַל כָּרְחוֹ? תַּלְמוד לוֹמַר "לִרְצֹנוֹ". הָא כֵּיצַד? כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר "רוֹצֶה אֲנִי" (ספרא שם,טו; ר"ה ו' ע"א).
לִפְנֵי ה' וְסָמַךְ – אֵין סְמִיכָה בְּבָמָה (ספרא נדבה, פרק ד,א).
מפרשי רש"י
[כז] ולא טומטום. דהא לא בעי למכתב "זכר" גבי צאן (פסוק י), דוי"ו מוסיף על ענין ראשון, וילפינן עולת צאן מעולת בקר לכל המפורש. ונראה דהאי דנקט 'ולא טומטום' כדי נסבא, דאם לא כן, וכי איצטרך קרא למעוטי ספיקא, אלא עיקר קרא אתיא למעוטי אנדרוגינוס, דהוא מין בפני עצמו, אבל למעוטי טומטום לא איצטריך קרא, וכך מוכח בפרק אלו מומין:
[כח] תמים בלי מום. ולא שיהיה פירושו שיהא "זכר תמים" לאפוקי אנדרוגינוס, דהאי מ"זכר" דכתיב למטה (פסוק י), שאין תלמוד לומר - נפקא. ואם תאמר, למה לי קרא, דהא קרא כתיב (ויקרא כ"ב, כ') "כל אשר בו מום לא תקריבו", ובתורת כהנים מתרץ דהאי "תמים" לא נכתב אלא להקיש, מה בעל מום פסול להקרבה ואינו לרצון כלל, ואפילו עלה, אף נקיבה פסולה ואינו לרצון כלל:
[כט] מלמד שכופין אותו. ובפרק קמא דר"ה (דף ו.) פריך; ולמה לי תרי קראי, דכתיב "יקריב אותו" מלמד שכופין אותו, והכי נמי כתיב (דברים כ"ג, כ"ד) "מוצא שפתיך תשמור ועשית" אזהרה לבית דין שיעשוך על כך, כמו שפירש רש"י בפרשת כי תצא, ואם כן תרי קראי למה לי, ומתרץ דתרי קראי צריכי; חד, היכי דאמר ולא אפרש, וחד, היכי דאפרש ולא ולא הקריב. ותרווייהו צריכי, דאי כתב 'אמר ולא אפרש', משום דלא אפרש לא קיים נדרו, אבל כשהפריש - כל היכי דאיתי ברשות רחמנא איתא, לכך צריך 'אפרש ולא אקרב'. ואי אשמעינן 'אפרש ולא אקרב', דמשהה גביה, אבל לא אפרש דלא משהה גביה, אימא דדיבור לאו כלום הוא, קא משמע לן. אף על גב דבשני המקראות כתיב נדבה, ואמרינן (מגילה דף ח.) איזה נדבה כל שאינו חייב באחריותו, והיינו כגון שאמר הרי זו עולה, דאז אינו חייב באחריותו, ואם כן איך מוקמינן קרא ד'אמר ולא אפרש', ומתרץ בגמרא (ראש השנה דף ו.) דיש לפרש קרא כגון דאמר הרי עלי עולה על מנת שאיני חייב באחריותו, ולא הפרישה, ונקרא נדבה כיון דאינו חייב באחריותו:
והקשו בתוספות (שם ד"ה יקריב) דלמה לי קרא שבית דין יכול אותו להקריב, תיפוק ליה דכל מצות עשה דאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו, כדאיתא בפרק הכותב (כתובות דף פו.), ותרצו בתוספות דהווה אמינא דהכא שאני דכתיב "לרצונכם", משמע דוקא לרצונו, ולכך צריך קרא "יקריבו אותו":
[ל] מלמד שכופין אותו. לא מ"יקריב" דריש, דהא הך קרא כבר מפקינן ליה דאם נתערבה עולה בעולה דמקריב אותה כדלעיל (רש"י ד"ה אל פתח), אלא מ"אותו" קדריש, דהוי מצי למכתב 'יקריב לרצונו לפני ה (כ"ה ברא"ם). ויראה שאין הפירוש שדרשו "יקריב" פעל יוצא לאחר, שבית דין מכריחים אותו עד שיקריב, ויהיה "אותו" קאי על האדם המקריב, אלא "יקריב" קאי על הנודר, ומדכתיב "אותו", הכתוב רוצה לומר שאותו שהוא הקרבן יהיה נקרב על כל פנים, אפילו אם אינו רוצה יקריב אותו. כי אם כתב 'יקריב' היה תולה באדם המקריב, דהיינו מדעתו, ומדכתיב "אותו", כלומר בקרבן תליא מלתא, אף על גב שאין רוצה הנודר להקריב כלל:
[לא] עד שיאמר רוצה אני. ואם תאמר, סוף סוף הוא מוכרח, ואם כן בלא שיאמר 'רוצה אני' יכפוהו להקריב, ותירץ הרמב"ם (הלכות גירושין פ"ב ה"כ) שכל מי שהוא מחוייב לעשות מן התורה ואינו עושה, יצרו הוא שמתגרה בו, אם מכין אותו עד שנסתלק יצרו הרע עד שחזר אל הדעת הראוי לו - אין זה כפיה, אלא שעל ידי הכאה מסלקין ממנו שטות, עד שיחזור לדעתו: