מפרשי רש"י על דברים כו ה
<< | מפרשי רש"י על דברים • פרק כ"ו • פסוק ה' |
• א • ב • ג • ד • ה • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י ׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גׇר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב׃
רש"י
"וענית" - ל' הרמת קול
"ארמי אובד אבי" - מזכיר חסדי המקום ארמי אובד אבי לבן בקש לעקור את הכל כשרדף אחר יעקב ובשביל שחשב לעשות חשב לו המקום כאילו עשה שבעובדי כוכבים חושב להם הקב"ה מחשבה כמעשה
"וירד מצרימה" - ועוד אחרים באו עלינו לכלותנו שאחרי זאת ירד יעקב למצרים
"במתי מעט" - בשבעים נפש
רש"י מנוקד ומעוצב
וְעָנִיתָ – לְשׁוֹן הֲרָמַת קוֹל (סוטה ל"ב ע"ב).
אֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי – מַזְכִּיר חַסְדֵי הַמָּקוֹם; אֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי, לָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקֹר אֶת הַכֹּל כְּשֶׁרָדַף אַחַר יַעֲקֹב, וּבִשְׁבִיל שֶׁחָשַׁב לַעֲשׂוֹת, חִשֵּׁב לוֹ הַמָּקוֹם כְּאִלּוּ עָשָׂה (ספרי שא), שֶׁבְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם חוֹשֵׁב לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחֲשָׁבָה [רָעָה] כְּמַעֲשֶׂה (ירושלמי פאה פ"א ה"א).
וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה – וְעוֹד אֲחֵרִים בָּאוּ עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, שֶׁאַחֲרֵי זֹאת יָרַד יַעֲקֹב לְמִצְרָיִם.
בִּמְתֵי מְעָט – בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ (ספרי שם).
מפרשי רש"י
[י] לשון הרמת קול. לא שהוא עונה על דברי איש אחר, שאין כאן מדבר שיהיה עונה על דבריו, אלא הוא 'לשון הרמת קול' (כ"ה ברא"ם):
[יא] מזכיר חסדי המקום וכו'. דאם לא כן, מאי ענינו לכאן, אלא שמזכיר שנתן לו הארץ (פסוק ג), ומזכיר עמו שאר חסדי המקום עליו:
[יב] שלבן בקש לעקור את הכל וכו'. ופירוש "אובד" כמו 'מאבד אבי'. והראב"ע (כאן) רצה להשיב על חכמי האמת (ספרי כאן), כי היה לכתוב 'ארמי מאבד אבי'. ולפיכך פירש שבארמי היה אובד אבי יעקב, שהיה בחוסר כל. ופירוש "ארמי" הוא יעקב, כאשר היה יעקב בארם היה אבוד מבלי לבוש. אלו דברי הראב"ע. והנה הוא השיב על חכמים, וטען עליהם משא של מחט, וטען על עצמו אלף גמלים טעונים. כי קושיא שהקשה על חכמים ז"ל יש לתרץ בהרבה פנים. ונוכל לומר כי "אובד" הוא שם דבר, כמו שיתבאר בסמוך, שלכך כתב "אובד אבי", רוצה לומר כי ארמי הוא אבידת אבי. פירוש, כי "ארמי" שהוא לבן, הוא בעצמו אבידת יעקב, כי היה חושב עליו תמיד להאבידו. ולכן נקרא "ארמי אובד של אבי". ואילו כתב 'ארמי מאבד אבי', לא היה משמע רק שפעם אחד חשב עליו רע, לכך כתב "אובד אבי", כאילו ארמי היה אבידתו. והוא שם דבר על משקל "ואחריתו עדי אובד" (במדבר כ"ד, כ'), כמו שכתב הרד"ק (ספר השורשים שורש אבד) בשם החכם רבי יעקב בן אליעזר. ופירושו, כי תמיד חושב לאבדו, ולכך נקרא "אובד" שלו. כי בהרבה מקומות יקרא סבת הדבר בשם הדבר המסובב, ויקרא האבן - כשהוא מונח במקום שראוי להכשיל בו בני אדם - "מכשול" (ישעיהו ח', י"ד), על שם שנכשלים בו בני אדם, ולא יקרא 'מכשיל'. והכי נמי נקרא "אובד אבי" על שם שהוא אבידת יעקב. וכן בהרבה דברים נקרא פועל הדבר על שם הדבר, ושם דבר לא יסור ממנו, ותמיד הוא כך. אבל הפועל פועל פעולה אחת, ולכך קראו בשם דבר "אובד אבי", ולא היה נקרא בשם 'מאבד אבי':
וכך אני משיב לבעלי הדקדוק אשר קשה עליהם להוציא המלה מלשון הדקדוק, אף כי הרבה פעמים כתבו על מלות שהם מלה זרה, ונמצא כאשר הוא עומד, וצריך לפרשו יוצא. דכך כתוב (שמות י"ד, כ"ה) "ויסר את אופן מרכבותיו", הרי "ויסר" פועל עומד, וצריך לפרש אותו יוצא. וזאת המלה היה קשה עליו (הראב"ע כאן) יותר לפרשו פועל יוצא. ומכל שכן מלה זאת שתמצא אותה פועל עומד וצריך לפרשו יוצא; "כי גוי אובד עצות המה" (להלן לב, כח), וכן "ותאבדו דרך" (תהלים ב', י"ב). אף כי הוא (ראב"ע להלן לב, כח) נדחק בפירוש המלה לפרשה עד שיעשה אותה פועל עומד, הרי הסכים למתרגם שתרגם (שם) 'מאבדי עצות אינון', ואם כן עשה מן עומד - יוצא. וכן ראוי לו, ולרד"ק אשר הלך אחריו, לפרש המלה הזאת בכאן, ולא לילך אחר דעתם לחלוק על דברי חכמים ועל המתרגם גם כן. כי לא מלה זרה אחת כזאת תמצא במקרא, וכלם יש להם טעם אמת גמור, אף זאת כאחת מהם, כי טעם אשר אמרנו אינו רחוק, ולא בשמים הוא, כמו שפירשנו לעיל:
ועוד יש לומר, מאחר שלא יצאה המחשבה לפועל, שלא איבדו, נאמר אצל זה פעל עומד, רוצה לומר כי הפעולה עמדה ולא יצאת, לכך נאמר לשון פעל עומד. שהפעל לא היה יוצא לאחר להיות נאבד, לכך כתב לשון פעל עומד:
ועוד הקשה הראב"ע, כי מה טעם לומר "ארמי אובד אבי וירד מצרימה", ולבן לא עכב לרדת אותו מצרימה. ואין זה קשיא, כי פירושו "ארמי" הוא אובד של אבי לגמרי, והקדוש ברוך הוא הצילו, "וירד מצרימה". ומה שלא הזכיר שהקדוש ברוך הוא הצילו מיד ארמי (בראשית ל"א, כ"ד), כמו שזכר (פסוק ח) שהקדוש ברוך הוא גאלם מיד מצרים, הטעם כי לא ירצה לעשות שתי טובות ממנו, אלא כך פירושו; מתחלה היה ארמי אובד אבי לגמרי, וירד מצרימה, גם שם עינו אותנו, עד שגאלם הקדוש ברוך הוא. והנה העלם מן המות שהיה בו בתחלה - אל הטובה הגמורה שעכשיו הם בה. ואילו אמר שהקדוש ברוך הוא הצילם מיד לבן, היה לפי זה "ארמי אובד אבי" דבר בפני עצמו, "וירד מצרימה" דבר בפני עצמו, וזה אינו, כי רוצה להגיד תכלית הרע שהיינו בו בימי יעקב, שהיה ארמי אובדו, ועכשיו נתן לנו ארץ טובה. ולא בא להזכיר רק המעלה שיש לנו עכשיו על המדריגה שהיה לנו בימי יעקב, שהיה ארמי אובד אבי. וזהו שאמרו בערבי פסחים (פסחים דף קטז.) מתחיל בגנאי ומסיים בשבח. ואין דבר זה ראוי להיות מתחיל בגנאי ומסיים בשבח, ואחר כך יתחיל עוד בגנאי. אלא צריך שיהיה מתחיל בגנות ומסיים בשבח, שאם כן לא יהיה נזכר כאן קצה השפלות עם קצה הטובה הגדולה, לכך לא הזכיר שהציל אותן מלבן. וכך הם דברי רז"ל:
ואם קשה עליו לומר שהיה לבן רוצה לאבד את יעקב, אף כי רדף אחריו ובקש לעכבו שלא יצא הימנו (בראשית ל"א, כ"ג-ל'), בשביל כך לא רצה לאבד אותו, תעיין בספר גבורות ה' בהגדת פסח (פנ"ד), שם נתבאר בראיות ברורות:
אבל פירוש הראב"ע אין לו ידים ורגלים, כי הוא כתב שיעקב יקרא "ארמי". ולמה יקרא אותו "ארמי", ואברהם היה נקרא "אברהם העברי" (בראשית י"ד, י"ג), אף שהיה בארץ ישראל, נקרא על שם הקודם, ולמה יקרא הוא ליעקב "ארמי". ולמה לא כתב 'בארם היה אובד אבי'. וקושיא זאת הוא יותר גדולה מן הקושיא שהקשה הוא על רבותינו ז"ל, שהיה לו לכתוב 'מאבד'. ועוד, באיזה מקום מצא שיהיה פירוש "אובד" - עני, כי הראיות שהביא מן "תנו שכר לאובד" (משלי ל"א, ו'), אינו ראיה, דמה שכתוב אחריו (שם שם ז) "ישכח רישו ועמלו לא יזכור", אין פירושו שהוא חסרון ממון, אלא פירוש "ישכח רישו" הוא דבר שחסר לו, [ד]יקרא "רישו" כל מה שהוא חסר. והנה כל מי שחסר דבר יקרא "ריש", דאפילו אם לא יחסר לו רק ממון נקרא "ריש", כל שכן כאשר יחסר לו יותר. אבל שיקרא חסר ממון "אובד" - זה אינו. ועוד, כי מה שכתב (הראב"ע) כי לא ירשתי הארץ מן אבותי, שהרי כאשר היה יעקב בארץ היה חסר מבלי לבוש. לדבר זה אין לו לא טעם ולא ריח, כי אף על גב שהיה בארם חסר מבלי ממון, היה אפשר שיהיה לו הארץ אחר בואו מפדן ארם, שהיה עשיר גדול, ומה בכך שהיה חסר בארם: