מעשה רוקח על המשנה/יומא
מסכת יומא[עריכה]
במסכת זו יש ח' פרקים, והתחלת אותיות עולה תרכ"ט, וסופי האותיות יש בסוף פרק ו' (משנה, יומא ו, ח) שתי נוסחאות. אחד מסיים הפרק "למדבר", ומה שיש אח"כ "ר' ישמעאל סימן אחר היה להם" הוא ברייתא. אבל ברוב הנוסחאות סיום המשנה הוא "ילבינו". נמצא לפי נוסחא א' עולים סופי האותיות תרמ"ח ולפי הנוסחא ב' עולים תנ"ד. ואפרש בע"ה כפי שתי נוסחאות.
גם למה נקרא שם המסכת "יומא" ולא "יום כפורים". גם למה נסדרה אחר מסכת שקלים. כל זה צריך טעם ודעת.
ונראה ליישב דידוע מסידור האר"י זצ"ל שתחלת היחוד של יום הקדוש הזה הוא הויה אהיה משולב. והוא בסוד ה' ראשונה בינה אימא עילאה כידוע. ובזה נבא לביאור, דלכך תיקן רבינו הקדוש ח' פרקים במסכת זו נגד ב' שמות אלו -- הויה אהיה. ולכך יש בהתחלת אותיות ד' פרקים ראשונים שי"ב נגד י"ב צירופי הויה י"ב צירופי הויה שווה 312 עולה שי"ב. וגם בג' פרקים אחרונים התחלת אותיות שי"ב נגד שם אהיה בשני מילואין, ביודין בההין, קס"א קנ"א -- עולה שי"ב. והתחלת פרק ה' (משנה, יומא ה, א) הוא באות ה' והוא באמצע בין ב' צירופי שמות אלו, להורות שיחוד זה הוא באות ה' ראשונה כדכתבתי.
וסופי האותיות לפי נוסחא א' עולה תרמ"ח כמנין ב' תיבות יהו"ה תטהרו עם ב' כוללים, בסוד הפסוק "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו", היינו שיתגלה אור כתר, כי תיבת תטהרו עולה מנין כתר, וכאשר נאריך לקמן בסוד העבודה שלכך היה כהן גדול מתכוין ואומר נגד המברכים "תטהרו". נמצא שלכך סידר רבינו הקדוש סופי האותיות כמנין ב' תיבות אלו של סוף הפסוק ה' תטהרו עם הב' כוללים. ולכך גם סיום המסכתא -- הקב"ה מטהר את ישראל. וגם סופי האותיות עולה תרח"ם. ועיין בכונת תיקון חצות.
ולפי נוסחא ב' עולים סופי האותיות תנ"ד נגד שם אהיה. דידוע אהי"ה פעמים אהי"ה אהי"ה פעמים אהי"ה שווה 441 עולה אמת. ולכך חותמו של הקב"ה אמת. דידוע שסוד החותם הוא במילואי אהי"ה -- קס"א קנ"א קמ"ג -- עולה מנין חותם. וגם סוד יום זה להתעורר י"ג מכילין דרחמי. ובהצטרף י"ג לאמת עולה תנ"ד. לכך העמיד סופי האותיות תנ"ד.
ולכך סידר מסכת זו אחר מסכת שקלים שגם היא בנויה על סוד לעורר י"ג מכילין דרחמי כאשר כתבתי. ולכך נקרא שם המסכת יומא על שם שילוב שמות הויה אהיה עם האותיות וב' כוללים. גם במנין אל הויה. וגם כשתכתוב יומא במילוי -- יוד ויו מם אלף -- עולה מנין רגל, והיינו הויה אהיה במילוי יודין עולה ע"ב קס"א, מנין רגל. וגם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן עם הכולל עולה מנין רגל, לומר שביום הקדוש הזה מתעוררים כל השמות הקדושים לטהר את ישראל.
- (פה מבואר משנה ראשונה וגמ' בדרך נפלא)
ובזה נבא לביאור משנה ראשונה (משנה, יומא א, א) "שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין וכו'", ואיתא בגמרא (דף ח:) "תניא ר' יהודה אומר וכי לשכת פרהדרין היתה והלא לשכת בלווטי היתה", ופרש"י פרהדרין - פקידי המלך, בלווטי - לשון שרים. כלומר וכי היו חשובים רק כפקידי המלך, והלא כשרי המלך היו? "אלא בתחלה היו קורין אותה לשכת בלווטי וכו'" עד "היו קורין אותה לשכת פרהדרין", כלומר בתחלה שהיו כה"ג צדיקים באמת היו קורין אותה לשכת שרים, רק אחר כך בבית שני שהיו כה"ג רשעים וכו' היתה נקראת לשכת פרהדרין.
ולכאורה תמוה מאוד וכי יש גבהות(?) ושררה לפני המקום? ואין לומר שהקושיא על העולם שהיו קורין אותה לשכת פרהדרין דהוי לשון גנאי -- גם זה אינו, שזה הוא גדולתן שהם פקידי המלך מלכי המלכים לעבדו לפני ולפנים, ומקרא מלא הוא (במדבר ג, י) "ואת אהרן ואת בניו תפקוד וגו'" ופרש"י שם "תפקוד - לשון פקידות, ואינו לשון מנין" -- הרי שהכתוב עצמו מזכיר לשון פקידות באהרן ובניו. וכן כמה פסוקים כן.
לכן נלע"ד שחכמי גמרא דיברו כאן דרך רמז וסוד. שתיבת פרהדרין הוא כולו דין. פרה ידוע מרמז פ"ר דינים הנמשכים מן האותיות מנצפ"ך. ואח"כ יש אותיות דין ממש. וגם אות ר' שניה היא דין בסוד שם אלהים פשוט כפול משולש כידוע בסוד שופר. נמצא שתיבת פרהדרין היא כולו דין.
וכהן גדול הוא חסד וכל מעשיו להגביר מדת חסד כאשר אכתוב לקמן בע"ה. ואם כן מקשה שפיר היאך קורין ללשכה שלו פרהדרין שהיא כולו דין והלא לשכת בלווטי היתה. כן הוא הנוסחא בגמרא. ותיבת בלווטי בגימטריא ס"ג, וידוע שמילוי ס"ג הוא בבינה עבודת יה"כ. וגם במלת בלווטי יש בה אותיות טוב ואותיות לו"י כמנין מילוי שם ע"ב שהוא חסד. ואם הגירסא בלוטי בחד ו' היא בגימטריא כמנין אל הויה שהוא חסד. וזהו שמדייק והלא לשכת בלווטי היתה נקראת על שם החסד ולא על שם הדין. ומשני שפיר דבאמת כשהיו כה"ג צדיקים היתה נקראת לשכת בלווטי על שם החסד, רק אח"כ כשהיו רשעים נתהפך למדת הדין ונקראת פרהדרין על שם הדין. הפוך בה ויונעם לך מאוד.
וזהו כונת התנא "שבעת ימים קודם יום הכפורים וכו'", היינו שבעת ימים עילאין, חג"ת נהי"מ, שהמה סוד שבעה ימי בראשית כידוע. והמה "קודם יום הכפורים", שהוא בבינה. ומתתא לעילא המה "קודם יום הכפורים".
"מפרישין כהן גדול מביתו וכו'" - לכאורה תיבת "מפרישין" קשה, היה לו למיתני "פורש כהן גדול מביתו", מאי "מפרישין" שמשמעו אחרים מפרישין אותו? ולדעתי קאי על "שבעת ימים", כלומר שסוד שבעת ימים אלו היינו חג"ת נהי"מ מפרישין אותו[1] ו"מביתו", היינו סוד מלכות שנקראת "בית" בסוד הגבורות. ועיין בספר מאורי אור ללשכת בלווטי למעלה למעלה והיינו תיבת לשכת בגימטריא ספירת ותיבת בלווטי בגימטריא ס"ג בסוד בינה ששם חסד. ואף דמינה מתערין דינין -- מכל מקום שורשה חסד כידוע. והלשון המשנה מדויק מאוד.
וכבר כתבתי שבודאי אין הדברים יוצאין מפשטן אך כדכתבתי מרמזים לדברים עליונים. ואח"כ נתהפך למדת הדין ונקראת "פרהדרין". ואף שבמקצת נוסחאות איתא "פלהדרין" -- הנוסחא הנכונה "פרהדרין" כאשר כתבתי. ועיין בספר אור ישראל בדף קנ"ט ע"א וע"ב.
דרך כלל שלכך היתה כל עבודת יום הכפורים בכהן גדול שתהיה מדת חסד גובר על מדת הדין ולהתעורר י"ג מכילין דרחמים. ואפשר שזה מרמז התנא בפרק ב' (משנה, יומא ב, ג) "הפיוס[2] השני וכו' ושלשה עשר כהנים זוכים בו", דכלאורה קשה וכי מנינא אתי לאשמעינן. ועוד קשה דלשון משנה זו איתא נמי במסכת תמיד ריש פרק ג' ושם אינו מסיים דבר זה. ולדרכינו ניחא מאוד שהתנא בא להורות זה שאף שדבר זה היה בכל יום, מכל מקום לא היו בכח מעשיהם להתעורר י"ג מכילין דרחמי רק ביום הכפורים, לכך מסיים כאן "ושלשה עשר כהנים זוכין בו".
- (פה מבואר טעם נכון על ב' גיזרי עצים בשחר היו בכהן אחד ובין ערביים בב' כהנים)
גם אמרתי בזה ענין טעם נכון בהא דמסקינן בגמרא פרק ב' (דף כו:) דסידור ב' גיזרי עצים בשחר היו על ידי כהן אחד, ובתמיד של בין הערבים היה על ידי ב' כהנים, וילפינן מקראי. אך טעמא בעי למה באמת ציוה התורה כך?
ואמרתי כך, דיש ב' דעות בזמן עקדה אימת היתה, אם בזמן תמיד של שחר או בזמן תמיד של בין הערבים. וכתב בפירוש הסידור שאלו ואלו דברי אלהים חיים ולא פירש דבריו. ונלע"ד דעקדת יצחק היה בזמן תמיד של שחר, והקרבת האיל היה בזמן תמיד של בין הערבים, דודאי היה שהות הרבה ביניהם כדאיתא במדרשים שהשטן עיכב את האיל. ולכך איתא בפר"א [=פרקי ר' אליעזר?] דבזמן עקידה התקין הקב"ה להקריב ב' תמידין[3], והיינו כדכתבתי דהעקידה נחשבת לב' תמידין; יצחק עצמו היה תמיד של שחר והאיל תמיד של בין הערבים.
וידוע מהזוהר דעיקר כונת עקידה היתה להמתיק הדינים. דאברהם היה כהן גדול מדת חסד, ויצחק היה כולו דינים, וכדי לאכללא שמאלא בימינא וימינא בשמאלא, לכך ציוה הקב"ה לאברהם שיעלה את יצחק בנו ויעקוד אותו ובזה נמתקו הדינים שביצחק. ולכך אסקיהו אחתיהו.
וידוע דכהן העובד עבודה צריך להיות מסיטרא דחסד. ובזה מבואר שבתמיד של שחר שהוא במקום עקדת יצחק צריך להיות סידור המערכה וגם סידור ב' גזירין הכל בכהן אחד, שבשעת עקידה הכל נעשה על ידי אברהם לבדו כדכתיב "ויערוך את העצים". אבל בתמיד של בין הערבים שהוא במקום הקרבת האיל שאז כבר נמתקו הגבורות של יצחק במדת חסד של אברהם ונעשה גם הוא כהן וגם הוא היה מסייע לאביו בסידור המערכה ובהקרבת האיל, לכך גם לדורות סידור ב' גזירין של בין הערבים הוא בשני כהנים. כנלע"ד נכון.
ורמז נכון מצאתי שהקרבת האיל היה בתמיד של בין הערבים בפסוק "ויקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו". כשתחשוב חמשה תיבות האיל ויעלהו לעלה תחת בנו תמצא כמנין בתמיד של בין הערבים. דוק ותשכח.
ואפשר דמשום האי טעמא קאמר התנא (משנה, יומא ב, ו) איל קרב באחד עשר, מפני שאיל ראשון היה הקרבתו על ידי אברהם ויצחק וראשי תיבות שלהם י"א, לכך איל קרב בי"א.
וידוע שהעקידה היתה ביום הכפורים, לכך מרומז כל זה במסכתא זו. ואפשר שמשום האי טעמא נקראת המסכתא יומא -- נוטריקון א"ברהם וי"צחק, ואות מ' עם הכולל בגימטריא איל.
ומהאי טעמא מצאתי טוב טעם להא דאיתא בפרק ו' (יומא סב, ב) שני שעירי יוה"כ צריכין להיות שוין, וכן ב' כבשי מצורע, וכן ב' כבשים של שבת. אבל שני כבשי תמיד אפילו לכתחילה אינה צריכים להיות שוין. ועיין בגמרא. והיינו משום דב' תמידין באים מכח העקידה וראשון היה אדם והשני היה איל תמורתו.
- (פה מבואר באריכות כל סדר עבודת יה"כ בטעמים נפלאים בנגלה)
ונבא לביאור סדר עבודת יום הכפורים בתחלה בדרך נגלה, ואח"כ בנסתר קצת. כי בודאי יש כאן רזין דרזין סתימי דסתימין ואולי נכוין איזה כונה אמתית בע"ה. דסדר עבודה כך היה: שהיה נותן ח' מתנות מדם הפר לפני ולפנים, אחד למעלה ושבע למטה. ואח"כ מדם השעיר גם כן ח' מתנות. ואח"כ בהיכל על הפרוכת ח' מתנות מדם הפר וכן מדם השעיר. ואח"כ היה נותן על הקרנות של מזבח הזהב. ובזה יש פלוגתא דתנאי. חד אמר מערבין לקרנות, כלומר שהיה מערב יחד דם הפר ודם השעיר כשבא ליתן על הקרנות, וחד אמר אין מערבין אלא היה נותן מדם הפר על הקרנות ואח"כ מדם השעיר. והרמב"ם וכל הפוסקים פסקו כמאן דאמר מערבין לקרנות. ואח"כ היה נותן ז' מתנות על טהרו של מזבח הפנימי. וצריך טעם לדעת למה זה ועל מה זה ציוה ה' כך לתת כל אלו מתנות כמנין זה וכסדר הזה דוקא.
ותחלה נבאר גמרא במנחות דף ט"ז ע"ב מקשה ברייתות אהדדי. דתניא חדא שכל המתנות מדם הפר והשעיר היו מ"ג. ותניא אידך מ"ז. ותניא אידך מ"ח. ומשני הא דתניא מ"ג היינו כמ"ד מערבין לקרנות דלפני ולפנים היו ח' מדם הפר וח' מדם השעיר, הרי ט"ז. וכן בהיכל ט"ז -- הרי ל"ב. ובקרנות ד' -- הרי ל"ו. ובטהרו של מזבח ז' -- הרי מ"ג.
והא דתניא מ"ז כמאן דאמר אין מערבין לקרנות נמצא היה בקרנות ח'. והא דתניא מ"ח כמאן דאמר שיריים מעכבין.
וכל הרואה ישתומם על הני תנאי וכי מנינא אתו לאשמעינן לחשוב כל המתנות יחד? ומאי נפקותא בחשבונם? ובתוספתא דמסכת שבועות (פ"א ה"א) איתא והובא בתוס' במסכת ר"ה דף ח' ע"ב בד"ה "שהחדש מתכסה בו", אך יש שם טעות וכך צריך להיות "ל"ב שעירים מקריבים ישראל בכל שנה למוספין, י"ב בראשי חדשים, ובשבעה ימי פסח ז', ובעצרת ב' - אחד למוסף ואחד בגלל הלחם, ובראש השנה אחד, ביה"כ ב' - אחד הנעשה בפנים ואחד הנעשה בחוץ עם המוספין, ובח' ימי החג -- הרי הכל ל"ב".
וצריך גם כן טעם למה היה בכל שנה ל"ב שעירים דוקא, לא פחות ולא יותר? ובהשקפה ראשונה הייתי רוצה ליישב כל זה בחדא מחתא, דבמשנה ריש מסכת כריתות (משנה, כריתות א, א) קחשיב התנא שלשים ושש כריתות וכו', ועל כולן אם חטא בשוגג מביא עליהן חטאת קבוע חוץ מחמשה שבהן שאין מביאין עליהן חטאת, דהיינו על פסח ומילה אף על פי שהן בכרת אין מביאין חטאת עליהן מפני שהן מצות עשה, וחטאת אינה באה אלא על מצות לא תעשה. ומגדף אינו מביא חטאת מפני שלא עשה מעשה. הרי אלו ג' שאין מביאין עליהן חטאת כלל. ובטומאת מקדש וקדשיו מביא בעולה ויורד. נמצא נשאר ל"א כריתות שמביאין עליהן חטאת קבוע ואם עשאן כולם בהעלם אחת חייב ל"א חטאת. ועיין בדברי הרע"ב במסכת הוריות פ"ב משנה ג'.
ורבינו הגדול הרמב"ם בפרק א' מהל' שגגות (פ"א מהל' שגגות) ביאר הדבר יותר ומונה פרטן שהמה מ"ג כריתות שמביא עליהן חטאת קבוע. ותנא דמתניתין כלל בכלל אשה ובתה חמותו ואם חמותו וכו' והוא מונה הכל בפרט. ותמצא מ"ג שחייב עליהן חטאת קבוע מלבד ה' כריתות הנ"ל. ויש שם כמה ט"ס דברי הרמב"ם ועיין בלחם משנה.
ובזה יבואר הכל, דכל התנאים אתו לאשמעינן דמתנות אלו של פר ושעיר שהביאו דמן לפני ולפנים באו לכפר על כל הכריתות שאם עבר אחד מישראל בכל השנה בשוגג על אחת מן הכריתות ולא נודע לו חטאו ולא הביא קרבן חטאת, וה' ברחמיו מכפר עליהן ביום זה על ידי מתנות אלו של פר ושעיר, כמו שאמר הכתוב "כי ביום הזה יכפר עליכם.. מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו", כלומר באותן דמים שנותנין מהם לפני ולפנים לפני ה' תטהרו מכל חטאתיכם.
ודבר זה גילו לנו התנאים במתק לשונם במה שבאו לחשבון כל המתנות יחד. ואותה ברייתא דתני מ"ג מתנות היו דסבירא ליה מערבין לקרנות, ס"ל שמ"ג מתנות אלו מכפרין על מ"ג כריתות שחייב עליהן חטאת קבוע, אבל על הנך חמשה שאין מביאין עליהן חטאת קבוע אין מכפרין. ואותה ברייתא דתני מ"ז סבירא ליה שאין מערבין לקרנות והוין מ"ז לכפר גם אלו חמשה, וטומאת מקדש וקדשיו חשיב בחד שדינם שוה בכל דבר כמו שמבואר בפרק קמא ופ"ב דמס' שבועות. וגם אותה ברייתא דתני מ"ח עם מתנות שיריים ס"ל גם כן שמתנות אלו מכפרין על כל מ"ח כריתות דקחשיב טומאת מקדש וקדשיו בשתים. ולכך הוכרח לחשוב גם מתנות שיריים שיהיו מכוון מ"ח מתנות לכפר על כל מ"ח כריתות.
ובזה מבואר גם התוספתא דשבועות וס"ל שכל שעירי חטאת שהיו מקריבין בכל השנה מכפרין על כל הכריתות וקחשיב ל"ו כריתות כפשטא דמתני', ומהם ל"א שחייבין עליהן חטאת קבוע לכן באו ל"א שעירים של כל השנה לכפר על אלו ל"א כריתות שיש בהן חטאת קבוע. ושעיר הל"ב דהיינו שעיר הנעשה בפנים ביה"כ מכפר על טומאת מקדש וקדשיו. כך היה נראה לכאורה ליישב הכל בטוב טעם.
אבל במשנה וגמרא פ"ק דשבועות מבואר בהדיא שכל אלו השעירים וגם הפר ושעיר של יה"כ אינן מכפרין אלא על טומאת מקדש וקדשיו. אבל שארי כריתות כולם מתכפרין על ידי שעיר המשתלח. ואם כן צריכין אנחנו לטעם אחר על אלו מ"ג מתנות שהיו ביום הכפורים מן הפר והשעיר אליבא דהלכתא דמערבין לקרנות. וגם למה היו המתנות כסדר הזה, מדם הפר ח', אחת למעלה ושבע למטה, לפני ולפנים. וכן מדם השעיר. ואח"כ בהיכל גם כן ח' מדם הפר וח' מדם השעיר, כל אחד בפני עצמו. ואח"כ במתנות המזבח היה מערבין יחד. כל זה צריך טעם גם על פי נגלה.
ונלע"ד כך, וניישב תחלה גמרא דשבועות דף ז ע"ב תנו רבנן וכפר על הקודש מטומאת בני ישראל וגו' יש לי להביא בענין זה ג' טומאות, טומאת ע"א, טומאת גילוי עריות, טומאת שפיכות דמים. שמצינו שם טומאה בכל אחת מהן. ונימא דשעיר הנעשה בפנים מכפר על ג' טומאות אלו? תלמוד לומר מטומאות ולא כל טומאות. מה מצינו טומאה שחלוקה מכלל כל הטומאות הוי אומר זה טומאת מקדש וקדשיו, יעו"ש הגמרא באריכות.
- (פה מבואר דברי התוס' במסכת שבועות דף ז ע"ב)
וכתבו התוס' "יש לי להביא בענין זה ג' טומאות" -- אכתי איכא טובא וכו' ולמה נקט הגמרא רק אלו ג'? ומיישבים שם, וכתבו עוד וא"ת היאך יכפר על כל אלו שלשה הא אמר לקמן כפרה אחת מכפר ולא שתי כפרות וכו'? ויש לומר דלא חשיב ב' כפרות וכו' ותדע דהא מכפר על הקודש ועל המקדש ולא מיקרי ב' כפרות יעו"ש בדברי קדשם.
ולענ"ד נראה ליישב קושייתן באופן אחר כשנדקדק לשון הגמרא דקאמר "יש לי להביא בענין זה ג' טומאות" -- מנינא למה לי? היה לומר סתם "יש להביא טומאת ע"א טומאת גילוי עריות וטומאת שפיכות דמים". ונלע"ד כך, דאיתא במשנה וגמרא סוף פ"ה[4] "נשפך הדם אחר שגמר המתנות שבפנים - יביא פר אחר ויתן מתנות שבהיכל. נשפך הדם אחר שגמר מתנות שבהיכל - יביא פר אחר למתנות שמזבח, שכולן כפרה בפני עצמן". ובזה נבא לביאור, דהפסוק "וכיפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה" ומינה ילפינן כפרה אחת מכפר ולא שתי כפרות, והאי קרא נאמר במתנות המזבח הפנימי, ואם כן יש לומר דהפסוק בא להורות על מתנות המזבח שאין מכפרין אלא כפרה אחת ולא שתים, וכן מתנות דהיכל מכפרים כפרה אחת, וכן מתנות דלפנים מכפרים כפרה אחת שהרי כל אחת מהן הוא כפרה בפני עצמו, ואם כן יש לומר שיש כאן באמת ג' כפרות, אחת מן המתנות שלפנים, ואחת מן המתנות שבהיכל, ואחת מן המתנות שבמזבח[5], והכתוב בא להורות שלא תאמר כל אחת מהן מכפר ב' כפרות או יותר, לכך בא "אחת" לומר שכפרה אחת מכפר ולא שתי כפרות כל אחת מהן, אבל באמת יש כאן ג' כפרות.
ולזה מדייק הברייתא בלישנ' "יש להביא כאן ג' טומאות", ונימא דמתנות שבפנים מכפרים על טומאת ע"א, ומתנות שבהיכל מכפרין על ג"ע, ומתנות המזבח מכפרין על שפיכות דמים, שכל אחת מהן הויא כפרה בפני עצמה. ובזה מיושב קושיית התוס' בטוב טעם. ומה שכתבו ותדע שהרי מכפר על הקודש ועל המקדש ולא מיקרי ב' כפרות -- נלע"ד נמי באופן זה שכתבתי, דמתנות שבפנים מכפרין על טומאת מקדש, ומתנות שבהיכל מכפרין על טומאת קדשי קדשים, ומתנות המזבח מכפרין על טומאת קדשים קלים כאשר אבאר בע"ה. ונמצא שכל אחת מהן מכפר רק כפרה אחת.
