מפרשי רש"י על דברים יא כט
<< | מפרשי רש"י על דברים • פרק י"א • פסוק כ"ט | >>
• ב • ז • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כג • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְהָיָ֗ה כִּ֤י יְבִֽיאֲךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ וְנָתַתָּ֤ה אֶת־הַבְּרָכָה֙ עַל־הַ֣ר גְּרִזִ֔ים וְאֶת־הַקְּלָלָ֖ה עַל־הַ֥ר עֵיבָֽל׃
רש"י
"ונתתה את הברכה" - כתרגומו ית מברכיא את המברכים
"על הר גרזים" - (סוטה לז) כלפי הר גרזים הופכין פניהם ופתחו בברכה ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו' כל הארורים שבפרשה אמרו תחלה בלשון ברוך ואח"כ הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה
רש"י מנוקד ומעוצב
וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה – כְּתַרְגּוּמוֹ, "יָת מְבָרְכַיָּא", אֶת הַמְּבָרְכִים.
עַל הַר גְּרִזִּים – כְּלַפֵּי הַר גְּרִזִּים הוֹפְכִים פְּנֵיהֶם, וּפָתְחוּ בִּבְרָכָה, "בָּרוךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה" וְגוֹמֵר, כָּל הָאֲרוּרִים שֶׁבַּפָּרָשָׁה אָמְרוּ תְּחִלָּה בִּלְשׁוֹן "בָּרוּךְ"; וְאַחַר כָּךְ הָפְכוּ פְנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַר עֵיבָל, וּפָתְחוּ בִּקְלָלָה (ספרי נה; סוטה ל"ב ע"א).
מפרשי רש"י
[לב] כתרגומו ית מברכיא. פירש הרא"ם, שהוצרך לומר 'מברכיא', מפני שהכתוב אל ישראל מדבר, והם לא נתנו את הברכה, רק הלוים נתנו הברכה (רש"י להלן כז, יב), ולא ישראל. ושיבוש הוא פירוש זה, שהרי אף על גב שנתנו הלוים הברכה, שייך לומר "ונתת את הברכה" כלפי ישראל, כי הלוים לא היו אלא שלוחם, ובית דין היו מצוים אותם על כך, ואין צריך להשיב בזה. אבל מפני זה תרגם 'מברכיא', שלא שייך בברכה "ונתת אותה על הר גריזים", דאין בברכה ממש שיתן אותה אל מקום מוגבל, לכך צריך לפרש אותו על המברכים, ולא ברכה ממש, כי הלוים שהיו עומדים באמצע, כשהפכו פניהם כלפי הר גריזים וברכו, לא היתה הברכה כלפי הר גריזים, שאין בברכה ממש, ולא שייך בה גבול:
[לג] כלפי הר גריזים. שהרי לא היו הלוים עומדים על הר גריזים בשעת הברכה, ועל הר עיבל בשעת הקללה:
[לד] ופתחו בברכה. דכתיב (פסוק כו) "ברכה וקללה", שמע מינה הברכה קודמת לקללה. וקשיא, למה נכתבו הקללות בפרשת כי תבא (להלן כז, טו-כו), ולא נכתבו הברכות. ונראה שעיקר המצוה היו הקללות, כדי שיהיו ישראל מקבלים את התורה באלה ובשבועה (רש"י להלן כז, כו), אלא שפותחין לעולם בזכות תחלה (ר' סנהדרין לג.), הקדים הכתוב הברכה. ולעולם עיקר המצוה הקללות, כדי שיקבלו התורה. ועוד, אם כתב בפירוש הברכות, הייתי אומר הברכות ניתנו בפירוש, ולא הקללות, והא דכתיב "ואת הקללה על הר עיבל", היינו שמכלל ברכה אתה שומע קללה, דמכלל הן אתה שומע לאו (ספרי פסוק יח). והשתא שכתב הקללות בפירוש, על כרחך גם הברכות בפירוש נאמרו, דעדיפי ברכה מקללה, שהרי היה פותחו בברכה, דכתיב "ברכה וקללה":