התורה והמצוה ויקרא י יב-טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת שמיני | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש


סימן מא[עריכה]

ויקרא י יב:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי יְהוָה וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק א:

[א] "וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו" -- בניו שקולים בו בכבוד ושקולים בו בדממה.

יכול אף הראשונים שקולים בו בכבוד?    תלמוד לומר "הנותרים"-- הנותרים שקולים בו בכבוד ואין הראשונים שקולים בו בכבוד.


[ב] רבן שמעון בן גמליאל אומר משום ר' אלעזר בן עזריה הרי הוא אומר "וימת נדב ואביהוא לפני השם בהקריבם אש זרה ובנים לא היו להם" -- שאילו היה להם בנים היו קודמים לאלעזר ואיתמר, שכל הקודם בנחלה הוא קודם בכבוד.    אם כן למה נאמר "הנותרים"?   אמר להם "לא היה לכם להסתכל באלו שעשו דבר שלא בעצה ונשטפו".

ר' אליעזר אומר קרובים היו לשטף אלא שריחם המקום על אהרן.


ואל אלעזר ואל איתמר בניו:    כלל בלשון שכל תואר המיותר, שהמתואר ניכר בלעדו, יש בו טעם או דרוש. וכן בשם תואר או מצטרף הנלוה לשם העצם.

  • כמו שאמרו בבראשית רבה (פרק כב) "וידע אדם את חוה אשתו" - חויא חויך ואת חויא דאדם, ר"ל דהיה די לכתב כמו שכתוב (בפסוק כה) "וידע אדם עוד את אשתו".
  • ובמדרש ((בר"ר כב, ח)) "ויקם קין על הבל אחיו" שהבל נתמלא על קין רחמים - שעל זה אמר "אחיו".
  • (בר"ר, לו) "וירא חם אבי כנען" - כנען ראה והגיד לחם, שעל זה אמר "אבי כנען"
  • (בר"ר, נב) "על דבר שרי אשת אברם" - שהיתה אומרת לו שהיא אשת אברם ולא פירש.
  • וכן ברבה (בר"ר, מה) על הגר שפחת שרי, עיי"ש.
  • (ופרשה מז) על "שרי אשתך" מרתא דבעלה.
  • וכן דריש (בר"ר, נ) מה שכתוב "חתניו לוקחי בנותיו"
  • (בר"ר, סג) מה שכתוב "בקחתו את רבקה בת בתואל אחות לבן"
  • (בר"ר, סה) על מה שכתוב "ויקרא את עשו בנו הגדול"
  • ופרק ע"ו (בר"ר, עו) על מה שכתוב "וישלח יעקב מלאכים אל עשו אחיו"
  • (בר"ר, פ) על "ותצא דינה בת לאה כאמה בתה", וכן בכמה מקומות.

ואם כן במה שכתב פה תואר "בניו" שמיותר -- דריש בספרא שהיו בניו ושוים לו בכבוד ובדממה. ונראה דמה שאמר "בכבוד" דריש מפה ומה שאמר "בדממה" דריש ממה שכתוב למעלה (פסוק ו) "ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו".

וכבר בארתי (שם ס' כח) שממה שכתוב "אל אהרן ולאלעזר" מורה שיחד עיקר הדבור לאהרן כפי ההבדל שיש בין 'אמירה' שאחריו "אל" ובין 'אמירה' שאחריו למ"ד, עיי"ש. ואמר בספרא שזה להקדים את הגדול בגדולה. לפי זה לא מוכח משם שהשוו לו בכבוד רק שהשוו לו בדממה. שאי לאו כן היה לו ליחס האמירה לאלעזר במלת "אל" שמורה על שימת לב והבין במאמר כמש"ש שזה היה ראוי אם לא דממו והתאבלו יותר מדאי. מה שאין כן פה שאמר בכולם מלת "אל" מורה ששוים בכבוד. והבן.

ובמה שכתב "הנותרים" שהוא מיותר דריש שרק הנותרים נחשבו בניו להדמות אליו בכבוד, לא הראשונים. וזהו שאמר יכול אף הראשונים וכולי תלמוד לומר "הנותרים".

ורבן שמעון בן גמליאל חולק על זה וסבירא ליה שאם היו נדב ואביהוא חיים היו קודמים בכבוד, רק מפרש שמה שכתוב "הנותרים" הוא מדבורו של משה אליהם שהזכיר להם שהם נותרים כי אחיהם מתו. וזכר סבת מיתתם על שעשו דבר שלא בעצה למען ילמדו מוסר וישמעו וייראו.

וכפי הנראה תנא קמא ורשב"ג פליגי בפלוגתת ר' ישמעאל ורבי עקיבא במכלתא דמלואים (משנה לב). תנא קמא סבירא ליה כר' מאיר שהכניסו אש זרה ממש שזה מחוסר אמונתם שירד האש כמו שפרשתי למעלה (סימן ?), ולכן סבירא ליה דאין הראשונים שקולים בו בכבוד. ור' שמעון בן גמליאל משום ר' אלעזר בן עזריה יסבר כר' ישמעאל שלא היה אש זרה רק הכניסוה בלא עצה, וזהו שאמר בלשונו "לא היה לכם להסתכל באלו שעשו דבר שלא בעצה", ואם כן סבירא ליה שהיו ראוים לכבוד.

ור' אליעזר שאמר קרובים היו לשטף השקיף על מלת "הנותרים" כפי ההבדל שיש בין נשאר ובין נותר. ששניהם יציינו השאר החלק מן הכל. רק "נשאר" מציין שנשאר בכוונה ו"נותר" מציין שנותר שלא בכוונה, כמו שפרשנו תמיד בתנ"ך. ומזה יעמד עוד הבדל שכיון שחלק הנשאר הופרש ונתיחד בכוונה לבדו -- ממילא לא היה משותף עם הכל כלל. מה שאין כן חלק הנותר (שהוא שלא בכוונה) -- היה משותף תחלה עם הכל, רק על פי מקרה נותר לבדו. כמו שכתוב "וישאר אך נח" "ויותר יעקב לבדו". כי נח לא היה בכלל השטף כלל אבל יעקב היה בכלל העוברים ונותר במקרה.

וכן ממה שכתב "הנותרים" ולא "הנשארים" דייק שהיו קרובים לשטף. וכן אמר ביומא (דף פז.) הרבה בנים היו לו לאהרן שראוים לשרוף שנאמר "הנותרים" אלא זכות אביהם עמדה להם.

ור"א לשיטתו שאמר (במכלתא דמלואים מש' ל"ה) שמתו בחוץ ושם היה גם אלעזר ואיתמר והיו קרובים לשטף.

סימן מב[עריכה]

ויקרא י יב:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי יְהוָה וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק א:

[ג] "קחו את המנחה"-- זו מנחת נחשון;   "הנותרת"-- זו מנחת יום השמיני;   "מאשי השם"-- אין להם אלא אחר מתן אישים.


קחו את המנחה הנותרת מאישי השם:    הכתוב יאמר תמיד על השירים "הנותרת מן המנחה" (ויקרא ב:ג, ב:י, ושם ו:ט), לא "המנחה הנותרת" שמשמע שכל המנחה נותרה מאשי השם.

מזה למד הספרא שרמז על מנחת נחשון. שכפי שנבאר בסימן שאחרי זה היתה מנחת נסכים שדינה שתשרף כולה על גבי האישים, ופה היה הוראת שעה שלא הקטיר רק קומץ. ואם כן היתה מנחה מאשי השם -- כי היתה ראויה לאישים -- ונשתנה דתה לאכילה.     אולם אם היה מכוין על מנחת נחשון לבדה לא יצדק מלת "הנותרת" והיה לו לכתוב "קחו את המנחה מאישי השם", והיה פירושו המנחה שניתן להם מן האישים (כמו "חלקם נתתי לכם מאישי"), ומזה למד שבמלת "הנותרת" רמז גם למנחת שמיני שהקריב הקומץ כדינו והנותרת היה מן האישים. והשכיל בלשונו במה שכתב "המנחה הנותרת" ולא אמר לא "הנותרת מן המנחה" ולא "המנחה מאישי השם" לדעת שכיון על שני המנחות.

ומה שאמר "מאישי השם" אין להם אלא לאחר מתנת האישים -- פרשתי (צו סימן לז).

סימן מג[עריכה]

ויקרא י יב:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי יְהוָה וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק א:

[ד] "ואכלוה מצות" מה תלמוד לומר? מפני שהיא מנחת צבור והיא מנחת מצות שעה ואין כיוצא בה לדורות. לכך נאמר "ואכלוה מצות".


ואכלוה מצות:    הוצרך לבאר להם זה מפני שהיו קדשי שעה ולמדם שיהיה נוהג בהם דין שאר מנחות כמו שפרש"י. וכן מטעם זה הותרו באנינות כמו שיתבאר אחרי זה.

והנה מנחת שמיני היתה קדשי שעה מפני שהיתה מנחת צבור ואין הצבור מביאין מנחה. אבל מנחת נחשון הלא היתה מנחת נדבה (כמו שמובא בספרי נשא) והיתה מנחת יחיד. מאי טעמא הוצרך ללמד דיניה ומאי טעמא הותרה באנינות?

ונראה שמזה הוציא רש"י ז"ל מ"ש במנחות (דף ה: ד"ה שניהם מלאים סולת) ובמנחת נסכים קא משתעי -- רצה לומר שהנשיאים התנדבו מנחת נסכים ושפיר היה קדשי שעה כי קיימא לן דאם מתנדב מנחת נסכים -- כולה כליל [כמ"ש במנחות (דף קו.)], וכיון שהוא צוה לאכלה היה הוראת שעה, ושפיר הותרה באנינות כיון שאין כיוצא בה לדורות.

סימן מד[עריכה]

ויקרא י יב:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי יְהוָה וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק א:

[ה] "אצל המזבח"-- ולא בהיכל; ולא על גבי המזבח.


אצל המזבח:    כבר בארנו (סדר ויקרא ס' פו) שמלת 'אצל' מורה על הסמיכות. אולם פה אי אפשר לפרש שלא הותר לאכל רק סמוך למזבח דהא כתיב אחר כך "ואכלתם אותה במקום קדוש" שכולל כל העזרה.     רק שולל את ההיכל שהוא רשות אחר וגג המזבח שהוא על המזבח, לא אצלו.

ובאמת בזבחים (דף ס.) למד ר"א שמ"ש לשון "אצל המזבח" בא להוציא כשנפגום המזבח שאז לא יאכלו קדשי קדשים. ופירוש "אצל המזבח" -- כשהמזבח נמצא שמה בעזרה, לא כשנתקלקל.

סימן מה[עריכה]

ויקרא י יב:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי יְהוָה וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק א:

אין לי אלא זו בלבד; מנין לרבות קדש קדשים?    תלמוד לומר "קדש קדשים".

'היא' 'ואותה' 'והיא' -- הרי אלו מעוטים; פרט לתודה וללחמה, לאיל נזיר וללחמו, לאיל המלואים וללחמו.


כי קדש קדשים היא:    כבר בארנו (באילת השחר ס' קלה) שכל מקום שבאר הטעם -- כמו "קדש קדשים היא" "מנחה היא" "חטאת היא" -- יש בו דרוש, כי למה יודיע זה? ובפרט שכבר באר בפר' ויקרא ובפר' צו בדיני המנחות שכולם קדש קדשים?

ובארו חז"ל שבא ללמד שמה שצריך שתאכל בעזרה אינו מיוחד במנחת לבד מצד שהיא מנחה, רק מצד שהיא קדש קדשים, וזה נוהג בכל קדש קדשים כמו בחטאת ואשם ושלמי צבור.

וכבר בארנו (באילת השחר שם) שכל מקום שאומר "קדש קדשים הוא" "מנחה היא" וכדומה -- מלת "היא" מיותר; שהרבה פעמים ישמיט מלת "היא", עיי"ש. ובפרט שכיון שלפי הדרוש בא לומר שזה נוהג בכל קדשי קדשים היה יותר נכון בלא מלת "היא". וכן במה שכתב "כי חקך וחק בניך היא" גם כן מלת "היא" מיותר. וכן מה שכתב "ואכלתם אותה" היה לו לכתוב "ואכלוה" בכינוי. וכבר בארתי באילת השחר (ס' קן) ובכל הספר שכל מקום שבא כינוי "אותה" תחת הכינוי - יש בו דרוש ומעוט.

הרי ג' מעוטים. ממעט לחמה של תודה ושל איל נזיר ואיל מלואים. והוא הדין תודה ואיל נזיר שהם קדשים קלים ונאכלים בכל העיר.

סימן מו[עריכה]

ויקרא י יב-יג:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי יְהוָה וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא. וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ הִוא מֵאִשֵּׁי יְהוָה כִּי כֵן צֻוֵּיתִי.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק א:

[ו] "ואכלתם אֹתה במקום קדוש" מה תלמוד לומר? לפי שאמר "אצל המזבח" - אין לי אלא סמוך למזבח; מנין לרבות הלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש?    תלמוד לומר "במקום קדוש".


ואכלתם אותה במקום קדוש:    הוא עצמו מה שכתב "אצל המזבח" שפירושו בעזרה. ומוסיף הלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש -- הגם שאינם "אצל המזבח" -- כי דינם לענין טומאה ולענין שחיטת קדשי קדשים כחול.

ועיקר הלימוד הזה התבאר גבי מנחה (צו פרשה ב משנה יב) וגבי חטאת (צו פרשה ד מ"ה), ובדברינו שם (סי' לב), עיי"ש.

סימן מז[עריכה]

ויקרא י יג:
וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ הִוא מֵאִשֵּׁי יְהוָה כִּי כֵן צֻוֵּיתִי.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק א:

[ז] "כי חקך וחק בניך"-- חק לבנים ואין חק לבנות.

"מאשי השם"-- אין להם אלא לאחר מתנת האישים.


כי חקך וחק בניך:    כבר התבאר בסדר ויקרא (סי' ח) באורך שכל מקום שיזכיר בן ובנים אין בנות בכלל. וכבר התבאר גבי מנחה "שכל זכר בבני אהרן יאכלנה". ופה למד שלא יקחו חלק בו -- שיאכלו' בעליהם הכהנים.

ומה שכתב שנית "מאישי השם", שכבר אמר זה, בא ללמד שגם לא יחלקו בלא מתנת האישים וללמד שאין הפסולה במחלוקת. וכמו שלמד שתי אלה בפר' צו בפסוק "חלקם נתתי אותה מאישי" כמו שכתבנו שם. ולמד פה שנית בקדשי שעה.

סימן מח[עריכה]

ויקרא י יג:
וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ הִוא מֵאִשֵּׁי יְהוָה כִּי כֵן צֻוֵּיתִי.
ויקרא י טו:
שׁוֹק הַתְּרוּמָה וַחֲזֵה הַתְּנוּפָה עַל אִשֵּׁי הַחֲלָבִים יָבִיאוּ לְהָנִיף תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה וְהָיָה לְךָ וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה.
ויקרא י יח:
הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק א:

[ח] "כי כן צֻוֵּיתִי (שם, יג)...כאשר צִוֵּיתִי (שם, יח)...כאשר צוה השם (שם, טו)"

  • "כי כן צויתי" -- לומר לכם בשעת אנינותן יאכלוה;
  • "כאשר צויתי" -- בשעת מעשה אמר להם;
  • "כאשר צוה השם" -- ולא מעצמי אני אומר לכם.


כי כן צֻוֵּיתי:    ואחר כך גבי שעיר החטאת (פסוק יח) "אכל תאכלו אותה בקדש כאשר צִוֵּיתי", (ובפסוק טו) "והיו לך..כאשר צוה השם". למה כפל ופרט שצוה השם שזה מבואר?

פירשוהו בספרא (מובא ביומא (דף ה:) וזבחים (דף קא)) שמה שכתוב "כאשר צויתי" משום שחדש שיאכלו באנינות אמר שכן נצטוה הוראת שעה. ומה שכתב "כאשר צויתי" אמר בשעת מעשה כאשר שרפו את החטאת, ומשה חשב שהותר לאכל גם החטאת כמו המנחה וחזה ושוק של שלמי צבור, ובאמת טעה בזה כי שאני קדשי דורות מקדשי שעה. אמנם בזה לא אמר "צֻויתי" במלאפום רק "צִויתי" בחירק, כי על זה לא נצטוה מהשם רק שאמר כמו שצויתי לכם במנחה כן היה לכם לעשות בחטאת. ואהרן השיב שאינו דומה קדשי דורות אל קדשי שעה.

ומה שכתב בשוק התרומה "כאשר צוה השם" -- משום דעל זה נצטוה בפירוש שיאכל באנינות כי היה גם כן קדשי שעה, דאין שלמים נדבה בצבור.

