התורה והמצוה ויקרא ד ד-ז
ספרא | מלבי"ם על פרשת ויקרא | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן רט
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ג:
[א] "והביא"-- אף לאחר יום הכפורים.
והביא את הפר: הוא מיותר שכבר אמר "והקריב על חטאתו". ודריש שהוה אמינא שאף שהקריב והקדיש, בכל זאת, לא יביא. והוא אם חל יום הכפורים שכפר עליו. קמ"ל שתמיד מחויב להביא ואין יום הכפורים מכפר על חטאת ואשמות ודאים כמ"ש בכריתות (דף כה:).
ושם (דף כו) מביא על זה כמה למודים, ולא זכרו למוד דפה. ודברי הספרא האלה מוכפלים בחטאת נשיא (ויקרא חובה פרשה ו ריש פרקא) ובעולה ויורד (ויקרא חובה פרשה י מ"ג) ובאשם מעילות (ויקרא חובה פרק כ מ"ו) ובאשם גזילות (ויקרא חובה פרשה יג מי"ד). ודריש שם מדכתיב "והביא אשמו" "והביאו קרבנו" זה מכפר לא אחר. וצריך עיון דהא גם באשם תלוי כתיב (ויקרא ה, יח) "והביא איל...". ועוד דבספרא אחרי (אחרי מות פרשה ד מ"ז) דריש מן "אותם". ועוד מדוע לא נזכר הלמודים האלה בכריתות שם שמחפש סמך על דינים אלה ממקום אחר. וצריך עיון.
סימן רי
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ג:
"את הפר"-- פר הוא מביא, ואינו מביא חלופין.
- [ב] הלא דין הוא! מה אם היחיד --שלא שוה קרבנו לכל מצות לקרבנו ליום הכפורים-- שוה קרבנו לכל מצות לקרבנו למצוה יחידית, משוח --ששוה קרבנו לכל מצות לקרבנו ליום הכפורים-- אינו דין שישוה קרבנו לכל מצות לקרבנו למצוה יחידית?!
- נשיא יוכיח! ששוה קרבנו לכל מצות לקרבנו ליום הכפורים ולא שוה קרבנו לכל מצות לקרבנו למצוה יחידית! [ג] אף אתה אל תתמה על המשיח, שאף על פי ששוה קרבנו לכל מצות לקרבנו ליום הכפורים -- לא ישוה קרבנו לכל מצות לקרבנו למצוה יחידית!
- אלא לפי שנאמר "והביא", יכול יביא חלופים?...
- תלמוד לומר "פר"-- פר הוא מביא ואינו מביא חלופים.
והביא את הפר: כבר בארנו באילת השחר (פרק טו) שאין מדרך הלשון להחזיר את השם בכל פעם, רק יזכירנו על ידי כינוי. והוה ליה למימר "והביאו" בשגם שכבר בארתי (בסימן פה) שבפעל המשלים פעולת הראשון לא יבא גם הכינוי, והוה ליה לומר "והביא אל פתח אהל מועד".
ואמרו חז"ל שבא ללמד שיביא דוקא את הפר, לא קרבן אחר חלופי הפר. ובאר תחלה שהיה מקום לטעות בזה מצד הדין, דהא היחיד יש ברירה בידו להביא על חטא יתר מצות גם שעירה, שהוא מיוחד לחטא היחיד בעכו"ם שהוא "מצוה יחידית" (ר"ל שהוא גדולה ושקולה כנגד כל המצות כמ"ש בספרי פר' שלח), הגם שהיחיד קרבנו משונה ביום הכפורים שמתכפר בשעיר; וכל שכן המשיח דקרבנו ביום הכפורים שוה לכל מצות (דשניהם בפר) שיהיה ברירה בידו להביא על כל מצות גם שעירה כמו שמביא בשגגת עכו"ם. ודוחה את הקל וחומר דנשיא יוכיח, שהגם שביום הכפורים שוה קרבנו לכל מצות שמתכפר בשעיר, בכל זה, משונה קרבנו על מצות מקרבנו על עכו"ם שזה שעיר וזה שעירה.
ומסיק דמקום הטעות היה משום דכתיב "והביא" שמרבה שיביא אף לאחר יום הכפורים (כנ"ל בסימן הקודם) והוה אמינא אם מביא אחר יום הכפורים הלא כבר הביא הפר ביום הכפורים, שהקריב "את פר החטאת אשר לו", הוה אמינא שאז יביא חלופין לבל יביא קרבן אחד ב' פעמים. לכן אמר שבכל אופן יביא את הפר ולא חלופיו.
סימן ריא
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ג:
[ד] "וסמך..ידו על ראש הפר"-- לרבות פר יום הכפורים לסמיכה.
- הלא דין הוא! מה אם זה --שאינו טעון שני וידוים ואינו טעון "אנא"-- טעון סמיכה, פר יום הכפורים --שטעון שני וידוים וטעון "אנא"-- אינו דין שיטעון סמיכה?!
- לא! אם אמרת בזה -- שהוא בא על עבירת מצוה ידועה! תאמר בפר יום הכפורים שאין בא על עבירת מצוה ידועה?! [הואיל ואין בא על עבירת מצוה ידועה] לא יטען סמיכה!
- תלמוד לומר "וסמך..ידו על ראש הפר"-- לרבות פר יום הכפורים לסמיכה.
"ושחט את הפר לפני השם"-- בצפון.
וסמך את ידו על ראש הפר: כבר כתבתי (בסימן ל' ובסימן הקודם) שזה זרות בלשון להחזיר את שם הפעול בכל פעם. והיה לו לומר "וסמך ידו על ראשו". ומלבד זה בארתי (בסימן ל') שיפלאו השינויים שבאו בסמיכה שלפעמים ידבר בכינוי - "על ראשו", ולפעמים יזכיר שם "קרבנו", ולפעמים שם מין הקרבן - "וסמך על ראש העולה" "על ראש החטאת", ולפעמים שם הנקרב - "על ראש הפר" "על ראש השעיר". ובארנו שָם הלמודים בזה.
ופירשו רבותינו שמה שכתוב פה "על ראש הפר" רצונו לומר שהסמיכה מחויבת מצד שהוא פר וללמד שהוא הדין פר אחר שהוא דומה כפר הזה, שהיא פר יום הכפורים שמביא גם כן הכהן המשיח, גם כן טעון סמיכה.
ואמרו שהלא יש ללמדו מדין קל וחומר: דמה פר זה שאין טעון רק וידוי אחד ואינו צריך להתודות בנוסח "אנא השם" -- טעון סמיכה. כל שכן פר יום הכפורים שטעון שני ודוים (דכתיב שם ב' פעמים "וכפר בעדו ובעד ביתו" (ויקרא טז, ו) (ויקרא טז, יא) ולמד בספרא שם שהוא כפרת דברים) וצריך להתודות בנוסח "אנא השם" (כמ"ש ביומא (דף לז.)) -- כל שכן שטעון סמיכה. ומשיב שיש לדחות הקל וחומר דשאני קרבן זה שבא לכפר עבירת מצוה שידע מה חטא וזה צריך לסמוך בעת הוידוי, מה שאין כן פר יום הכפורים שאין מכפר על עבירת מצוה ידועה (שדמו של פר תולה בטומאת מקדש וקדשיו על שיש בה ידיעה בתחלה ולא בסוף. ווידוי של פר שמכפר על שיש בה ידיעה בסוף היינו רק בטומאת מקדש וקדשיו שאין חייב עליו קרבן כשאין בה ידיעה בתחלה כמ"ש לקמן (ויקרא חובה פרק יב מי"א). ואף לר' שמעון שבועות (דף יד.) -- מכל מקום בעבירת מצוה ידועה שחייב עליו קרבן אינו מכפר). ואם כן הוה אמינא דלא יטעון סמיכה, קמ"ל.
ומה שכתב "ושחט את הפר לפני השם"-- בצפון כבר בארתי בפר' צו (סימן כו) ש"לפני השם" כולל מדרגות ומקומות רבות ומפורש כל אחד לפי מקומו. ואחר שלמדנו (כמו שיתבאר לקמן סימן ע"ר) ששחיטת כל מיני החטאת בצפון ולכן פירוש "לפני השם" הכתוב כאן בצפון.
ומה שכתב פה "את הפר" שהוא מיותר -- חסר הדרוש בספרא.
סימן ריב
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ג:
[ה] "ולקח"-- נאמרה כאן 'לקיחה' ונאמרה להלן 'לקיחה' (שמות כד, ו); מה 'לקיחה' אמורה להלן בכלי, אף כאן-- בכלי.
ולקח הכהן המשיח: לשון "לקיחה" יהיה בכל מקום לפי ענינו. שלרוב יהיה בלי אמצעי. ובדברים הנקחים ביד יש פלוגתא בסוכה (דף לז.) אם לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה. וגם בדם מצאנו בספרא (מצורע מצורע פרק ג מ"ג) "ולקח הכהן מדם האשם"-- שתהיה לקיחה בעצמו של כהן.
אמנם כבר בארתי למעלה (סימן לה[1]) שדם החטאת על כרחך מקבל בכלי דהא צריך לקבל כל דמו של פר ואי אפשר לקבלו בידו. ואמר בספרא פה שיליף גזירה שוה מה שכתוב פה "ולקח הכהן" שהוא מיותר, שהיה לו לומר "והביא מדם הפר", ואמר בעולה ושלמים דסיני "ויקח משה חצי הדם וישם באגנות" (כן פרש"י זבחים (דף מז:)) שהיה בכלי. ור' יהודה, סתמא דספרא, לשיטתיה בסוכה (דף יא) דגמיר גזירה שוה ד"לקיחה" "לקיחה", עיי"ש.
סימן ריג
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ג:
[ו] "ולקח הכהן המשיח"-- אין לי אלא המשיח בשמן המשחה; מרובה בגדים מנין? תלמוד לומר (ויקרא ד, טז) "הכהן". [כהן הדיוט מנין? תלמוד לומר (ויקרא ד, ה) "הכהן".][2]
אם סופינו לרבות כהן אחר, מה תלמוד לומר "ולקח הכהן המשיח"? אלא מצוה שיקבל כהן המשיח, ואם קבל כהן אחר-- עבודתו כשרה.
ולקח הכהן המשיח: כבר בארתי למעלה (סימן רא) שיש הבדל בין מה שכתוב "אם הכהן המשיח יחטא" (שפירושו דוקא כהן הנמשח בשמן המשחה) ובין מה שכתוב פה ובפר העלם דבר "ולקח הכהן המשיח" שבהכרח פירוש "משיח" לשון גדולה, לא לשון משיחה, דאי לאו כן שם "הכהן" מיותר והיה לו לומר "ולקח המשיח", עיי"ש. וזהו שאמר מרובה בגדים מנין? תלמוד לומר "הכהן". ובילקוט גרס כהן הדיוט מנין? תלמוד לומר "הכהן". ונראה שיש לגרוס שני הגירסאות - מרובה בגדים מנין? ת"ל הכהן; כהן הדיוט מנין? ת"ל הכהן והכי פירושו.
כי הנה מה שכתוב בפר העלם דבר "ולקח הכהן המשיח"[3] שפירוש "הכהן" המרובה בבגדים - ניחא, כי משכחת לה בעת שנגנז שמן המשחה ולא היה כהן משיח רק מרובה בבגדים. אבל מה שכתוב פה "ולקח הכהן המשיח" יקשה, איך משכחת שיהיה כהן מרובה בגדים, הא מיירי בעת שיש כהן משיח בשמן כמו שכתוב "אם הכהן המשיח יחטא" שהוא דוקא הנמשח בשמן ואז היו כל הכהנים משוחים [ואף שהתוס' בנזיר כתבו דמשכחת שניהם כאחד, אי אפשר שתדבר התורה בציור רחוק כזה].
ואם כן, בודאי מה שכתוב פה "ולקח הכהן המשיח" (ר"ל הגדול) הוא לא דוקא כי גם ההדיוט כשר שעיקר בא ללמד שאין צריך הנמשח דוקא. כי מה שכתוב פה "משיח" אינו הנמשח בשמן דאז תואר "הכהן" מיותר, דדי בשם "משיח" לבד כמו שבארתי היטב (בסימן הנ"ל). וזהו שאמר כהן הדיוט מנין? ת"ל "הכהן" - ר"ל שממה שכתוב "הכהן המשיח" בפר העלם דבר ששֵם "כהן" מיותר (ומלמד ש"משיח" אינו הנמשח רק פירוש "משיח" גדול) מלמד שכשר במרובה בגדים ועל זה אמר מרובה בגדים מנין? ת"ל "הכהן". וממה שכתוב פה "הכהן המשיח" (שמשֵם "הכהן" מוכח ששם "משיח" לאו דוקא) מלמד שכשר גם הכהן הדיוט כי בזמן שיש כהנים משוחים לא הי' מרובה בבגדים.
ועל זה שאל אם סופינו לרבות כהן אחר מה תלמוד לומר "ולקח הכהן המשיח"? - ר"ל אחר שממה שכתוב פה "הכהן המשיח" מוכרח שגם כהן הדיוט כשר, למה אמר "המשיח" ולמה לא אמר "הכהן" סתם? ומשיב שבא להורות שמצוה במשיח. ועל צד זה אמר "ולקח הכהן המשיח" שהוא עצמו יקבל דמו לכתחלה, ובצד זה דייקינן שֵם "משיח" שהוא הנמשח. ובדיעבד כשר בכהן הדיוט ובצד זה דייקינן שֵם "הכהן".
וגם לגירסת הספרא שבידינו יש לפרשו כן. שמה שכתב "מרובה בגדים מנין? ת"ל הכהן" - עיקר ההוכחה מן "ולקח הכהן המשיח" [4] דגבי פר העלם, כי בפר כהן משיח לא היה נמצא כהן מרובה בבגדים. ועל זה אמר אם סופנו לרבות כהן אחר - ר"ל אחר שממה שכתוב פה "ולקח הכהן המשיח" בהכרח נרבה גם כהן הדיוט (כי בזמן שיש כהן משיח בשמן לא היה נמצא מרובה בבגדים), אם כן מה תלמוד לומר "ולקח הכהן המשיח וכולי.
