מפרשי רש"י על דברים יא יג
<< | מפרשי רש"י על דברים • פרק י"א • פסוק י"ג | >>
• ב • ז • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כג • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעׇבְד֔וֹ בְּכׇל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכׇל־נַפְשְׁכֶֽם׃
רש"י
"והיה אם שמוע" - והיה מוסב על האמור למעלה למטר השמים תשתה מים
"והיה אם שמוע תשמעו" - (סוכה מו) אם תשמע בישן תשמע בחדש וכן (דברים ח) והיה אם שכוח תשכח אם התחלת לשכוח סופך שתשכח כולה שכן כתיב במגלה אם תעזבני יום יומים אעזבך
"מצוה אתכם היום" - שיהיו עליכם חדשים כאלו שמעתם בו ביום (ספרי)
"לאהבה את ה'" - שלא תאמר הרי אני לומד בשביל שאהיה עשיר בשביל שאקרא רב בשביל שאקבל שכר אלא כל מה שתעשו עשו מאהבה וסוף הכבוד לבא
"ולעבדו בכל לבבכם" - עבודה שהיא בלב וזו היא תפלה שהתפלה קרויה עבודה שנאמר (דנייאל ו) אלהך די אנת פלח לי' בתדירא וכי יש פולחן בבבל אלא על שהיה מתפלל שנאמר (שם) וכוין פתיחן ליה וגו' וכן בדוד הוא אומר (תהלים קמא) תכון תפלתי קטרת לפניך
"בכל לבבכם ובכל נפשכם" - והלא כבר הזהיר בכל לבבך ובכל נפשך אלא אזהרה ליחיד אזהרה לצבור
רש"י מנוקד ומעוצב
וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ – וְהָיָה מוּסָב עַל הָאָמוּר לְמַעְלָה, "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" (לעיל פסוק יא).
וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ – אִם שָׁמֹעַ בַּיָּשָׁן, תִּשְׁמְעוּ בֶּחָדָשׁ (ברכות מ' ע"א; סוכה מ"ו ע"ב); וְכֵן: "וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח" (לעיל ח,יט), אִם הִתְחַלְתָּ לִשְׁכֹּחַ – סוֹפְךָ שֶׁתִּשְׁכַּח כֻּלָּהּ (מדרש תנחומא בשלח יט; מכילתא יתרו יט,ה; מכילתא בשלח טו:כו), שֶׁכֵּן כְּתִיב בִּמְגִלַּת חֲסִידִים: אִם תַּעַזְבֵנִי יוֹם, יוֹמַיִם אֶעֶזְבֶךָּ (ספרי מח; ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה).
מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם – שֶׁיִּהְיוּ עֲלֵיכֶם חֲדָשִׁים כְּאִלּוּ שְׁמַעְתֶּם בּוֹ בַּיּוֹם (ספרי נח).
לְאַהֲבָה אֶת ה' – שֶׁלֹּא תֹּאמַר: הֲרֵי אֲנִי לוֹמֵד בִּשְׁבִיל שֶׁאֶהְיֶה עָשִׁיר, בִּשְׁבִיל שֶׁאֶקָּרֵא רַב, בִּשְׁבִיל שֶׁאֲקַבֵּל שָׂכָר; אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁתַּעֲשֶׂה – עֲשֵׂה מֵאַהֲבָה, וְסוֹף הַכָּבוֹד לָבֹא (שם מא; נדרים ס"ב ע"א).
וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם – עֲבוֹדָה שֶׁהִיא בַּלֵּב, וְזוֹ הִיא תְּפִלָּה (תענית ב' ע"א). שֶׁהַתְּפִלָּה קְרוּיָה עֲבוֹדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֱלָהָךְ דִּי אַנְתְּ פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא" (דניאל ו,יז); וְכִי יֵשׁ פּוּלְחָן בְּבָבֶל? אֶלָּא עַל שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ" וְגוֹמֵר (שם,יא); וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ" (תהלים קמא,ב; ספרי מא).
בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם – וַהֲלֹא כְּבָר הִזְהִיר: "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ" (דברים ו,ה)? אֶלָּא, אַזְהָרָה לַיָּחִיד, אַזְהָרָה לַצִּבּוּר (ספרי שם):
מפרשי רש"י
[ט] מוסב על של מעלה וכו'. דאם לא כן, מה ענינו לכאן, אלא שהוא מוסב על "למטר השמים תשתה" (פסוק יא):
[י] אם תשמע בישן תשמע בחדש. פירוש, אם תשמע מצות שכבר שמעת וידעת אותם, ואתה מקיים אותם, 'תשמע בחדש', הם מצות שהם חדשים לך, שהרי מצוה גוררת מצוה (אבות פ"ד מ"ב). דאם לא כן, 'אם תשמעו' מבעי ליה. והא דלא אמרינן כאן 'דברה תורה כלשון בני אדם' (בבא מציעא דף לא:), דיש לומר דאתיא כרבנן, דסבירא להו דלא אמרינן 'דברה כלשון בני אדם', כדמוכח בפרק אלו מציאות (שם). ורבי שמעון הוא סבירא ליה התם דברה התורה כלשון בני אדם. ואפילו לרבי שמעון, לא קאמר רק היכי שהדרש אינו כמשמעות לשון בני אדם, אבל כשהדרש כמשמעות לשון בני אדם - דרשינן, דאף בלשון בני אדם כאשר יכפיל לשונו הוא לחזק הענין. ולפיכך דרשינן לחזק הענין, כמו שדרשינן (בבא מציעא דף לא.) "השב תשיב" (ר' להלן כב, א), אין לי אלא פעם אחד, מאה פעמים מנין, שאם החזירה וברחה מנין שצריך להחזיר. וזהו חזוק למצוה, לכך דרשינן "השב תשיב". וכן כל הנהו שדרש. ובמקום שלא תוכל לדרוש אותו לחזק המצוה, אמרינן 'דברה תורה כלשון בני אדם':
[יא] בכל יום יהיו עליך חדשים. דאם לא כן, מאי "מצוך היום", הרי לא נצטוו באותו יום, אלא אף על גב שלא נצטוו היום יהיו כאילו נצטוו עליך היום, לכך כתיב "היום", שיהיו כל המצות עליך כאילו היום נצטוו. והטעם הזה שיהיו עליך חדשים, עיין למעלה בסוף פרשת בא (שמות פי"ג אות ח):
[יב] שלא תאמר אשנה וכו'. פירוש "לאהבה את ה'" הכי פירושו, שתהיה המצוה שתעשו לאהבה את ה', ואין "לאהבה את ה'" דבר בפני עצמו. ומה שכתוב אחריו "ולעבדו בכל לבבכם", שתהיה המצוה שתעשו לעבדו בכל לבבכם:
[יג] אזהרה ליחיד אזהרה לציבור וכו'. ואם תאמר, מה לי יחיד מה לי ציבור. ותירץ הרמב"ן, שהשם יתברך לא יעשה הניסים תמיד לתת מטר הארץ בכל עת ולהרבות העשב, רק על מעשה רוב העם, אבל היחיד - הוא בזכותו יחיה והוא בעונו ימות. ולפיכך אמר כי בעשותכם כל המצות מאהבה שלימה יעשה עמכם כל הניסים:
ונראה שאין לשון 'אזהרה ליחיד אזהרה לציבור' משמע כן, שלפי דבריו לא יבוא למצוה, רק לקבל שכר, שאם יעשו רבים המצוה יהיה להם ניסים הרבה. ונראה לומר, דיש מצות שהם ליחיד, כמו רוב המצות; חלה, ובכורים, ותפילין, וציצית. ויש מצות לרבים ולא ליחיד, כגון הקרבת הקרבנות, שאין היחיד מביא, רק הציבור. ובנין בית הבחירה, ולהעמיד שופטים, ודבר זה תלוי ברבים. ולפיכך הזהיר ליחיד, והזהיר לרבים במצות שהם לרבים. ולא יאמר שלא הזהיר דווקא על המצות שהם לכל יחיד ויחיד, אבל מצות של רבים, כיון שלא עלי בלבד מוטל, אין אני מוזהר, לכך הזהיר הרבים על מצות שהם לרבים. וכן לא יאמר לא הזהיר רק על מצוה שהיא לרבים, אבל מצות יחיד, אם אין אני עושה - יש עושים רבים, לכך הזהיר היחיד גם כן:
ויש לתקן פירוש הרמב"ן ז"ל, ש'אזהרה לרבים' אם הרוב לא יקיימו המצוה - היחיד נידון אחר הרוב, ואף על גב שהוא לא עשה - נדון אחר הרוב, ולפיכך מזהיר הרבים. והשתא ניחא לשון 'אזהרה' דקאמר, שלא איירי לענין שכר כמו שפירש הרמב"ן, רק לענין אזהרה, שיהיה נדון [אחר] הרוב. ומיהא מכל מקום גם לפי זה 'אזהרה' לאו דוקא, דאין כאן מצוה דשייך בזה אזהרה, ועל כרחך צריך לפרש אזהרה מן העונש: