התורה והמצוה ויקרא ה טו-טז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת ויקרא | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם


סימן שמט[עריכה]

ויקרא ה טו:
נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי יְהוָה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהוָה אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק כ:

[א] "מִקָּדְשֵׁי יהוה"-- המיוחדים לה', יצאו קדשים קלים שאינם לשם.

אין לי אלא פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שכולם להשם; מנין לרבות עולה שעורה מתנה לכהן, קדשי קדשים - בשרם ואימוריהם לפני זריקת דמים ואימוריהם לאחר זריקת דמים, ואימורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים?    תלמוד לומר 'קדשי יהוה'-- ריבה.


[ב] מנין לרבות את החלב למעילה?  תלמוד לומר 'קדשי יהוה'-- ריבה.   יכול שאני מרבה את הדם? תלמוד לומר "מִקָּדְשֵׁי יהוה"-- מיעט.

מה ראית לרבות את החלב ולהוציא את הדם?    אחר שריבה הכתוב, מיעט. מרבה אני את החלב ששוה לבשר בפגול ובנותר ובטמא, ומוציא אני את הדם שלא שוה לבשר בפיגול ובנותר ובטמא.


[ג] מנין לרבות קדשי בדק הבית למעילה?    תלמוד לומר 'קדשי יהוה'-- ריבה.

  • אין לי אלא בזמן שהקדיש למזבח דברים הראוים למזבח, לבדק הבית דברים הראוים לבדק הבית. הקדיש לבדק הבית דברים הראוים למזבח, הקדיש למזבח דברים הראוים לבדק הבית, הקדיש לזה ולזה דברים שאין ראוים לזה ולזה (כגון ציר וחומץ דגים וחגבים) מנין?    תלמוד לומר 'קדשי יהוה'-- ריבה.


[ד] הקדיש תרנוגלת למזבח -- מועלים בה ובביצתה.
חמורתא למזבח -- מועלים בה ובחלבה.
תורים לבדק הבית -- מועלים בהם ובביציהם.
בור מלא מים, אשפה מלאה זבל, שובך מלא יונים, אילן מלא פירות, שדה מלאה זרעים -- מועלים בהן ובמה שבתוכם.
ומנין שמועלין במה שבתוכם?   תלמוד לומר 'קדשי יהוה'-- ריבה.


[ה] יכול אפילו הקדיש תורים למזבח יהיו מועלים בביציהן? הקדיש בור ואחר כך נתמלא מים, אשפה ואחר כך נתמלא זבל, שובך ואחר כך נתמלא יונים, אילן ואחר כך נשא פירות, שדה ואחר כך נתמלאה עשבים - יכול יהיו מועלים בהן ובמה שבתוכן?    תלמוד לומר "מִקָּדְשֵׁי יהוה"-- מיעט.

ר' יוסי אומר המקדיש את השדה ואת האילן -- מועלין בהן ובגדוליהן מפני שהם גידולי הקדש.


וחטאה..מקדשי ה':    כבר הזכרנו (בסימן שמז) את אשר שנו חכמים בלשון המשנה (בפ"א דחגיגה), ברוך שבחר בהם ובמשנתם, כי הלכות מעילה הם מקרא מועט והלכות מרובות כהררים תלוים בשערה. וכן גם בדרשות הרבות האלה אשר בפסקא זו לא נוכל לברר הכל מן הכתוב כפי הדרך בכל החבור הלז, כי הם עצמם העידו שרק הצבת‏[1] הראשון הם מעשר יוצר, והצבתים שאחריו מעשה בני אדם; שלמדו דבר מדבר והקישו דבר אל דבר וסמכו ההרים הגדולים אל ההר התלוי בשערת הכתוב.

והנה "קדש" סתם כולל כל מין קדש וגם קדשים קלים [וכמו שבארנו בפר' תזריע (סימן טז) שכולל אף תרומה ומעשר וכיוצא]. ופה על כל פנים נטעה שאף קדשים קלים מועלים בהם. לכן אמר 'קדשי השם' שהוא סמיכות הקנין אל הקונה - קדשים המיוחדים לה' ואין לבעלים חלק בהם (כי אז אינם 'קדשי השם' רק 'קדשי בני ישראל').

והנה אם היה אומר "קדש השם" בלשון יחיד הייתי אומר שבא בדרך הדיוק -- קדש שהיא רק להשם ואין לבעלים בו מאומה, שזה לא ימצא רק מין אחד שהם פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שהכל נשרף. מה שאין כן בכל הקרבנות -- אף העולה שכולה כליל -- יש גם לאדם חלק בהם (שעור העולה לכהן), וכל שכן יתר הקדשים שיש לבעלים או לכהנים גם כן בהם ואינם לה' לבדו.   אבל אחר שאומר "קדשי השם" בלשון רבים - מדבר ממינים רבים. ולא נמצא מינים רבים דומים כפרים הנשרפין שהם חטאת הפנימית שיהיה הכל נשרף. מבואר שלא דבר על דרך הדיוק באופן זה, רק גם עולה, אף שהעור לכהן, כיון שאין לו היתר בבשרה והוא לה'. והוא הצבת הראשונה, פעולת חכמת היוצר שעל ידי שאמר "קדשי", בלשון רבים, הוכרחנו למצוא עוד מין אחד.

ועתה מן הצבת הזה עשו חכמים כלים מכלים שונים. כי מזה נשמע שהוא הדין אמורי קדשי קדשים (בין לפני זריקה בין לאחר זריקה), אחר שהם גם כן לגבוה כמו בשר העולה.    וגם נשמע שהוא הדין בשר קדשי קדשים לפני זריקה - שהגם שאחר זריקה אינו לה' - אבל לפני זריקה לה' המה. וכמו שכתוב "חלקם נתתי אותה מאשי", שאינם זוכים רק מן "אשי השם". וכמ"ש בספרא (צו פרק ג ?), ותחלה היו לה'.     וכן נשמע שהוא הדין אמורי קדשים קלים לאחר זריקה - הגם שלפני זריקה מיעט להו ממה שכתוב "קדשי השם" (כי הם חלק בעלים) - אחר זריקה התיחדו האימורין לה'. וזה שורש לדרושים אשר [במשנה א'].


ועל ההרים האלה סמכו הררים גבוהים אחרים, וריבו [במשנה ב'] את החלב למעילה    [וכבר ריבה לה למעלה במכלתא דחובה (פרק כ מ"ד). ובגמרא אמר בכמה מקומות בשם רבי "כל חלב להשם"-- לרבות אימורי קדשי קדשים למעילה. ובחולין (דף קיז.) אמר שלמד האימורין למעילה מן "כאשר יורם משור זבח השלמים". ועוד כמה דרושים שהבאתי בקוצר (בסימן קפח).  וזה לאות כי הררים הללו נתלו לתלפיות גם על יסודות אחרים ופה חברם ואמר שכולם נכללו (על ידי הלמודים השונים) בכלל 'קדשי השם'.]


וריבה עוד [במשנה ג'] קדשי בדק הבית למעילה. ואמרו שזה כולל אף שהקדיש לבדק הבית דברים הראוים למזבח (שאף על פי שהוא בלא תעשה - מה שעשה עשוי כמ"ש בתמורה (דף ו), וימכרו לצרכי מזבח ודמיהן לבדק הבית).    וכן אם הקדיש למזבח דברים הראוים לבדק הבית למכרם וליקח בהן קרבנות.    וכן אם הקדיש דברים בלתי ראוים לא לזה ולא לזה כמו ציר ודגים שאי אפשר לגבל בהן הטיב דדמיהן יקרים.


עוד רביה [במשנה ד'] בהקדיש תרנגולת למזבח (דכיון דתרנגולת לא חזיא למזבח הקדישה קדושת דמים) - מועלים בה ובביצתה. וכן בחמורתא בחלבה. וכן בתורים שהקדישן לבדק הבית (כי תורים למזבח הם קדושת הגוף ואין מועלים בביציהם כמ"ש במשנה ה').    [ונראה שמיירי שהקדיש תרנגולת טעונה ביצים דומיא דבור מלא מים. דאם טענו אחר כך הוא פלוגתא דר' יוסי ורבנן במשנה ה'. והתוי"ט (פרק ג דמעילה מ"ו) לא כתב כן].    וכן בהקדיש בור מלא מים וכולי. וכולהו --בור ואשפה ושובך ואילן-- לא חזי למזבח. [ועיין בזה בבבא בתרא (דף עט.)].

וכל אלה בכלל 'קדשי השם'. דכיון שהם לה', מועלים בהם. וגם בזה תראה שבמעילה (דף טו) דעת ר' ינאי שעיקר קרא דקדשי בא על קדשי בדק הבית ועולה, ויתר הדברים נלמדו מן "כל חלב". עיי"ש. ואין כאן מקום להאריך.


וכבר הזכרנו למעלה (סימן ?) שפעל 'חטא' יבא אחריו (כשירצו לציין הדבר שבו חטא) שימוש הב'. וכשבא אחריו שימוש המ"ם מורה הקצתית כמו שאמרו "מכל מצות"-- ולא כל מצות. וכן במה שלא אמר "וחטאה בקדשי השם" כמו "לחטֹא בהנה" "אשר חטא בה" -- מורה שרק במקצת מקדשי ה' חייב, לא על כולם. ובזה מעט [במשנה ב'] את הדם. ובאר שיש לרבות חלב ולהוציא דם משום דהחלב שוה לבשר לענין פיגול ונותר וטמא ולא כן הדם (כמ"ש בזבחים (ף מו). ועיין לקמן פר' צו (פרק טו מ"ו)).

וכן ממעט [במשנה ה'] אם הקדיש תורים למזבח. [ונראה דאפילו הקדישן מלאים, דביצים לאו גופא דעוף הוא, וכמו שאמרו מטעם זה דביצי תורים אינו חייב עליהם משום פגול ונותר וטמא (זבחים לה)]. וכן ממעט בהקדיש בור ואחר כך נתמלא מים (עיין תוי"ט פ"ז דמעילה מ"ו).


ודעת ר' יוסי בשדה ואילן דהקדישן לדמים ופירות ועשבים הם גדולים מועלים בהם. והשאר אין מועלים דמתמעטי מן "מקדשי השם".

סימן שנ[עריכה]

ויקרא ה טו:
נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי יְהוָה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהוָה אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק כ:

[ו] "והביא" אף לאחר יום הכפורים.    "איל"-- קשה בן שתי שנים.

'צאן'-- לרבות כל צאן משמע, אף חרש אף שוטה אף הננס.    "מן הצאן"-- ולא הפלגס.


והיבא אם אשמו:    כבר הזכרתי (סימן רט)‏[2] שמה שכתוב "והביא את אשמו" מיותר דהא אמר אחרי זה "באיל האשם" וידעינן שהוא אשם. ומרבה שאף אחר יום הכפורים יביאנו ואין יום הכפורים מועיל; דצריך דוקא אשמו, לא כפרה אחרת.


ומה שאמר "איל"-- קשה בן שתי שנים, רוצה לומר דשם 'איל' אינו שם המין שכולל זכרים ונקבות, גדולים וקטנים. כי נקרא כן על שם הכח כמו "כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל" (תהילים פח, ה), "ואת אילי הארץ לקח". וזהו שאמר איל קשה, רצונו לומר זה שורש שם 'איל'. וממילא לא נקרא בו עד היותו בן שתי שנים, דקודם לזה נקרא "כבש".    ואף על גב דבבא קמא (דף סה:) מוכיח רבא דגם בן יומו קרוי 'איל' מדכתיב "ואילי צאנך לא אכלתי" -- שם מדבר בלשון בני אדם, שידברו לפעמים בדרך ההרחבה, ר"ל טיב(?) צאנך וכחם לא אכלתי, ויאמר דטלה ונעשה איל אינו שינוי השם כי בני אדם בדבורם יחליפו שם 'איל' גם ל'טלה' הטוב בעיניהם. אבל בלשון המדיוק שם 'איל' מיוחד אל השנים, וכמ"ש הרד"ק בשרשו.


ומה שאמר ’צאן'-- לרבות כל משמע וכולי בארתי למעלה (סימן שכג). עיין פירושו שהם ד' דרשות מד' כתובים. עיי"ש.

סימן שנא[עריכה]

ויקרא ה טו:
נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי יְהוָה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהוָה אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק כ:

"בערכך כסף" -- יכול דינרים? תלמוד לומר "שקלים". יכול שקלי נחשת? תלמוד לומר "כסף". יכול בבליות מדיות קפטקיות? תלמוד לומר "בשקל הקדש"-- סלעים של קדש, סלעים של צורים.


בערכך כסף שקלים:    אם יכתב "כסף" לבד נשער המטבע הקטנה שנזכרה בתורה והוא גרה כמו שעל מה שכתוב "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים" פירשו בשבועות (פרק ו מ"א) הטענה שתי כסף ופרש"י שהם מעות כסף. ומפרש בירושלמי שם (פ"ו ה"א) סוף מטבע כסף מעה.

ודע שכלל בלשון ששמות המתכיות לא יתרבו, כי כסף וזהב וברזל ונחשת ובדיל ועופרת בלשון יחיד לעולם. כמ"ש ר' משה הכהן בספר זכרים ונקבות. והגם שהראב"ע במאזנים (דף יז:) ובצחות (דף כד) השיג עליו ממה שכתוב "ואסירה כל בדיליך" ו"להשיב כספיהם" -- אין זה השגה. הכספים היו שם משונים מצד בעליהם כמו שכתב "איש אל שקו", שהיו בו לכל אחד סימן מיוחד. וכן "בדיליך" - מיני הרשעים השונים. וכמו שהאריך בזה הרד"ק במכלול (דף קנח קנט) וחזק כלל זה.

וזה גם כן דעת חז"ל שלכן אמרו בשבועות (דף לט:) "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים" מה כלים שנים אף כסף שנים -- דאחר ש'כסף' היא שם המין, אם כתוב "כסף" סתם יש לפרש כסף אחד ויש לפרש כסף רב, כדין שם המין (כמו שאמרו כל מקום שנאמר "עד" הרי כאן שנים). ואחר שכתוב "כסף או כלים" וכלל בלשון ששני שמות הבאים במשפט אחד באו בשיוי [כמו שבארנו למעלה (סימן קלה) ובאילת השחר (כלל קס)], כמו ש"כלים" שם רבים כן "כסף".  ולכן אמר בספרא שאם יכתב "בערכך כסף" נפרש דנרים שהם שני מעים, כי בסתמא נאמר שהם שנים, ולכן אמר "שקלים" ששקל תורה ידוע.


ואם היה אומר "שקלים" לבד לא נדע המתכיות - אם יהיו שקלי כסף או נחשת - כי נמצא שקלים נחשת (ש"א, יז). לכן אמר "כסף".

ואם לא יפרט "בשקל הקדש" נשער שקל של חול. לכן באר שיהיה שקל הקדש שהוא סלע צורי שהם תשס"ח פרוטות.

סימן שנב[עריכה]

ויקרא ה טו:
נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי יְהוָה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהוָה אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק כ:

"לאשם"-- שהוא מפריש מעות לשם אשם.


כסף שקלים לאשם:    מלה זו מיותרת. דבשלמא מה שכתוב בפר כהן משוח "והקריב פר לחטאת" וכן בפר העדה ובחטאת כשבה -- שם מודיע שיהיה חטאת, לא עולה. וכן במה שכתוב בחטאת עולה ויורד "והביא את אשמו...לחטאת" יודיע שאינו אשם.   אבל פה שאמר "והביא את אשמו" איך יצדק "לאשם"?

לכן דרשו שיפריש המעות לשם אשם ומוסב על 'בכסף שקלים...לאשם' - שישקול הכסף על דעת כך.  וכן דרשו מה שכתוב גבי עשירית האיפה "לחטאת" כמו שכתבנו למעלה (סימן שמ).  וכן בספרא (פרשה יב מי"ד) במה שכתב באשם תלוי "והביא איל אשם".  ושם (פרק כב מי"ד) על מה שכתב באשם גזילות "ואת אשמו יביא בערכך לאשם" דריש כן. כי בכל אלה מלת "לאשם" מיותר.

ויש לפרשו שרצונו לומר דדי אם מפריש בכל אחד לשם אשם סתם ואין צריך לפרש "לשם אשם מעילות" או "תלוי" וכדומה.

סימן שנב*[עריכה]

ויקרא ה טז:
וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק כ:

[ז] "וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם"-- לאותו הקדש.


ואת אשר חטא מן הקדש ישלם...ונתן אותו לכהן:    ידוע שדרך הלשון העברי להקדים תמיד את הפעל אל השם, בפרט בפעלים המסודרים זה אחרי זה. והיה ראוי לאמר "ושלם את אשר חטא מן הקדש". ומבואר אצלינו תמיד שבכל מקום שיקדים את השם אל הפעל בא לבאר איזה גדר ודיוק בהשם (או איזה הפוך וסתירה וכיוצא וכמ"ש באילת השחר פרק יב).

ומזה הוציאו חז"ל שגם פה הקדים את השם לדייק בו בפרטות -- את אשר חטא דוקא ישלם, רוצה לומר שישלם את הקדש שחטא בו; אם הוא מקדשי בדק הבית יתנהו לבדק הבית ואם מקדשי מזבח לקדשי מזבח וכדומה. וזהו שאמר לאותו הקדש. וזה הורה בקדימת השם - שהתשלומין לבד אינו מספיק, כי צריך לתקן את אשר חטא מן הקדש והחסיר בו (כי 'חטא' הוא מענין חסרון בכל מקום כמו "והייתי אני ובני שלמה חטאים"). וזה על ידי שיחזיר לאותו הקדש ממש.

סימן שנג[עריכה]

ויקרא ה טז:
וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק כ:

מנין לרבות פחות משוה פרוטה? שיכול שאין חייבים עליו משום מעילה - לא יהיו חייבים עליו בתשלומין...    תלמוד לומר " מִן הַקֹּדֶשׁ"-- לרבות פחות משוה פרוטה.

מנין שמשלם חומש ואשם‏[3] על התשלומין האלו?    תלמוד לומר "הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם".


ואת אשר חטא מן הקדש ישלם:    כבר בארנו למעלה (סימן קצד) שפעל 'חטא' יבא אחריו תמיד שימוש הב' לציין העצם שבו חטא. וכל מקום שבא שימוש המ"ם מורה הקצתית כמו שכתבנו למעלה (סימן ?). וכן משה‏[4] שלא אמר "אשר חטא בקודש" למדו דאף שחטא במקצת הקדש - בפחות משוה פרוטה, אף שאין בו מעילה - חייב בתשלומין.


ובמה שאמר מנין שמשלם חומש ואשם וכולי פירש רבי הלל שרצונו לומר שישלם קרן וחומש על פחות משוה פרוטה. וזה אינו כמו שאמר הרמב"ם (פ"ז מהל' מעילה ה"ח). ובירושלמי פסחים (פ"ב ה"ג) ??? ואת אשר חטא מן הקדש ישלם פרט לפחות משוה פרוטה אית תנויי תני לרבות לתשלומין מ"ד פרט לפחות משוה פרוטה לקרבן מ"ד לרבות לתשלומין. לפי זה נראה דגורס בהספרא מנין שאינו משלם חומש ואשם על התשלומין הללו - ר"ל על פחות משוה פרוטה. והוכיח זה ממה שכתב "ואת אשר חטא מן הקדש ישלם" שרק לענין תשלומין צריך לשלם גם "מן הקדש" שהיא מקצתו, פחות משוה פרוטה, אבל לקרבן שהזכיר תחלה צריך פרוטה דהא אמר "נפש כי תמעול מעל וחטאה..והביא את אשמו" -- הרי דוקא אם מעל יביא אשם ואין מעילה פחות מפרוטה, ודין החומש כדין האשם בכל מקום.

ולפי גריסת ספרינו נראה לפרש שלמד שישלם חומש ואשם על התשלומין - רוצה לומר אם מעל אחר כך בתשלומין הללו [וכמ"ש הרמב"ם (פ"א מהל' מעילה)] והחומש הרי הוא כתחלתו הקדש, ואם נהנה בו - מוסיף חומש על חומש. ולמד זה ממה שכתוב "מן הקדש" בה' הידיעה שמרמז על קדש האמור בפסוק הקודם שהוא האשם שמביא; אם חטא בו - ישלם. והוא הדין אם חטא בחומש, ששניהם דין אחד להם.

סימן שנד[עריכה]

ויקרא ה טז:
וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק כ:

[ח] 'וחמישיתו יוסף עליו'-- שיהיה הוא וחומשו חמשה.


וחמישתו יוסף עליו:    יש הבדל בין המספר הסדורי (שלישי, רביעי, חמישי) ובין המספר החלקי - שלישית, רביעית, חמישית. שבמספר הסדורי יהיה הנמנה - רביעי או חמישי - חוץ להמנוי קודם לו. ובמספר החלקי הוא תוך המנין השלם וחלק ממנו מלגיו -- 'יום שלישי' 'השנה הרביעית' הוא אחר הקודם. אבל "רביעית ההין עשירית האיפה" היא מלגיו.

ועל כן דעת ר' יונתן בב"מ (דף נד.) שגם פה החומש הוא מלגיו, ופירוש "חמישתו" חמישתו של קרן, דומה כמו: 'מחציתו', 'שלישיתו באש תבעיר' (יחזקאל ?) ‏[5] .

אבל הספרא אתיא כר' יאשיה דסבירא ליה שם "ויסף חמישתו עליו" שיהיה הוא וחומשו חמשה. ועם העיון דקדק כהלכה. כי באמת המספר החלקי משותף בצד אחד עם הסדורי; שכשאומר "שלישית השקל" יחלק את השקל לשלשה חלקים וחושב אחד שני, והמספר השלישי היא הנמנה. וכן "ונתתם חמשית לפרעה וארבע הידות יהיה לכם" -- מחלק במחשבה את השדה לחמשה מספרים, ארבע יהיו לכם והחלק החמישי לפרעה. וזה דוקא אם שובר את המספר השלם.

וכן אם היה אומר "ואת אשר חטא ישלם ואת חמישיתו", גם כן היה הכוונה חלק החמישי של השלם. אבל כשאומר "ואת חמישיתו יוסיף" - מבואר שחלק החמישי יהיה תוספות על השלם; שיחלק את השלם לארבעה חלקים ואת החמישי הבא אחריו יתן לכהן.

סימן שנה[עריכה]

ויקרא ה טז:
וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק כ:

"וְנָתַן אֹתוֹ"-- פרט לחמש חטאות מתות.


ונתן אותו לכהן:    כבר בארנו באילת השחר (כלל קנא) כי כל מקום שבאו שני פעלים זה אחרי זה באופן שהפעל השני משלים וגומר את פעולת הפעל הראשון יבא הפעל השני בלא כינוי. וכן הוא תמיד בפעל 'ונתן' שבא אחר פעל הקודם לו כמו "והשיב את אשמו..ונתן לאשר אשם לו" (במדבר ה), "ולקח את שער ראשו..ונתן על האש" (שם ו), "ולקח את הזרוע..ונתן על כפי הנזיר" (שם), "שלף איש נעלו ונתן לרעהו" (רות ד), "ואת שדותיכם יקח ונתן לעבדיו" (ש"א ח). וכן הרבה. שלא כתב "ונתן אותו". ומדוע אמר פה "ונתן אותו"?

דרשו חז"ל שבא למעט רק אותו, לא זולתו. וממעט חמש חטאות מתות (כדתנן ריש פ"ג דמעילה) שאין בהם מעילה.

סימן שנו[עריכה]

ויקרא ה טז:
וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק כ:

"וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן" מה תלמוד לומר? שיכול, הואיל ומעילה בא על ידי כהן - לא יהא הכהן מועל...    תלמוד לומר "וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן"-- מלמד שהכהן מועל.


ונתן אותו לכהן והכהן יכפר עליו:    מבואר אצלי תמיד כי דרך לשון העברי להקדים את הפעל אל השם. וכל מקום שמקדים את השם אל הפעל יורה איזה הפוך וסתירה או התקשרות פנימי בין שני המשפטים [אם לא במקום שהשם עיקר במאמר או יתר חוקים שבארתים במקומות שונים. וכמ"ש באילת השחר (פרק יב)].

וכלל זה שמור במקום שהשם שהוא נושא המאמר במשפט השני הוא גוף הפעל במשפט הקודם לו, שאז שני המשפטים מקושרים תמיד בקישור פנימי -- "וימכר את בכורתו ליעקב..ויעקב נתן לעשו" הוא הקישור של החלופין; "בכל כחי עבדתי את אביכן ואביכן התל בי", "וישג לבן את יעקב ויעקב תקע אהלו", "ויבא באהל רחל..ורחל לקח את התרפים" -- הנושא במשפט השני מקושר עם הפעול שבמשפט הראשון בדרך ההפוך והסתירה; שעל ידי שבא באהל רחל לקחה היא את התרפים. מה שאין כן אם היה מקדים את הפעל. למשל, "ויתקע יעקב אהלו", "ותקח רחל את התרפים" -- היה מדבר דרך סיפור לבדו והיה זה ענין בפני עצמו, בלתי נתלה במשפט הקודם לו.

ומזה למדו רבותינו פה שהכהן מועל. שאם היה אומר "וכפר עליו הכהן באיל האשם", בקדימת הפעל אל השם כדרך הלשון בכל מקום, לא היה למשפט הזה קישור פנימי עם המשפט הקודם, והייתי יכול לומר שמה שכתוב "ונתן אותו לכהן" אינו תנאי אל הכפרה, רק ענין בפני עצמו שישלם את ההפסד של הקדש. ויש מקום לטעות שהכהן אינו בכלל התשלומין. ובפרט בחרמי כהנים שהדין הוא שכל זמן שהם בבית הבעלים הרי הם הקדש לכל דבריהם ומועלים בהם [כמ"ש בתמורה (דף לב), וערכין (דף כא) וברמב"ם (פ"ו מהל' ערכין ה"ה)]. והוה אמינא שבזה אין הכהן צריך לשלם. וכמ"ש בספרי (פר' נשא פסקא ד, הובא בב"ק (דף קט:)) לענין גזל הגר -

הרי שגוזל כהן, יזכה בו. והדין נותן, אם זכה בשל אחרים - לא יזכה בשל עצמו?! היה ר' נתן אומר בלשון אחרת: אם דבר שלא זכיתי בו עד שלא בא לתוך ידי -- משבא לתוך ידי אין אחר יכול הוציא מידי, דבר שזכיתי בו ובא לידי -- אינו דין שלא יהא אחר זוכה ומוציא מתחת ידי. א"ל לא. אם אמרת בזה שאין לאחרים חלק בו, תאמר בזה שיש לאחרים חלק בו, דין שיוציא מתחת ידו ויתחלק לאנשי משמר.     עד כאן.

וסתם ספרא ר' יהודה והוא סבירא ליה בערכין (דף כח.) שגם אם החרים מטלטלים ניתנים לאנשי המשמר [ופסק כן הרמב"ם (פ"ו מהל' ערכין ה"ז)], ואם כן הוה אמינא שבזה אין הכהן צריך לשלם.

אבל על ידי שאמר "והכהן יכפר", בקדימת השם אל הפעל, מבואר שנקשר אל משפט הקודם, שעל ידי שיתן להכהן, על ידי כן הכהן יכפר. מבואר שלולא זה אין לו כפרה כי הכפרה תלויה גם בנתינה וממילא גם הכהן המועל צריך לשלם. וזהו שאמר תלמוד לומר "ונתן אותו לכהן והכהן" (רוצה לומר הקדים שם "הכהן") מלמד שהכהן מועל.

סימן שנז[עריכה]

ויקרא ה טו-טז:
נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי יְהוָה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהוָה אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם. וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק כ:

[ט] "והכהן יכפר עליו [באיל האשם]" מה תלמוד לומר? מנין אתה אומר הביא מעילתו ולא הביא אשמו - לא יצא?    תלמוד לומר "באיל האשם".

הביא אשמו [עד] שלא הביא מעילתו (לא יצא)‏[6]?...    תלמוד לומר "לאשם".


והכהן יכפר עליו באיל האשם:    לא מצאנו בשום מקום שיציין אצל הכפרה הדבר שבו מכופר, רק יאמר תמיד סתם "וכפר עליו הכהן ונסלח". וזה למדו רבותינו שבא ללמד שאם לא הביא אשמו לא יצא. שאם יאמר "וכפר" סתם נטעה שכפר במה שקבל המעות כמו שכתב "ונתן אותו לכהן והכהן יכפר עליו ונסלח".    לכן אמר "באיל האשם", לא במעות האשם.

[ובבבא קמא (דף קיא.) מביא ברייתא זו וגרס גם כן "הביא אשמו ולא הביא מעילתו" והוא למותר, דכל שכן ממה שכתוב אחר כך "הביא אשמו עד שלא הביא מעילתו". ]

והנה מסדר הכתובים נוכל לטעות שתחלה יביא האשם ואחר כך ישלם קרן וחומש כמו שסדר "והביא את אשמו ואת אשר חטא ישלם". אך ממה שכתוב אחר כך "ונתן לכהן והכהן יכפר באיל האשם" מבואר בהפך, שתחלה ישלם ואחר כך יכפר באיל האשם. כי מה שכתב תחלה "והביא את אשמו..לאשם" מדבר מן ההפרשה, לא מן ההקרבה. וזה נלמד ממה שכתוב "לאשם" בלמ"ד שהוא מורה הגבול שאליו שיפריש לאשם, וכמ"ש בספרא למעלה (משנה ו') שיהיה מפריש מעות לשם אשם. וזהו שאמר הביא אשמו עד שלא הביא מעילתו (כצ"ל) תלמוד לומר "לאשם". [ובגמרא גריס תלמוד לומר "באיל האשם" ויתבאר בסימן שאחרי זה]. ועיין באילת השחר (פרק כא).


ובבבא קמא (שם) אמר על מה שאמר במשנה "הביא גזילו עד שלא הביא אשמו לא יצא" -     מנא הני מילי? אמר רבא דאמר קרא "האשם המושב לה' לכהן מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו"-- מכלל דכסף ברישא. א"ל ההוא מרבנן לרבא אלא מעתה "מלבד עולת הבקר" הכי נמי דמוספים ברישא...א"ל אנא מ"אשר יכפר בו" נפקא לי, ועדיין לא כפר

רצונו לומר כי יש הבדל במלת מלבד.

  • שאם יש פעל בדבר הטפל, הנרמז על ידי מלת "מלבד", אז
    • אם הוא פעל-עבר - נעשה הדבר הטפל קודם הדבר העיקרי שבא במאמר. כמו "לבד מחטאתו אשר החטיא" (מ"ב, כא), "לבד על כל התנדב" (עזרא, א), "מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם" (בראשית, כו), "מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב" (דברים כט).
    • ואם הפעל שבא בו הוא פעל-עתיד, אז יעשה הדבר הטפל (שרמז עליו במלת "מלבד") אַחַר הדבר העיקרי במאמר כמו "מלבד אשר תשיג ידו" (במדבר ו, כא), "לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב" (אסתר, ד).
  • ואם בא הפעל בדבר העיקרי - יתהפך הדבר. שאם הוא פעל-עתיד - אז הדבר הטפל (הנרמז במלת "מלבד") בא קודם לו כמו "מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה".

וההוא מרבנן לא הבין הכלל הזה, ולא ידע להבדיל בין "מלבד עולת הבקר" (שפעל העתיד "תעשו" שייך לדבר העיקרי, שהוא יהיה מאוחר) ובין "מלבד איל הכפורים" שפעל העתיד "יכפר" שייך אל הדבר שנרמז במלת "מלבד" (שהאיל יהיה מאוחר). והעמידו רבא על הכלל הזה.

ואם תשאל מדוע לא למדו ממה שכתוב שם "ושלם אותו בראשו...ואת אשמו יביא לאשם"? --כי כבר בארנו שמה שכתוב "לאשם" בלמ"ד מורה רק ההפרשה, וכמ"ש גם שם בספרא (סוף פרשה יג) שיהיה מפריש מעות לשם אשם.

סימן שנח[עריכה]

ויקרא ה טז:
וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק כ:

יכול כשם שאיל אשם מעכב כך יהא חומש מעכב?    תלמוד לומר "באיל האשם ונסלח לו"-- איל האשם מעכב ואין החומש מעכב.


"ונסלח"-- מלמד שאין משיירין לו ליום הכפורים.    יכול אף על פי שישב ולא הביא?  תלמוד לומר "לו".


וכפר עליו באיל האשם:    כבר הזכרנו שמה שכתוב "וכפר..באיל האשם" מיותר. ואם כמו שכתבנו, שנדע שהאיל מעכב הכפרה - הלא סתם 'כפרה' בכל מקום הוא בדם כמו שאמרו בספרא (ויקרא נדבה פרק ד מ"ט). ועוד, שהלא כבר הזכרנו למעלה (סימן רנד וסימן רצב) שכל מקום שאמר "וכפר..ונסלח" מלת "וכפר" מיותר. ונדע ממילא שבא ללמד על כפרת דמים שלא נזכר בפרשה זאת; ושאין די במעות.


אך שאחר שלתנאי הכפרה צריך ב' דברים:    ( א ) האשם - שהיא השבת הקרן שנקרא גבי גזל הגר בשם "אשם", כמו שכתוב: "והשיב את אשמו בראשו" (במדבר ה, ז), "להשיב האשם אליו..האשם המושב.." (שם שם).  ( ב ) הקרבן שנקרא (שם) נגד תשלומי האשם בשם "איל הכפורים"

אומר שאחר שנתן האשם (שהיא הקרן) יתכפר באיל הבא אחריו [ולכן למד לגירסת הגמרא בבא קמא (דף קט.) דהקדים אשמו למעילתו לא יצא ממה כתוב "באיל האשם", ששֵם "איל האשם" מורה שהאיל טפל אל האשם ובא אחריו]. ומזה מבואר שהחומש אינו תנאי אל הכפרה. כי קראו "איל האשם", לא "איל החומש". שרק האשם צריך אל איל הכפרה שבו יסלח לו.

וכבר בארנו למעלה (סימן רעז)‏[7] שגדר שם 'סליחה' היא העברת העון ממציאות, שלכן דריש "ונסלח" מלמד שאין משיירין לו ליום הכפורים, שזה גדר שם 'סליחה' שאין אחריו מאומה.

ושם בארנו גם כן שמה שכתוב "ונסלח לו" מלת "לו" מורה שעל ידי הקרבן הקדום באה הסליחה, עיי"ש. וכיון שגם פה אמר "באיל האשם ונסלח לו" - מבואר שאחר האיל והאשם אין צריך מאומה, כי החומש אינו מעכב את הסליחה.‏[8]



  1. ^ כוונתו במלת צבתים למ"ש מהירושלמי לעיל (בסימן שמז), כאשר הנמשל הוא שלבים בתהליך עבודת דרשות הפסוקים - ויקיעורך
  2. ^ בדפוס בוקרשט חסר מספר הסימן. והשלמתי כראות עיני - ויקיעורך
  3. ^ נראה ע"פ ירושלמי פסחים פ"ב מ"ג דיש לגרוס כאן מנין שאינו משלם חומש וכולי - מלבי"ם
  4. ^ אולי צ"ל מפה ?? - וקיעורך
  5. ^ הכוונה ל(יחזקאל ה, ב) "שְׁלִשִׁית בָּאוּר תַּבְעִיר" ולא תיקנתי בפנים כי יתכן מאחר ולא כתוב שלישיתו אלא שלישית, המלבי"ם לא היה מביא אותו לראיה, בהתברר לו לשון הפסוק המדויק - ויקיעורך
  6. ^ עיין בטקסט של הספרא בהתורה והמצוה ועיין גם בפירוש המלבי"ם שם. ולא ברור לי אם המלבי"ם גורס מילים אלו של "לא יצא" - ויקיעורך
  7. ^ חסר בדפוס בוקרשט מספר הסימן. והשלמתי כראות עיני - ויקיעורך
  8. ^ קשה להבין קטע זה. ראשית, שם בסימן רעז פירש מלת "לו" על ההכנה אל הקרבן על ידי הבעלים, ולא כמ"ש כאן שעל ידי הקרבן הקדום באה הסליחה. שנית, לכאורה המלבי"ם היה צריך להסביר איך דריש ממלת "לו" את הפסקא בספרא יכול אף על פי שישב ולא הביא, וכמו שכתב שמה בסימן רעז. ובמקום זאת פירשה על מ"ש לעיל שאין החומש מעכב. וצ"ע - ויקיעורך