- (פה מבואר קדושת הר הבית עד קדש הקדשים המה כנגד שבעה רקיעים)
ובזה נבא לביאור מנין וסדר המתנות בכל אחת וזה החלי.
המתנות שבפנים מכפרין על טומאת מקדש לכך היו ח' מתנות, אחת למעלה ושבע למטה, מדם הפר וכן מדם השעיר. שכבר הארכנו במשנה מסכת כלים עשר קדושות הן, וכתבנו כך שמן הר הבית ולפנים יש שמנה קדושות אליבא דחכמים, הר הבית קדושה א', החיל קדושה ב', עזרת נשים קדושה ג', עזרת ישראל קדושה ד', עזרת כהנים קדושה ה', בין האולם ולמזבח קדושה ו', ההיכל קדושה ז', קודש הקדשים קדושה ח'.
ולר' יוסי דאמר בין האולם ולמזבח שוה לקדושת היכל וכו' אם כן יש ז' קדושות מן הר הבית ולמעלה. ולת"ק דאמר עשר קדושות הן היינו ר' יוסי כמבואר בדברי הרמב"ם והר"ב והתי"ט כל זה באריכות. והרמב"ם בפרק ז' מהל' בית הבחירה (פ"ז מהל' בית הבחירה) פוסק כחכמים ומונה ח' קדושות מן הר הבית. וכתבנו שם דלכולי עלמא קדושת הר הבית עם כל הקדושות אשר בה המה כנגד קדושת שמים ושמי שמים. וידוע גמרא דחגיגה שבעה רקיעים הן: וילין[6] רקיע שחקים זבול מעון מכון ערבות, ושם אופנים ושרפים וחיות הקודש וכסא הכבוד וכו'. ואמר רב אחא בר יעקב עוד רקיע אחד יש למעלה מראשי החיות וכו', ובזה פליגי ר' יוסי וחכמים, דלר' יוסי המה ז' קדושות נגד שבעה רקיעים, וקדושת קדשי קדשים הוא נגד ערבות שבו כסא הכבוד, וכן בקדשי הקדשים היה הארון והשכינה וכשם שלמעלה ברקיע ד' שהוא זבול שבו בה"מ ומזבח בנוי ומיכאל שר הגדול מקריב עליו כו', כן למטה בקדושה רביעית היינו עזרת ישראל התחיל מחנה שכינה ולא היה הפסק מחיצה בינה ובין עזרת כהנים ששם מזבח בנוי. וחכמים סבירא להו כרב אחא בר יעקב שיש ח' רקיעים וכנגדן בהר הבית ח' קדושות, ואין להאריך כאן בזה ובהגיענו לשם בע"ה נאריך בזה.
ונחזור לעניננו, ח' מתנות שבפנים היו מכפרין על טומאת מקדש דהיינו שאם שגג אחד בכל השנה ונכנס לאותן ח' קדושות בטומאה ולא אתידע ליה מכפרין אלו ח' מתנות, ולכך היו מתנות אלו בפנים שעם קדושת קודש הקדשים המה ח' קדושות ויש לחוש שמא כה"ג נכנס שם בטומאה בשוגג ושגיאות מי יבין. לכך היה ח' מתנות אלו לפני ולפנים מכפרין. ולכך היה מזה אחת למעלה ושבע למטה, דלשיטת חכמים דסבירא להו ח' קדושות הן, נמצא שקדושת קדש הקדשים היה נגד רקיע שעל ראשי החיות ולכך היה מזה אחת למעלה ושבע למטה מדם הפר לכפר על כה"ג ואחיו הכהנים אם שגגו בטומאת מקדש בא' מח' קדושות אלו. ואח"כ מדם השעיר לכפר על ישראל. אף על פי שאין ישראלים יכולים לילך כי אם עד עזרת כהנים ועד בכלל לסמיכה ושחיטה ותנופה ואם כן לא משכחת בהו ששגגו בטומאה בח' קדושות -- מכל מקום כיון דמשכחת בהו רובא דהא עזרת כהנים היא קדושה חמישית ורוב הוי ככולו, ולכך היה מזה גם מדם השעיר ח' לכפר על ישראל מטומאת מקדש במקומות שיכולים להלוך.
ואח"כ היה מזה בהיכל ח' מתנות מדם הפר לכפר על הכהנים מטומאת אכילת קדשי קדשים, ולכך היו אלו בהיכל ולא בקודש הקדשים דהרמב"ם פ"א מה' ביכורים (פ"א מהל' ביכורים) מונה ח' מתנות כהונה שהיה לכהנים בקדשי קדשים: בשר חטאת - א', בשר אשם - ב', בשר זבחי שלמי ציבור - ג', מותר העומר - ד', שירי מנחות - ה', שתי הלחם - ו', לחם הפנים - ז', מותר לוג שמן של מצורע - הרי ח'. ואיתא במסכ' זבחים וכן פסק הרמב"ם בפ' עשירי מהל' מעשה קרבנות (פ"י מהל' מעשה הקרבנות) שכל אכילת קדשי קדשים נאכלין לזכרי כהונה בעזרה ואם אכלו בהיכל יאכלו. נמצא דמצינו אכילה בהיכל. אבל בקודש הקדשים לא מצינו אכילה. ולכך היו ח' מתנות אלו בהיכל שאם שגגו הכהנים ואכלו אחד מח' מתנות אלו בטומאה היו אלו ח' מתנות שבהיכל מכפר עליהן.
וכן היה מזה מדם השעיר ח' מתנות אף על פי שבישראל לא שייך כלל אכילת קדשי קדשים, ואם כן כפרה זו למה לישראל? זה אינו קושיא דהרי הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין, אם כן אם שגגו כהנים באכילתם בטומאה אין לבעלים כפרה גמורה ולכך הוצרכו גם ישראל כפרה ביום הזה. ולכך היה ח' מתנות אלו מדם הפר בפני עצמו ומדם השעיר בפני עצמו שהרי עיקר כפרה אינו אלא בכהנים על אכילתן בטומאה.
ואח"כ היה נותן מתנות המזבח לכפר על אכילת קדשים קלים בטומאה. ובזה שייכים כהנים וישראלים יחד שמקרבן אחד היו אוכלין הכהנים והבעלים כידוע. לכך במתנות המזבח היה מערב שני הדמים יחד וכמאן דאמר מערבין לקרנות. דוק היטב בכל זה ויונעם לך מאוד.
וכבר כתבתי שאין לנו עסק בנסתרות, אף על פי כן אכתוב ראשי פרקים טעם פלוגתת התנאים, חד אמר מ"ג הזאות היו וחד אמר מ"ז כאשר כתבתי למעלה.
נראה לענ"ד שכבר כתבתי למעלה יחוד הוי"ה אהי"ה בשילוב, ועיקר היחוד ביום הקדוש הזה בב' שמות אלו, לכך סבירא ליה שהיו כל המתנות מ"ז כמנין ב' שמות אלו. ואידך סבירא ליה שהיו כל המתנות מ"ג על פי מה שמבואר בכונת האר"י זצ"ל שכל השמות שהזכיר הכהן הגדול בכל עשרה פעמים היה בשם מ"ב; הן כשם מ"ב הידוע, הן כשם מ"ב היוצא משם הוי"ה דהיינו פשוט ומילוי ומילוי דמילוי עולה מ"ב אותיות. וכן משם אהיה כידוע מסידור האר"י ז"ל בסדר עבודת יה"כ. ואפשר שזה כונת התוספות שכתבו במשנה אנא השם "בירושלמי יש דבראשונה אמר אנא השם ובשניה אנא בש"ם", היינו שם מ"ב. ולכך סבירא ליה שהיו כל המתנות מ"ג נגד שם מ"ב עם הכולל. ועיין בתי"ט פ"ו משנה ב'.
במשנה "וכך היה מונה" (משנה, יומא ה) כבר מבואר בסידור האר"י שהיה ממשיך אור הכתר שהוא אחת עד מלכות בסוד אחת ושבע. ולכך היה מתכוין נגד המברכים ואומר תטהרו בגימטריא כתר, שעל ידי אור הכתר תטהרו.
בסוד המשנה (משנה, יומא ג, ז) "בשחר היה לובש פלוסין של שנים עשר מנה, בין הערבים הנדוין של שמנה מאות זוז דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים בשחר של שמנה עשר מנה ובין הערבים של שנים עשר מנה". ולכאורה תמוה מאוד מאי צריך התנא לאשמעינן מאיזה מדינה היה הפשתן, יהיה מאיזה מקום שיהיה? גם מה שהקשו התוס' למה אמר בשל בין הערבים "שמנה מאות זוז" ולא קאמר "שמנה מנה"? ועיין בתי"ט. גם למה בדברי חכמים לא הזכיר מאיזה מדינה היו?
ובודאי כל דבריהם רזין דרזין ואולי יעלה במצודתי איזה כונה אמתית בע"ה. ונראה דר' מאיר סבירא ליה דאותן בגדי לבן של שחר היו נעשים בסוד ד' אותיות הוי"ה עם ד' מילואיו, ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, עולה רל"ב. עם ד' כוללים עולים רל"ו כידוע. ותיבות פלוסין עולה מכוון רל"ו. "של שנים עשר מנה" היינו בסוד י"ב צירופי הויה.
וגם יש לומר בסוד תיבת פלוסין על פי מה שכתבו התוס' בפרק הוציאו לו דף נ"א ע"ב בד"ה טרקסין "וי"מ מלשון טרוקו גלי, שסגור היה לפנים ממנו הלוחות שניתנו בסיני". אף אנו נאמר בתיבת פלוסין שהוא בגימטריא לוח סין, היינו אות פ' במספר קטן[7]. או ע"ב הנשארים, דכל לוח היה ו' על ו', הרי ל"ו טפחים וכן השני. הרי שני לוחות היו בסוד ע"ב. הרי תיבת פלוסין מדוקדק מאוד שהיה נכנס בבגדים אלו למקום לוחות שניתנו בסיני. כך ס"ל בבגדי לבן של שחר.
אבל בשל בין הערבים סבירא ליה שהיו נעשים בסוד שם אלהים שהוא בבינה תבונה, ורמז לדבר שתיבת לבן עם האותיות והכולל עולה כמנין אלהים. ובהצטרף שם יה שהוא בחכמה, דחכמה ובינה המה ריעין דלא מתפרשן, עולה כמנין בגדי לבן במכוון יה אלהים.
והנה ידוע שבינה היא רחמים אך מינה דינין מתערין כמו שכתבתי כמה פעמים, ולזה קאמר שאותן של בין הערבים היו הנדוין, בגימטריא קכ"ה, היינו בסוד שם אלהים שיש בו ק"כ צירופים וה' אותיות. וגם בתיבת הנדוין הם אותיות דין. וגם לפי הנוסחא הנדואין גם כן מרמז סוד הנ"ל. שאות אלף מורה בהדיא שם אלהים. ולהכי קאמר של שמנה מאות זוז ולא קאמר שמנה מנה, שב' תיבות אלו מאות זוז עם הכולל עולה כמנין תבונה עם האותיות.
"וחכמים אומרים בשחר של שמנה עשר מנה" היינו שאותן של שחר היו נעשים בסוד הוי"ה אהי"ה, כל אחד בד' מילואיו, שם הוי"ה -- ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, ושם אהי"ה -- קס"א קס"א קנ"א קמ"ג. וכל מילוי יש בו עשר אותיות כידוע. ואף שבמילוי ב"ן ליכא כי אם ט' אותיות -- מכל מקום עם הכולל הוא גם כן עשר. נמצא שבח' מילואים של שני שמות הויה אהיה המה שמנה פעמים עשר. וזהו הסוד של "שמנה עשר מנה".
ושל בין הערבים היו נעשים רק בשני מילואים של ב' שמות אלו וכל מילוי הוא עשר והוי שני פעמים עשר. וזהו דקאמר "שנים עשר מנה". כך העלתה מצודתי. ואם שגיתי ח"ו ה' הטוב יכפר בעדינו ויראינו נפלאות מתורתו. ויותר מזה יראתי לגשת אל הקודש.
- (פה מבואר המשנה סוף המסכתא)
בסוף המסכתא (משנה, יומא ח, ט) "א"ר עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים וכו'". לכאורה דברי ר' עקיבא אין להם חיבור במה שקדם, ולפי מה שכתבתי לעיל במה שהיה מתכוין כה"ג באומר תטהרו ניחא מאוד. דרבי עקיבא קאי אדברי ראב"ע דדריש לפני ה' תטהרו כמה שקדם. ואומר ר"ע דהפסוק בא להורות מעלת ישראל שטהרה שלהם משלשה ראשונות כח"ב והמה נקראים "לפני ה'", היינו ת"ת כידוע מסוד הפסוק "ותתפלל חנה על ה'" וכן שארי פסוקין. לכן אמר "אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין", וידוע שסוד מי היינו בינה. ועוד קאמר "ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים", "אביכם" דייקא, סוד אבא.
ומביא הפסוק שנאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" בגימטריא מכתר. ובזה מבואר שטהרה שלהם הוא משלשה ראשונות ששם מים טהורים בלי שום מגע טומאה כידוע.
וה' ברחמיו יעביר רוח הטומאה מן הארץ וישלח לנו משיח צדקינו במהרה בימינו אמן.
- ^ החל מכאן לא הבנתי את הכוונה של רצף המילים הבאים, ואולי נפל איזה טעות, ואני הקלדתי כאן ע"פ הדפוס -- ויקיעורך
- ^ כך מובא בדפוס -- ויקיעורך
- ^ לא מצאתי בפרקי דרבי אליעזר -- ויקיעורך
- ^ אולי הכוונה (יומא ס, א) - ויקיעורך
- ^ כאן הגהנו. ובדפוס "המתנות המזבח" -- ויקיעורך
- ^ כך כתוב בדפוס של ספר זה ודומני שבגמ' שלנו כתוב "וילון" -- ויקיעורך
- ^ כוונתו שלוח סין מכוון למלת פלוסין כאשר נחשב אות פ' במספר קטן לאות ח'. ולחלופין, ניתן לכוון את הפרש המספר ע"ב בין מלת פלוסין לבין מלת לוח סין בהתחשב בע"ב טפחים של הלוחות כדמפרש -- ויקיעורך