מלבי"ם על עמוס ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על עמוס · ח · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כה הראני ה'" גם זה מדבר הנביא אל אמציה, אמר לו שמה שנאמר לו בנבואה שישראל גלה יגלה, הראהו אותו במחזה, שהציור שנצטייר במחזה לפני הנביא מורה שהגזרה נחרצה ותבא עכ"פ, ובאר המחזה שחזה בזה, שה' "הראהו כלוב קיץ", הכלוב הוא כלי שמיוחד להניח בו עופות אשר יצוד הציד, כמ"ש ככלוב מלא עוף כן בתיהם מלאים מרמה, והקיץ הם תאנים היבשות ודרך להניח אותם בסל לא בכלוב, וראה שהניחו התאנים בכלוב:


ביאור המילות

"כלוב קיץ". מיוחד אל הציד להניח בו עופות המתים, וקיץ הם תאנים יבשות:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמר מה אתה רואה", ר"ל מה הוא החידוש בעיניך במראה זאת, "כלוב קיץ" ששני אלה מופלאים איך יניחו קיץ בכלוב, והשיב לו שהקיץ וכן הכלוב מורים על העתיד לבא על ישראל, שהקיץ מורה "כי בא הקץ אל עמי ישראל", שכמו שהקיץ הוא סוף אסיפת הפירות וא"א להעביר את הזמן, כן בא הקץ האחרון אשר "לא אוסיף עוד עבור לו" ולא ישתנה ולא ידחה לזמן אחר:


 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והילילו שירות היכל ביום ההוא", השירות שהיו משוררים בהיכל האלילים יתהפכו ליללה כי עבורם בא הפורעניות, ומה שהונחו בכלוב שהוא כלי מיוחד להניח בו עופות הנפגרים, בא לרמז כי "רב הפגר", שיהיה הפגר רב כפגרי עופות הנצודים עד שיונחו "בכל מקום", ולא ישארו כולם בכלוב רק "השליך" מן הכלוב, שכן ראה הכלוב ריק בלא עופות, ר"ל שתהיה נבלתם כסוחה בקרב חוצות, "הס", מלה זאת אין לה באור, ונראה שהיה להנביא עוד דבר אחד לגלות וירא לגלותו מפני הסכנה, ואמר "הס" צריך לשתוק ושלא לגלות הדבר, והדבר שהעלימו הנביא עתה פירש אותו (ישעיה סי' ז') במ"ש ובעוד ששים וחמש שנים יחת אפרים מעם, שפירושו בעוד ששים וחמש שנים מעת שהתנבא עמוס שישראל גלה יגלה מעל אדמתו, שמעת ההיא עד גלות עשרת השבטים היה ס"ה שנה, ולא מצאנו בדברי עמוס שהגביל הזמן בפירוש כי נצטוה שלא לגלות בבאור, רק ברמז, ומסרו בקבלה לבני הנביאים, ואמר "הס" ר"ל צריך לשתוק, ובחר במלה זאת שמספרו ס"ה, שבו רמז שבעוד ס"ה שנים כמנין "הס" יהיה הדבר הזה, והטעם שלא גלה את הזמן בפירוש, הוא כי הנביא שינבא על פורעניות עתידה בלא זמן לא ירע זה בעיני העם, כי יודעים שהיעודים הרעים ישתנו לפעמים או יאריך זמנם בהשתנות מעשה העם לטובה, כמ"ש החזון אשר הוא חוזה לימים רבים (יחזקאל י"ב), אבל אם מגביל זמן מבורר זה מורה שהזמן קרוב ושלא ישתנה הדבר בשום אופן, ולא רצה ה' שיאמר זאת בגלוי, ואמר מלת הס, לרמוז שיש בכאן סתר ששותק ממנו, וגם רמז הזמן במספר הס, ומסרו לבני הנביאים בקבלה, וישעיה שהיה בימי אחז שהיה קרוב אל הזמן פירש את הדבר שמלת הס פירוש שבעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם, ויהיה רב הפגר בכ"מ:


 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמעו נא זאת", חוזר למה שהתחיל שאמר על שלשה פשעי ישראל וכו' על מכרם בכסף צדיק שנחתם גז"ד בעבור שעשקו עניים ואביונים, אמר שישמעו זאת "השואפים" ומתאוים לבלוע את "האביון, ולשבית עניי ארץ" שהם משתדלים שהעניים ישבתו ממלאכתם שישמרו שנת השבת והשמטה כמו שיבאר:


ביאור המילות

"ולשבית". כמו להשבית:

@69(ה) "להגדיל שקל ולעות מאזני מרמה". הם שני אונאות, מצד האבן ומצד המאזנים, כמ"ש מאזני צדק אבני צדק, ואמר תועבת ה' אבן ואבן ומאזני מרמה לא טוב (משלי כ'):
 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לאמר" נגד השואפים אביון שהאביון אין לו שדה, וכל פרנסתו מלקט שכחה ופאה, הם אומרים "מתי יעבר החדש" שהוא חדש הקציר שבו מתפרנסים ממתנת עניים, או שפירוש מתי יהיה החדש מעובר שיעבור ניסן מזמנו שאז קציר השעורים מתאחר מפני העומר ויחסר להאביון מזונו, ואז "נשבירה שבר" ביוקר, ומתי יבא "השבת" שהיא שנת השמטה וזה נגד מ"ש ולשבית עניי ארץ, שהעני שיש לו שדה הם מצפים על שנת השמטה שאז אין לו תבואת שדהו ואז "ונפתחה" אוצרות "בר" וניקר את השער, ואז נמכור כפי חפצנו, ויהיה האונאה "בג'" דברים,

  • א) "להקטין את האיפה",
  • ב) "להגדיל את השקל",
  • ג) "לעות מאזני מרמה" שהוא אונאת המשקל ע"י המאזנים:


 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לקנות", עד שיחסר להדלים לחם ואז נקנה אותם בכסף לעבדים, ואת "האביון" שגרוע מדל נקנה "בעבור נעלים" ר"ל בדבר מועט, ואז לא נמכור עוד בר שהיא תבואה נקיה רק "נשביר מפל בר" הפסולת הנופל מהכברה גם בעד זה נקבל מחיר רב:


 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נשבע ה' בגאון יעקב", היינו בשם קדשו הנכבד שבו היה תלוי גאון יעקב "אם אשכח לנצח כל מעשיהם" שאף אם לא אענוש אותם תיכף לא אשכח וסופם לקבל ענשם:


 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"העל זאת", ר"ל איך אשכח מעשיהם והלא גם אם ארצה לשכוח, "הארץ" עצמה "תרגז ממקומה" לבלוע יושביה עד "שיאכל כל יושבי בה", כי עת יקלקלו סדר הנימוס והנהגה בין אדם לאדם בהשחתה כזו תנקום הטבע בעצמה לכלות יושביה, והחוזה במליצתו צייר הפורעניות שיבא עליהם בשלשה ציורים מליציים,

  • א) ברוגז ורעש הארץ,
  • ב) ביאור השוטף ומכסה את הארץ, ולקח הציור מיאור נילוס המכסה את האדמה והוא נתגדל ע"י הגשמים היורדים על הרי ארץ כוש (אביסיניאן) שהאדים העולים בארץ מצרים נגרשים אל הרי כוש ושם ישטפו מים מן ההרים וישובו ויכסו את מצרים, שעז"א "ועלתה כאור כולה", קורא היאור אור ע"ש הגשמים הבאים מן האויר, ובעת עליית היאור יגרשו מימיו רפש וטיט עד שישקעו ואז ינוחו המים, והנמשל שתחלה התהוה מרד נגד מלכם הושע בן אלה כמו שבארתי בהושע בכ"מ, וזה משל רעש הארץ שבא מתוכו, והמורדים הלשינו למלך אשור שקשר עליו הושע ושלח מלאכים אל סוא מלך מצרים, וזה משל אור המטר היוצא מן הארץ לכוש, ועי"ז בא עליהם מלך אשור כנחל שוטף כמ"ש הנני מעלה עליהם את מי הנהר העצומים והרבים את מלך אשור וכו', ויגרש רפש וטיט ושטף את הארץ, ואז נשקעה ע"י שהגלה יושביה, כמו שהמליץ ביחזקאל סי' ל"ב אז אשקיע מימיהם וכו' על שלא נמצא שם רגל אדם ובהמה, ע"י שוממות הארץ וחורבנה.