סימן מט[עריכה]

ויקרא י יד:
וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ נִתְּנוּ מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק א:

[ט]

  • "חזה" -- זו חזה
  • "התנופה" -- זו תנופת הסל
  • "שוק" -- זה שוק
  • "התרומה" -- זו תרומת תודה
  • "תאכלו במקום טהור" -- אמר רבי נחמיה וכי הראשונים אינם במקום טהור?! אלא זו טהרה שאינה ממין טומאה לטהר מטומאת מצורע לומר שיהיו נאכלים בתוך ירושלים.


ואת חזה התנופה וכולי:    פרש"י של שלמי צבור. והדין עמו, כי חזה ושוק של שלמי נחשון לא היו קדשי שעה כי יחיד מתנדב שלמים לדורות ולא הותרו באנינות (ומה שלא שרפום משום דנאכלים לשני ימים ואכלום למחר), רק שלמי צבור היו קדשי שעה כנ"ל [ולחנם תמה הרא"ם על שלא אמר של שלמי נחשון].

ומה שאמר בספרא "התנופה" זו תנופת הסל -- כבר מובא בפר' צו (פרק יז מ"ה) ופרשתיו שם (סי' קנו), עיי"ש.

ומה שכתב "תאכלו במקום טהור" פירושו שאין צריך מקום קדוש כמנחה (שהוא קדשי קדשים ונאכלת לפנים מן הקלעים), רק במקום טהור. והנה מחנה לויה נקראת 'מקום טהור' שאין זב נכנס לשם, וירושלים יקרא גם כן 'מקום טהור' נגד יתר מקומות שאין מצורע נכנס לשם. ופירש אביי בזבחים (דף נה.) שאם יכוין על מחנה לויה -- זה ידעינן ממה שכתב "ואכלתם אותה במקום קדוש" ולא קדשים קלים -- ועל כרחך שמה שכתב עוד "במקום טהור" היינו שיש בה טהרה ממין טומאה אחת שהוא טומאת מצורע, הגם שיתר מיני הטומאה נכנסים שם.

ודברי הגמרא ופלוגתת אביי ורבא פרשתי בפר' צו (סימן לב), עיי"ש.

סימן נ[עריכה]

ויקרא י יד:
וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ נִתְּנוּ מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק א:

[י] "אתה ובניך ובנותיך" -- אתה ובניך בחלק ובנותיך במתנות.

  • או יכול אתה ובניך ובנותיך בחלק?
  • כשהוא אומר "כי חקך וחק בניך הוא" - אין חק לבנות,
  • הא מה אני מקיים "אתה ובניך ובנותיך"?  אתה ובניך בחלק ובנותיך במתנות.


תאכלו אתה ובניך ובנותיך כי חקך וחק בניך נתנו:    פירוש: לענין החק של מתנות כהונה להחלק בין אנשי המשמר אינו רק חק בניך, לא בנותיך, שאין הבנות חולקים עם הזכרים. ובכל זה יכולים הבנות לאכל בקדשים קלים שעל זה אמר "תאכלו אתה ובניך ובנותיך". וזה כוונת הספרא.

סימן נא[עריכה]

ויקרא י יד-טו:
וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ נִתְּנוּ מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שׁוֹק הַתְּרוּמָה וַחֲזֵה הַתְּנוּפָה עַל אִשֵּׁי הַחֲלָבִים יָבִיאוּ לְהָנִיף תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה וְהָיָה לְךָ וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק א:

[יא] "נתנו מזבחי שלמי בני ישראל"-- לרבות זבחי שלמי צבור שהיו שם באותו יום שנאמר "ושור ואיל לשלמים לזבח לפני השם".

"שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו"-- מלמד שהחלבים למטה.


נתנו מזבחי שלמי בני ישראל:    מלבד שמכוון על שיקחו חזה ושוק לדורות אמר שגם שלמי צבור של אותו היום נתן להם החזה ושוק, יען נהגו בהם מנהג של קדשים קלים כנ"ל (סי' יג) והיה הוראת שעה לאותו יום לבד.

ומה שאמר מלמד שהחלבים למטה -- התבאר היטב למעלה (פרשת צו ?).