ועיין בתוס' (יומא (דף נז.) ד"ה אני, מגילה (דף ט.) ד"ה אין) ובמשנה למלך (פ"ד מה' מעה"ק הט"ו) מה שפלפל בדבריהם. וכפי מה שכתבנו תראה שעיקר הלימוד דמצוה במשיח ובדיעבד כשר גם בהדיוט נמצא בפר כהן משיח, ובכל זאת, כבר למדינן שהוא הדין בפר העלם הדין כן כמו שמוכח בקידושין (דף לו.) דדרשת הספרא נשען של שני הכתובים. ואין כאן מקום להאריך בזה.
סימן ריד
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ג:
[ז] "מדם הפר"-- מדם הנפש; לא מדם הבשר ולא מדם התמצית. מן הפר יקבל.
ולקח מדם הפר: 'לקיחה' שאחריו מ"ם מציין תמיד או המקום שלוקח ממנו או שלוקח החלק מן הכל--
- "אשר לקח מן האדם" (בראשית ב), "ולקחתיך משם" (שם כז) - מציין המקום שממנו.
- "ולקחת ממימי היאור" (שמות ד), "קחו מזמרת הארץ" (בראשית מ) מציין לקיחת החלק מן הכל ומקצת הדבר.
אבל אם לוקח כל הדבר יבא אחריו מלת "את"-- "ויקח משה את שמן המשחה" (יקרא ח י), "ויקח משה את השם" (שם שם טו) - לקח כולו. "ויקח משה משמן המשחה" (שם שם ל), "ויקח משה מדמו" (שם שם כג) - לקח מקצתו.
אמנם פה אי אפשר לפרש שיקח מקצת מן הדם שהלא אמר אחר כך "ואת כל דם הפר ישפֹך". וכן אמר על ברייתא זו בגמ' (יומא (דף מח.), זבחים (דף כה.)) דאי סלקא דעתך "מדם הפר"-- דם ואפילו מקצת דם, והאמר ר"י המקבל צריך שיקבל את כל דמו של פר שנאמר "ואת כל דם הפר ישפך". אלא שמע מינה מאי "מדם הפר"-- דם מהפר יקבלנו, וקסבר גורעים ומוסיפים ודורשין רצה לומר כיון שאי אפשר לפרש שהמ"ם הוא מ"ם הקצתית על כרחנו הוא מ"ם המקום וכאילו כתוב "ולקח דם מהפר".
והוא דבר נהוג מאד בלשון במקום שאין לטעות כמ"ש הרד"ק במכלול (ד"ק דף צט ע"ב ודף ק) שהעברים לא הקפידו בסידור התיבות זו לפני זו והכניסו אות השימוש או מלת ענין זו בזו אף על פי שהמלה הראשונה או אות השימוש ענינה היותה באחרונה כמו "ותשקמו בדמעות שליש" (תהלים פ, ו) שהוא כמו ותשקמו דמעות בשליש, "ותשם בפוך עיניה" (מלכים ב ט, ל) - ותשם פוך בעיניה, "ואת העיר שלחו באש" "שלחו באש מקדשיך" - כמו שלחו אש בעיר, שלחו אש במקדשיך, וכמוהו רבים, עיי"ש. וזה הנקרא בפי חז"ל גורעים ומוסיפים ודורשים. וזהו שאמר בספרא מן הפר יקבל - ר"ל שהמ"ם שייכה אל מלת "הפר" כאילו כתוב "ולקח דם מהפר".
אולם הלא יקשה מדוע בא העוות הזה ומדוע לא נכתב כתקונו "ולקח דם מן הפר"? על זה הקדים מדם הפר-- מדם הנפש ולא מדם הבשר וכולי, רצונו לומר כי יש הבדל בשם "דם" בין כשבא בסמיכות או בכינוי אל החי ובין כשבא סתם בלא כינוי וסמיכות. שאם אומר "שופך דם האדם", "דם נקי", "דם נפשות אביונים נקיים", "בדם הצפור השחוטה" - בסמיכות; וכן כשאומר "דמך על ראשך", "ושפך את דמו" -- הוא הדם שהנשמה תלויה בו. אבל כשאומר "דם" סתם, פירושו כל דם שיהיה, אף דם התמצית ודם העור או הבשר כמו "מיץ אפים יוציא דם", "דם יהיה זובה בבשרה". ואם כן, אם היה אומר "ולקח דם מהפר" הייתי מפרש כל דם שיהיה. אבל כשאומר 'דם הפר' בסמיכות פירושו דם הנפש (ר"ל דם קלוח שהנשמה יוצאה בו) ולא דם בשר או העור. וכן לא דם תמצית שמתמצה אחר שפסק קלוח דם השחיטה. וכיון שמוכרח לכתוב "מדם הפר" מטעם זה, שפיר פירשו עתה שהמ"ם מוסב על שם "הפר", מן הפר יקבל, לאפוקי אם נשפך מן הצואר על הרצפה. ולפ"ד(?) דזה דאם נשפך על הרצפה כבר למד בספרא (ויקרא נדבה פרשה ד מי"א) (וכבר נתקשה בזה בקרבן אהרן שם בשם הראב"ד) ועיקר הדרוש פה צריך למעט דם שעל הסכין כמ"ש רב יהודה אמר שמואל בזבחים (דף כה) השוחט צריך שיגביה...מדם הפר ולא מדם הפר ודבר אחר ופירשוהו דם מהפר ולא מדבר אחר.
ועיין בתוס' שם וביומא ועיין בספרא (אחרי מות פרק ח מ"ה) וצע"ק, ואכמ"ל.
סימן רטו
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ג:
"והביא אֹתו"-- כשר ולא פסול. "אֹתו אל אהל מועד"-- למעט קרבנו למצוה יחידית שלא ינתן מדמו על מזבח הזהב.
[ הערה: איך דרש ממלת "אותו" שני מיעוטים? ]
והביא אותו אל אהל מועד:
כבר בארתי (באילת השחר כלל קנ) שבכל מקום שיציין גוף הפעול על ידי כינוי הדבוק אל מלת "את" (אחר שהיה די באות הכינוי לבד) על כרחנו יבא למעט איזה דבר - רק אותו, לא זולתו. שמלת "את" תופס גוף הפעול ביחוד. זאת שנית שמנו חק (למעלה סימן פה) ששני פעלים הבאים זה אחרי זה שהפעל השני משלים וגומר פעולת הפעול הראשון, יבא הפעול השני בלא כינוי. וכן פעל "והביא" שמשלים פעולת פעל "ולקח" היה צריך ליכתב בלא כינוי כמו שבארתי (בסימן פה). וכל מקום שבא הכינוי בא למעט איזה דבר.
ואם כן יש פה שני מיעוטים. ( א ) כינוי הוי"ו. ( ב ) מלת "או"[5] שהכינוי דבק אליו. ובכל מקום שבא כזאת נדרש לשני דרשות כמ"ש (באילת השחר כלל קנא).
ודרש:
- (א) למעט דם הפסול כגון יוצא ולן וכדומה
- (ב) למעט קרבן כהן משיח על עכו"ם שמביא שעירה שלא יזה ממנו בפנים. שלא תאמר שנילוף מצבור דדם שעירי עכו"ם נכנס לפנים, קמ"ל.
סימן רטז
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ג:
[ח] "וטבל"-- ולא המספג.
וטבל הכהן: פעל טבל הוא שיטבול בדבר לח הנאסף, שעת יכנס בו דבר הנטבל יתלחלח כולו כמו "ויטבול ביערת הדבש", "וטבלת פתך בחומץ", "ויטבול בירדן". ולכן אמר בספרא פה (מובא בזבחים (דף מ.), (דף צג.), ומנחות (דף ז.)) ובספרא (מצורע מצורע פרק ג מ"ז) "וטבל"-- ולא המספג - ר"ל המקנח בשפת הכלי שזה "מוצה" "מוצץ" "סוחט" וכדומה, לא "טובל".
סימן ריז
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ג:
"וטבל...והזה..."-- על כל הזיה טבילה.
[ הערה: איך מוכח שעל כל הזיה טבילה והלא בטהרת מצורע ונגעי בתים ואפר פרה כתוב גם כן "וטבל..והזה.." ויכול להיות ז' פעמים בטבילה אחת!? ]
וטבל אצבעו בדם והזה מן הדם: מה שכתב שנית "מן הדם" בא ללמד שתהיה ההזיה מן הדם, לא מן האצבע - רוצה לומר שלכל הזיה יטבול אצבעו מחדש בהדם ויזה ממנו; ושירים שבאצבע פסולים. וזהו שאמר בספרא על כל הזיה טבילה ולמד לה ממה שכתוב שנית "מן הדם". וזהו שאמר (במשנה ט') מן הדם שבענין ומפרש לה בזבחים (דף צג.) ומנחות (דף ז:) למעוטי שירים שבאצבע.
וזה בנוי על יסוד שנהנחנו (למעלה סימן פה): ששני פעלים הבאים זה אחרי זה שהפעל השני משלים וגומר פעולת הפעל הראשון-- דרך הלשון שיבא הפעל השני סתם, אף בלא כינוי, וכל שכן שאין לשְנות את גוף הפעול שנית. והיה לו לומר "וטבל מן הדם והזה". וזה יסוד מוסד שבכל מקום שלא כפל לכתוב בהזיה שנית "מן הדם" או "מן המים" יכול להזות בטבילה אחת כל השבע פעמים; וכל מקום שכפל לכתוב "מן הדם" או "מן המים" צריך לטבול אצבעו על כל הזיה.
- שכן תראה במצורע (ויקרא י"ד, ו'-ז') שאמר "וטבל אותם...והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים" יכול להזות ז' פעמים בטבילה אחת שכן כתוב ברמב"ם (פי"א מהל' טומאת צרעת ה"א).
- וכן בטהרת צרעת בתים שכתוב (ויקרא יד, נא) "וטבל והזה אל הבית" (כמבואר ברמב"ם שם (פט"ו מהל' טומאת צרעת ה"ח)).
- וכן בטהרת אפר פרה שכתוב (במדבר יט, יח) "ולקח אזוב וטבל במים והזה על האהל" באר הרמב"ם (פ"י מהל' פרה אדומה ה"ח) שהמזה אינו צריך טבילה לכל הזיה. וכמו שמובא במשנה (סוף פרה) מזין על האדם ועל הכלים אפילו הן מאה.
וכל זה משום דלא כתיב "והזה מן המים", רק "והזה" סתם - משמע שדי בטבילה שטבל פעם אחת.
מה שאין כן בכל מקום דכתיב "והזה מן הדם" או "מן המים" וכדומה-- צריך טבילה לכל הזיה
- כמו בקרבן מצורע (ויקרא יד, טז) "וטבל...מן השמן...והזה מן השמן" מבואר בספרא (מצורע מצורע פרק ג מ"וחט) שצריך לטבול ז' פעמים וכמ"ש הרמב"ם (פ"ד מהל' ט"צ ה"ב).
- וכן בפרה אדומה "ולקח...מדמה...והזה...מדמה שבע פעמים" (במדבר יט, ד) אומר בספרי (פסקא קכג) "והזה מדמה" למה נאמר? והלא כבר נאמר "ולקח מדמה"? לפי שהוא אומר "שבע פעמים", יכול ז' הזיות וטבילה אחת?.. תלמוד לומר "מדמה שבע פעמים"-- מלמד שהוא חוזר לדם שבע פעמים. וכן פסק הרמב"ם (פ"ג מהל' פרה אדומה ה"ב).
- וכן בהזיות שבפ' אחרי שכתוב (ויקרא טז, יד) "ולפני הכפרת יזה שבע פעמים מן הדם" ושם (ויקרא טז, יט) "והזה עליו מן הדם באצבעו" מבואר בספרא (שם) ובתוספתא (פ"ג דיומא) ופסק כן הרמב"ם (פ"ג מהל' עבודת יוה"כ ה"ו) שצריך טבילה לכל הזיה.
- ובמכלתא (בא פי"א) "והגעתם..מן הדם אשר בסף" למה נאמר? והלא כבר אמר "וטבלתם בדם אשר בסף"? לפי שאמר "ולקחו מן הדם", שומע אני טבילה אחת לכולם... תלמוד לומר "והגעתם מן הדם"-- על כל הזיה טבילה.
- וכן פה שאמר 'וטבל מן הדם..והזה מן הדם' למד דעל כל הזיה-- טבילה.
סימן ריח
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ג:
"אצבעו"-- נאמר כאן "אצבעו" ונאמר להלן (ויקרא יד, טז) "אצבעו"; מה "אצבעו" אמורה להלן-- הימנית המיומנת שבימין, אף "אצבעו" אמורה כאן-- הימנית המיומנת שבימין.
את אצבעו: בכל מקום נאמר בתורה "אצבעו" סתם, רק במצורע (יד טז, ושם כז) אמר "וטבל הכהן את אצבעו הימנית מן השמן אשר על כפו השמאלית והזה מן השמן באצבעו". ומבואר שמה שכתוב שם שנית "באצבעו" הוא למותר, ובא ללמד שכמו ש"אצבעו" הנאמר שם הוא הימנית-- כן "אצבע" שנאמר בכל מקום הוא הימנית. כן אמר בספרא כאן, ובפר' אחרי (אחרי מות פרק ג מי"א), ובפר' מצורע (מצורע מצורע פרק ג מ"ח), ובספרי פסקא קכג, ובגמרא). -- ר"ל שמזה ידעינן שלכן סתמה התורה בכל מקום משום ד"אצבעו" הנאמר סתם הוא הימיני, לבד במצורע הוצרך לבאר זאת כי שם אמר "ולקח הכהן מלוג השמן ויצק על כף הכהן השמאלית" (שמפרש בספרא שם שיוצק על כף כהן אחר) ועל זה אמר "וטבל הכהן את אצבעו הימנית מן השמן אשר על כפו השמאלית" שבזה אם לא יכתב "הימנית" נטעה שטובל 'השמאלית' מכף הכהן השמאלית (כדומה לו 'שמאל'-- מן השמאל) -- לכן באר "הימנית"; וכפל "והזה באצבעו" ללמד ש"אצבעו" סתם בכל מקום הוא הימנית.
ומה שכתב המיומנת שבימין כי היה לו לומר "וטבל את אצבע ידו הימנית" כמו שכתב "בהן ידו הימנית", שאין האצבע "ימנית", רק היד. ומזה מבואר שגם האצבע עצמו תהיה המיומנת - רוצה לומר האצבע הסמוכה לגודל הרגילה למלאכה ומוכנת להשתמש, שכן שם "ימין" נקרא מלשון הזמנה-- "וימן ה' דג"; או מענין "אשר מנה את מאכלכם". וזהו שאמר המיומנת שבימין.
סימן ריט
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ג:
[ט] "בדם"-- שיהיה בדם כדי טבילה.
וטבל את אצבעו בדם: כבר בארנו (בסימן ריז) שמה שכתוב שנית "והזה מן הדם" צריך ללמד שיטבול על כל הזיה; אבל עדיין היה די שיאמר "וטבל את אצבעו והזה מן הדם" שהייתי יודע שההזיה תהיה מן הדם, לא מן השירים שבאצבע. ופירשו חז"ל שבא ללמד שיהיה בדם כדי טבילה.
ופירשו במנחות (דף ז) ובזבחים (דף צג) דהיינו שיהיה בו בתחלה כשיעור ז' טבילות, שעל זה אמר "וטבל בדם", שבדם הזה עצמו יטבול כל טבילותיו, לא שיתן שם על כל טבילה דם אחר מחדש. ועיין במשנה למלך (הל' מעה"ק פ"ד ה"ח, ופ"ה ה"ט) ואכמ"ל.
סימן רכ
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ג:
"והזה"-- לא המטיף; "והזה"-- לא הזורק.
"מן הדם"-- שבענין.
והזה מן הדם:
כבר בארתי למעלה (סימן מ) שיש הבדל בין לשונות זריקה והזיה ונתינה שנאמרו גבי הדם.
- הזריקה הוא מרחוק בכח והרבה בפעם אחד.
- וההזיה הוא גם כן בכח כזריקה אבל מעט מן אצבעו או באגודת אזוב, לא כזריקה שזורק מן הכלי.
- והנתינה הוא מעט באצבע ובנחת.
ועל זה אמר בספרא כאן ובפר' אחרי (אחרי מות פרק ג מ"יא) "והזה"-- ולא המטיף (ר"ל בנחת, שאם כן היה לו לומר "ונתן"); "והזה"-- ולא הזורק (ר"ל הרבה בפעם אחד, שאם כן היה לו לומר "וזרק").
ונמצא עוד פעל שפך גבי דם והוא נבדל מזריקה ששופך הרבה בנחת, לא מרחוק; ונבדל מנתינה שהנתינה הוא מעט.
[ ובזה תבין מה שנאמר בירושלמי (פ"ה דפסחים ה"ו):
- "ואת דמם תזרוק" וכתוב אחד אומר "ודם זבחיך ישפך", אם שפיכה למה זריקה ואם זריקה למה שפיכה? תני ישפך ולא יטיף, ישפך ולא יזה, ישפך ולא יזרק. ופירש בקבלה כהנים זורקים הדם מיד הלוים. הכל מודים בשפיכה די הכן ובהזיה די הכן. ומה פליגי? בזריקה. ר' מנא אמר זריקה כעין שפיכה. ר' חנניא אמר זריקה כעין הזיה. קרא מסייע לר"ח "כי מי נדה לא זרק עליו" הא די לא קיים גבה הזיה ואת צוח לה זריקה?! עכ"ל.
ר"ל שנמצא על הדם ב' לשונות: "זריקה" ו"שפיכה". ואמר בזבחים (דף לז) וסוף פסחים דיש פלוגתא אם זריקה בכלל שפיכה אבל לכולי עלמא אין שפיכה בכלל זריקה. ועל זה אמר ישפך ולא יטיף (דזה נקרא "נתינה") ישפך ולא יזה (באצבע מעט מרחוק דזה "הזיה") ישפך ולא יזרוק (מן הכלי מרחוק דזה "זריקה"). ואם כן אין "שפיכה" בכלל "זריקה" ומה שכתוב "את דמם תזרוק" מיירי בפסח דזריקה בכלל שפיכה. וכן פירשו בקבלה כהנים זורקים הדם, וזה היה בפסח שעשו בימי יאשיה ופסח דינו בשפיכה וקורא אותו "זריקה" - הרי "זריקה" בכלל "שפיכה". וזהו שאמר הכל מודים בשפיכה שהוא הכן (בנחת ולא מרחוק) ובהזיה די הכן (מרחוק ולא בנחת), ומה פליגי? בזריקה. ר' מנא סובר שנוטה לשפיכה על ששופך הרבה מן הכלי. ור"ח אומר שנוטה להזיה מצד שזורק מרחוק. ומביא ראיה לר"ח דגבי אפר פרה שהיה בהזיה כמ"ש "והזה על האהל" אמר בלשון "כי מי נדה לא זורק עליו". ]
ומה שאמר "מן הדם שבענין" כבר פרשתי (בסימן ריז).
סימן רכא
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ג:
"שבע פעמים"-- לא שבע טיפים. "שבע פעמים"-- שיהיה מונה שבע פעמים, לא אחת ושבע.
שבע פעמים: יש הבדל בין כשאומר "ארבעים יכנו" ובין כשאומר "שלש פעמים תכה את ארם", ש"ארבעים יכנו" הוא בפעם אחד; וכשאמר "שבע פעמים" הוא פעמים מחולקים. וכן אם היה די בז' טיפים היה לו לומר "והזה שבע", וכשאומר "והזה שבע פעמים" שפיר דייק (בספרא כאן ובפר' אחרי פרק ג' מי"ד) ולא שבע טיפים.
ומה שכתב ולא אחת ושבע בא לאפוקי שלא נלמד מהזיות דבין הבדים ועל הפרוכת ביום הכפורים שמונה אחת ושבע, דשם יש טעם בדבר כמו שיתבאר בפר' אחרי (סימן לח).
סימן רכב
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ג:
[י] "לפני יהו-ה.."-- יכול על כל הבית? תלמוד לומר "..את פני פָּרֹכֶת..".
[ ס"א מוסיפים או "את פני הפרוכת",] יכול אל פני הפרוכת כולה? תלמוד לומר "הקדש"-- מלמד שהוא מכוין כנגד הבדים.
לפני ה' את פני פרוכת הקדש: כבר בארתי בפר' צו (סימן כו) כי בכל מקום שאומר "לפני השם" מפרשינן כענינו ויש בו מדרגות שונות. שלפעמים יכלול כל ההיכל ולפעמים יהיה חוץ ממנו או לפנים ממנו לפי ענין הכתוב. וזהו שאמר אם היה כתוב "לפני השם" לבד היה משמע על כל הבית, תלמוד לומר 'את פני הפרוכת'. ואם היה כתוב 'את פני הפרוכת' הוה אמינא דכנגד כל רוחב הפרוכת כשר להזיה, תלמוד לומר "פרוכת הקדש" שאין כשר רק חלק הפרוכת המכוין כנגד בין הבדים.
ויש בזה נפקא מינה גם במקדש ראשון שהיה שם כותל, מכל מקום היה פרוכת נגד הפתח (וכמ"ש ביומא (דף נד.) וכמ"ש הרמב"ם (פ"ד מהל' בהב"ח ה"ב) [דלא ככסף משנה שם]) והוה אמינא שכל הפרוכת כנגד הפתח כשר להזיה -- לזה אמר "הקדש" שצריך לכוין נגד אמתים ומחצה של בין הבדים. (ועי' במשנה למלך פ"ה מה' מעה"ק הי"ג).
ואף שאמר במנחות (דף כז:) שבפנים ושבמצורע שלא מכוונות כשרות -- היינו לרבנן, אבל סתמא דספרא כר' יהודה דסבירא ליה ד-"אל פני" דוקא שכן סתים בספרא אחרי (אחרי מות פרשה א מ"י) דמבית לפרוכת בארבעים. ובזה מיושב מה שתמה במשנה למלך (שם) מדוע לא הביא הרמב"ם דין זה בפר כהן משיח ופר העדה שצריך לכוין בין הבדים, דסבירא ליה דזה לר' יהודה דוקא והוא פסק (פ"ה מהל' מעה"ק הי"ב) ו(פ"ד מהל' מחוסרי כפרה ה"ב) כרבנן שלא מכונות כשרות וס"ל [=וסבירא להו?] שמה שאמרו בפנים כשרות היינו בפר כהן משוח ופר העדה ושעירי עבודה זרה, לא ביום הכפורים כפרש"י דהא כתיב "על הכפורת" וכתיב "וכן יעשה לאהל מועד". ואף על גב דבגמ' במנחות שם אמר מתקיף לה רב יוסף לר' יהודה מד-"אל" דוקא "על הכפרת" נמי דוקא וכולי ומשמע דלרבנן אינו דוקא -- סבירא ליה דלמה שאמר רבה בר' עולא אמר קרא "וכפר את מקדש הקדש וכולי" י"ל דשם הוה דוקא לכולי עלמא וכמו שמשמע ביומא (דף נה.), ולכן הביא הדין סתם (פ"ג מהל' עבודת יוה"כ ה"ה) ולא פי' דשלא מכוונות כשרות. ואין כאן מקום להאריך יותר.
סימן רכג
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ג:
[יא] "ונתן הכהן מן הדם" שבענין.
ונתן הכהן מן הדם: כבר בארנו (בסימן ריז) שמה שכתוב "והזה מן הדם" והוא הדין שמה שכתוב פה "ונתן מן הדם" מיותר, שדי לאמר "וטבל מן הדם והזה שבע פעמים...ונתן הכהן על קרנות"; וכפי היסוד המבואר אצלינו שכל פעל הבא להשלים פעולת הפעל הקודם יבא בלא כינוי כמו שבארנו (בסימן פה) ובכמה מקומות. ומכל שכן שאין לחזור את השם שנית. ובארנו שָמָה שכל מקום שחזר ושנה "והזה מן הדם" בא ללמד שצריך לטבול אצבעו על כל הזיה. והוא הדין פה מלמד שצריך לטבול אצבעו על כל נתינה ושירים שבאצבע פסולים. וזהו שאמר "ונתן מן הדם" שבענין.
והנה לפי זה צריך עיון מאין הוציא הרמב"ם (פ"ה מהל' מעה"ק ה"ח) שגם גבי חטאת החצונית צריך לטבול אצבעו על כל קרן, והא בחטאת נשיא ויחיד בכולהו כתב "ונתן על קרנות" ולא כתב "ונתן מן הדם".
סימן רכד
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ג:
"עַל קרן/ קַרְנוֹת"-- הרי שתים; ולמטן הוא אומר (ויקרא ד, יח) "עַל קרן/קַרְנֹת"-- הרי ארבע, דברי ר' שמעון. רבי יהודה אומר "אשר באהל מועד"-- לרבות כל קרנות שבאהל מועד.
על קרנות מזבח קטורת הסמים: ממה שכתוב "על קרנות" עדן לא ידענו שצריך לתת על כל ארבעה קרנותיו דיש לומר שדי על שתי קרנות, דהא מצאנו פעמים שמפרש: "ונתת על ארבע פעמותיו" (שמות כה), "על ארבע הפאות אשר לארבע רגליו" (שם שם), "ולקחת מדמו על ארבע קרנותיו" (יחזקאל מג).
ואמר ר' שמעון שמה שכתב שנית בפר העדה "ומן הדם יתן על קרנות המזבח" מיותר, דסבירא ליה שמה שכתב (ויקרא ד, כ) "כאשר עשה לפר החטאת כן יעשה לו" בא להשוותו למתן דם קרנות ולכן דינו כאילו כתוב בו "קרנות המזבח" בפירוש שהם ד' קרנות [דאף על גב דכתיב בסיפא "קרנת" חסר, סבירא ליה לר' שמעון דיש אם למקרא היכא דאינו יכול לקיים מקרא ומסורת כאחד כגון הכא דסותרים זה את זה -- רש"י ותוס' זבחים (דף מ.). ועיין מ"ש בסנהדרין (דף ד.) ודלא כקרבן אהרן].
ור' יהודה לא סבירא ליה כר' שמעון כמו שמפרש בגמרא זבחים (שם) הטעם. ולמד לה ממה שכתוב "אשר באהל מועד" והוא על פי היסוד שבארתי למעלה (סימן מג) שמלת "אשר" (שהוא מלת הצירוך) צריך שתבא תיכף אחר השם שהוא מצורף עמו ולא תהיה שום מלה מפסקת ביניהם, עיי"ש באורך. והנה פה שכתוב "ונתן.. על קרנות..לפני השם" ולא כתוב "אשר לפני השם" כמו שכתוב בחטאת הקהל (ויקרא ד, יח)-- מבואר ש-"לפני השם" מוסב על פעל "ונתן" - ונתן לפני השם, ואם כן כפי חוקי הלשון היה צריך לומר "ונתן על קרנות מזבח קטורת הסמים אשר באהל מועד לפני השם" כמו "והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה' ". ומזה הכריח ר' יהודה ש"אשר באהל מועד" מוסב על פעל "ונתן"-- ונתן על קרנות אשר באהל מועד ולכן לא נכתב אחר השם שהוא מצורף עמו כי אין מלת "אשר" מצורף אל שם "מזבח", רק אל פעל "ונתן על קרנות".
ובזה יתבאר מ"ש בגמרא (שם)
- ור' שמעון האי באהל מועד מאי עביד ליה? מבעיא ליה שאם נפחת תקרה של היכל לא היה מזה. ואידך? מ-"אשר". ואידך? "אשר" לא דריש.
רצונו לומר, ר' שמעון סבירא ליה כדעת המסורה שמסר על זה ב' סבירין 'אשר לפני השם' וסימן: "והביא את הפר" דנפש קדמאה, "ויעל שלמה שם על מזבח הנחשת לפני השם" (דה"ב א, ו) ואם כן גם "לפני השם" דינו כאילו כתוב "אשר לפני השם" כמו בחטאת העדה שכתוב "אשר לפני השם" ואין בו זרות מה שכתוב "אשר באהל מועד" מאוחר. וגוף הדבר מה שכתוב "אשר באהל מועד" מבעיא ליה שאם נפחתה תקרה של היכל לא היה מזה. ואידך ר' יהודה מוכיח מ"אשר" -- כי לדעתו, אחר שלא כתב "אשר לפני השם", הוא תואר פעל "ונתן", ואם כן אם נאמר שמלות "אשר באהל מועד" מוסב על שם "מזבח" (שיהיה המזבח באהל מועד, לאפוקי אם נפחתה התקרה) היה ראוי שיבא תיכף אחר שם הצירוף כפי חוקי הלשון, ועל כרחך שמוסב על פעל "ונתן" כנ"ל. ואידך "אשר" לא דריש: ר' שמעון לא סבירא ליה דיוק הזה וסבירא ליה כדעת המסורה שחסר מלת "אשר" ולכן אין לו הכרח ממלת "אשר" שבא שלא במקומו.
ועיין זבחים (דף יח.) מנחות (דף מג.) ובתוס', ובמה שכתבנו לא קשיא מידי.
סימן רכה
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ג:
"מִזְבַּח קְטֹרֶת"-- שיתחנך המזבח בקטרת.
"קטרת"-- שיהיה משל צבור.
"הסמים"-- שיהיו סממניה לתוכה.
קרנות מזבח קטורת הסמים: יסוד מוסד שלא יזכיר תוארים או סימנים לבאר את השם רק במקום שיש לטעות כגון אם השם עצמו כולל ענינים רבים. למשל, שם "מזבח" כולל המזבח החיצון והפנימי, לכן יוסיף לבאר ולכנותו בשם "מזבח הקטורת" או "מזבח הזהב" או "המזבח אשר באהל מועד" או "מזבח אשר לפני השם". ובכל זה, לא יבואו שני תוארים או שני סימנים לבאר את השם, רק במקום שתואר אחד אינו מספיק וכמו שבארנו באילת השחר (פרק יד).
ואם כן יש פה שני זריות:
- ( א ) מה שכינה אותו בשם "מזבח קטורת הסמים" הוא למותר שכבר אמר בו שני סימנים אחרים-- "אשר לפני השם", "אשר באהל מועד".
- ואמרו חז"ל "מזבח קטורת"-- שיתחנך המזבח בקטורת, ר"ל שפה שהזכיר הפעם הראשון עבודה אחרת שעשו על המזבח הזה חוץ מקטרת (כי זולת זה לא נעשה בו דבר רק ביום הכפורים כמ"ש "וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה") הורה לנו שאין ליתן עליו דם הפר רק אם נתחנך בקטורת, שלכן קראו "מזבח קטרת", שרק אם הוא מזבח קטורת -- אז כשר למתן דם הפר, והוא הדין למתן דמים דיום הכפורים (וכמ"ש במנחות (דף נ.) וברמב"ם (פ"ה מהל' עבודת יוהכ"פ הכ"ד)).
- ( ב ) יפלא מה שכתב "מזבח קטרת הסמים" ששם "הסמים" מיותר. כי כשאמר "קטרת סמים" בא להוציא הקטרה אחרת כמו הקטרת חלבים ואימורין; אבל כשאמר "מזבח הקטורת" ידעינן שהוא קטורת הסמים, לא קטורת אחרת, כמו שכתוב "לא תעלו עליו קטרת זרה".
- ואמרו שבא ללמד שצריך שיתחנך בקטורת סמים הידועים (בכי תשא) שהיא משל צבור ושלא יחסרו בה י"א סימני הקטורת. דהוה אמינא שאם עבר והקטיר עליו קטורת יחיד או קטרת חסרה - מתחנך המזבח בכך. קמ"ל.
סימן רכו
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ג:
"לפני יהו-ה" מה תלמוד לומר?
- אמר ר' נחמיה, לפי שמצינו בפר הבא ביום הכפורים שהוא עומד לפנים מן המזבח ומזה על הפרוכת בשעה שהוא מזה - יכול אף זה כן?...
- תלמוד לומר "מזבח קטורת הסמים לפני השם"-- ואין הכהן לפני ה'.
[ הערה: הלא בכאן מדבר במתן דם מזבח ובזה היה עומד חוץ למזבח גם ביום הכפורים ועדיין י"ל שבהזיות דם הפרוכת היה עומד לפנים מן המזבח כמו ביום הכפורים ]
לפני ה' אשר באהל מועד: כבר זכרנו (בסימן רכד) בשם המסורה שפירש מזבח קטורת הסמים (אשר) לפני השם וכמו שאמר כן בפר העדה. אך שלפי זה תואר "לפני השם" מיותר, דהא כבר נתן בו שני סימנים-- "מזבח קטורת הסמים", "אשר באהל מועד". וגם אם נפרש ש"לפני השם" מוסב על פעל "ונתן" כדעת ר' יהודה (הנ"ל בסימן הנזכר) היה לו לומר "ונתן הכהן מן הדם לפני ה' על קרנות..." כמו שכתב "והזה לפני ה' את פני פרוכת הקדש" דכן הסדר הראוי.
ואמר ר' נחמיה (מובא ביומא (דף נח.) שבא להורות שהמזבח יהיה לפני השם ולא הכהן (וכדוגמא זו דרש ר' יוסי הגלילי בספרא (ויקרא נדבה פרשה ד מ"יד) "המזבח סביב אשר פתח אהל מועד" ולא הכיור פתח אהל מועד, שתואר המיותר בא לדייק - רק זה יהיה כן, לא זולתו), ולכן לא אמר "ונתן לפני השם" כי הכהן הנותן צריך לעמוד חוץ מהמזבח.
אמנם לענין מתן דם המזבח לא היה צריך להשמיענו דהא פר כהן משיח אתקיש לפר יום הכפורים (כמ"ש בספרא (ויקרא חובה פרק ו מ"ד)) ובפר יום הכפורים כתוב "ויצא אל המזבח" עד דנפיק מכוליה מזבח (כמ"ש ביומא (דף נז:)), רק שאם היינו מקישים אותו לענין זה לפר יום הכפורים הלא שם צריך לעמוד לפנים מן המזבח בשעה שמזה על הפרוכת (וכמ"ש בספרא (אחרי מות פרק ד מ"ז) וביומא (דף נח:) "ויצא אל המזבח"- והיכן היה? לפנים מן המזבח) ואם כן נאמר שגם כאן כן; ולכן גלה לנו הלימוד במתן דם מזבח שיעמוד בחוץ להורות דלא יליף משם וממילא הוא הדין למתן דם הפרוכת לא יליף משם וממילא היה גם כן באותו מעמד עצמו דהא לא כתב פה "ויצא אל המזבח". וזהו שאמר לפי שמצאנו וכולי.
סימן רכז
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ג:
[יב] "וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ"-- לרבות [דם] פר יום הכפורים לשפיכה.
ואת כל דם הפר ישפך: כבר בארנו (בסימן ל ובאילת השחר פרק טו) שאין מדרך הלשון להחזיר השם בכל פעם, והיה לו לומר "ואת כל הדם ישפך" (כמו שכתב בפר העדה) או "ואת כל דמו ישפך" (כמו שכתב בחטאת נשיא ובחטאת שעירה וכשבה דיחיד).
ובא ללמד ששפיכת הדם מחויב בו מצד שהוא פר בכלל, וללמד שהוא הדין פר אחר כיוצא בו שהוא פרו ביום הכפורים - צריך שפיכת שירים. וכמו שכן דריש (ויקרא חובה פרשה ג מ"ד) במה שכתוב "וסמך ידו על ראש הפר" (כנ"ל סימן ריא).
וסתמא זו נזכר בזבחים (דף נב.) בשם ר' עקיבא, עיי"ש.
סימן רכח
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ג:
" יִשְׁפֹּךְ"-- ולא יטיף; " יִשְׁפֹּךְ"-- ולא יזה; " יִשְׁפֹּךְ"-- ולא יזרק.
ישפך: כבר הזכרנו (בסימן רכ) שיש הבדל בין "שפיכה", ל-"זריקה" או "הזיה" או "נתינה" כשבאו אצל דם.
שפיכה או זריקה שניהם מתוך הכלי, הרבה בפעם אחד; רק השפיכה הוא מלמעלה למטה והזריקה היא מרחוק או מלמטה למעלה. ועל זה אמר ישפך ולא יזרק. אבל נתינה והזיה שניהם ביד; הזיה הוא מרחוק והנתינה הוא בנחת. ועל זה אמר ישפך ולא יטיף שאם כן היה לו לומר "יתן"; ולא יזה שאם כן היה לו לומר "יזה".
והנה בעולה ושלמים ואשם כתוב 'זריקה', ובחטאת כתוב 'נתינה' ועל השירים כתוב 'שפיכה' (רק לקמן (ויקרא ח, טו) כתב "ואת הדם יצק" שמספר המעשה שיצק מכוין על היסוד שזה גדר יציקה על הקלוח בצמצום גדול על מרכו(?) מיוחד ואין זה מעכב אל המצוה) ובהזיה בין הבדים כתוב 'הזיה' תמיד.
ויש פלוגתא אם 'זריקה' בכלל 'שפיכה' אבל לכולי עלמא אין 'שפיכה' בכלל 'זריקה' ולכן אמר פה "ישפך"-- ולא יזרק. ולא באר זה למעלה על "וזרקו את דמו" - יזרק ולא ישפך כי יש פלוגתא בזה. ועיין מה שכתבנו בבאור הירושלמי למעלה (סימן רכ).
סימן רכט
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ג:
- "אל יסוד מזבח העֹלה"-- לא על יסוד מזבח הפנימי.
- הלא דין הוא! מזבח החיצון זכה במתן דמים ומזבח הפנימי זכה במתן דמים. מה מזבח החיצון -- מקום מתן דם קרניו שם מתן דם יסודו, אף מזבח הפנימי-- מקום דם קרניו שם מתן דם יסודו!
- [יג] כשהוא אומר בעדה (ויקרא ד, יח) "אל יסוד מזבח הָעֹלָה", שאין תלמוד לומר, אלא ללמד שאין יסוד לפנימי עצמו.
- וכשהוא אומר בנשיא (ויקרא ד, כה) "אל יסוד מזבח העולה", שאין תלמוד לומר,
- אם את שיריו לא קבל מזבח הפנימי, שירי מזבח החיצון הוא מקבל?!
- דבר אחר: וכי יש יסוד לפנימי עצמו?!
- ואם כן למה נאמר (ויקרא ד, כה) "אל יסוד מזבח הָעֹלָה"? --שיהיה יסוד 'מזבח של עולה'.
"אל יסוד מזבח הָעֹלָה אשר פתח אהל מועד" (ויקרא ד, יח)-- זה יסוד מערבי.
אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד (ויקרא ד, ז): וכן כתיב בפר העדה (שם ד, יח). ומשולש בחטאת נשיא (שם ד, כה), ושם כתוב "אל יסוד מזבח העולה" לבד. ואמרו רבותינו (בספרא, מובא בזבחים דף נא):
- דמה שכתוב בפר כהן "אל יסוד מזבח העולה" צריך לגופיה שלא נטעה ששופך הדם על יסוד מזבח הפנימי שעליו נתן את דמו.
- ומה שכתב שנית בפר העדה "אל יסוד מזבח העולה" (שהוא מיותר דהא כל מעשה פר העדה הוקש למעשה פר הראשון) בא ללמד שרק מזבח העולה היה לו יסוד אבל מזבח הפנימי לא היה לו יסוד כלל. (והוא על פי הכלל ששם הבא כפול בא להורות הדיוק ורצונו לומר היסוד שהיה רק במזבח העולה, לא במזבח השני).
- ומה שכתב שלישית בשעיר נשיא "אל יסוד מזבח העולה" שהוא מיותר גם כן (דהא אין לטעות כלל שיתן על היסוד הפנימי ( א ) דהא נדע זה שהלא אף שירי הדם שניתן על הפנימי אינו שופך בפנים וכל שכן שירי דם הניתן על מזבח החיצון. ( ב ) דהא כבר למדנו שהפנימי אין לו יסוד כלל) בא ללמד שיסוד מזבח הזה מיוחד גם אל העולה לענין שמתן דם העולה ינתן על הקיר שכנגד היסוד (כן הוא לפי התוס' (שם) בפירוש השני. ועיין לקמן (סימן רעד) שפירוש זה עיקר).
ובמה שכתב "אשר פתח אהל מועד" שמיותר גם כן (דהא ידעינן שמזבח העולה הוא נגד הפתח)
- אומר בגמרא שם דצריך, דאי לאו הכי נטעה שמה שכתב שישפוך על יסוד מזבח העולה היינו שיש רשות בידו לשפך על יסוד החיצון גם כן, ומיהו מכל שכן שאם רוצה יתנם על יסוד הפנימי. לכן כפל "אשר פתח אהל מועד" שדבר הבא כפול מורה עכובא בכל מקום.
- ומה שכתב שנית בפר העדה "אשר פתח אהל מועד" פירשו בספרא שמלמד שישפך על היסוד שנגד הפתח, ר"ל על יסוד מערבי. וכן אמר בזבחים (דף נא נג נח).
ועיין בתוס' זבחים (דף נא.) ד"ה אשר. והארכתי בזה בחבורי ארצות החיים (סי' כו). ואין כאן מקום להאריך.
- ^ חסר אות הסימן בדפוס. והוספתי כפי דעתי - ויקיעורך
- ^ עי' במלבי"ם. דלא צריך קרא לרבות מרובה בגדים בפר כהן משוח - ויקיעורך
- ^ כונתו לפסוק "והביא הכהן המשיח" (ויקרא ד, טז) כי "ולקח הכהן המשיח" לא כתוב אצל פר העלם דבר של צבור. כנ"ל. - ויקיעורך
- ^ שוב צריך לומר דלאו דוקא וכונתו לפסוק "והביא הכהן המשיח" כהערה לעיל - ויקיעורך
- ^ לכאורה צריך לומר "את" - ויקיעורך