ביאור המילות

"כאור". היו"ד נעלמת כמו כיאור, ושם יאור משתתף עם אור שבא על הגשם כמ"ש (ישעיה ה' ל') ע"ש שיורד מן האויר:

"ונגרשה", כמו ויגרשו מימיו רפש וטיט (ישעיה נ"ז), "ואח"כ השקיעה", כמ"ש אז אשקיע מימיהם (יחזקאל ל"ב) שנבא על יאור מצרים:
 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיה ביום ההוא והבאתי את השמש בצהרים", עתה תפס ציור ג' שיתהוה חשך בארצם, בין מלמעלה שיבא השמש והוא משל אל הסתלקות ה' מאתם ואל שיחשך מזלם והצלחתם, וגם "והחשכתי לארץ" שיהיה חשך מצד הארץ מלמטה שיהיה ענן וערפל שזה מיוחס אל הארץ, וזה משל אל שיסכל עצתם ויכשיל גבורתם, ושניהם יהיו שלא כטבע וכסדר העולם ועז"א "בצהרים ביום אור":


 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והפכתי חגיכם לאבל", בחג אין מתאבלים על העבר רק על דבר ההוה והעתיד שע"ז יצוייר אבילות תמיד, "ושיריכם לקינה" הקינה היא רק על העבר, "והעליתי על כל מתנים שק" השק ילבשו לתפלה ולצום על צרה הוה או עתידה, "ועל כל ראש קרחה" הקרחה הוא על העבר, ר"ל שיקוננו ויקרחו על העבר, ויאבלו וילבשו שק על ההוה והעתיד.

"ושמתיה כאבל" יחיד כמי שמתאבל על בן יחיד שלא נשאר לו בן אחר שיתנחם בו, ומוסיף "ואחריתה כיום מר" כי מי שמת בנו מתנחם עדיין במה שהוא עצמו חי, אבל אחריתה יהיה כיום המות שאז אבדה כל תקוה:


 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנה ימים באים", נגד מה שיאמר בפסוק י"ג שביום ההוא של הגלות יתעלפו בצמא על שלא רצו לשמוע בקול ה', יקדים לאמר שעוד יבואו ימים "שהרעב שאשלח אז בארץ לא יהיה רעב ללחם" והצמאון לא יהיה הצמאון למים כמו ביום הגלות, "רק" הרעב והצמאון יהיה "לשמוע את דבר ה'" וזה היה בבית שני, שדבר ה' היה יקר בימים ההם, כי אחרי הנביאים האחרונים נסתם חזון, ועדיין היה ביניהם רוה"ק והיו משתמשים בבת קול, והיו דורשים אחרי דבר ה' וצמאים לשמוע דבריו:


 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונעו" ואחרי הימים האלה "ינועו מים עד ים" היינו מים הדרומי עד ים המערבי, "ומצפון ינועו עד מזרח", כי יתפזרו לארבע רוחות השמים, ובכל המקומות שינועו שם בגלות "ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו" כי אחר החורבן נפסק גם הבת קול והופעת דבר ה':


 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ביום ההוא", ר"ל כל זה יהיה בימים הבאים לעתיד אבל ביום ההוא שדבר ממנו למעלה שאמר והילילו שירות היכל ביום ההוא, והיה ביום ההוא והבאתי השמש בצהרים, שהוא ביום המיועד לגלות עשרת השבטים בעוד ששים וחמש שנה. לא הזקנים ודורשי ה' יצמאו, ולא יהיה הצמיאה לדבר ה', רק "הבתולות היפות והבחורים תתעלפנה בצמא" ממש למים, כי הם אינם צמאים לדבר ה', רק הם.


 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנשבעים באשמת שומרון" בעגלים שעשו מלכי שומרון, ונשבעים בעגל שבדן ובדרך של באר שבע שדרך שם היו הולכים לבית אל, וע"כ יפלו ולא יקומו, כמ"ש בתחלת דבריו נפלה ולא תוסיף קום, ובאר הדבר כי כה אמר ה' דרשוני וחיו ואל תדרשו בית אל וכו' ובאר שבע לא תעבורו: