התורה והמצוה ויקרא ה יא-יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת ויקרא | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש


סימן שלח[עריכה]

ויקרא ה יא:
וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִיא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק יט:

[א] "ואם לא תשיג ידו לשתי תרים או לשני בני יונה והביא את קרבנו אשר חטא עֲשִׂירִת הָאֵפָה" -- ר' יהודה אומר חביבה מצוה בשעתה שמיד הוא מביא [עשירית האיפה], ואין ממתינים לו עד שיעשיר ויביא כשבה או שעירה.

[ב] ר' אליעזר אומר חביבה מצוה בשעתה שמיד בערכין הוא מביא סלע, ואין ממתינים לו עד שיעשיר ויביא חמשים סלעים.

[ג] ר' שמעון אומר חביבה מצוה בשעתה שהקטר חלבים כשרים כל הלילה ודוחין את השבת בשעתן, ואין ממתינים להם שיקרבו עד מוצאי שבת.


ואם לא תשיג ידו:    ר' יהודה למד מזה שחביבה מצוה בשעתה שאינו ממתין עד שיעשיר, ואף אם היה אביו גוסס ויניח לו מאה רבוא כמו שכתב הרמב"ם (פ"י מהל' שגגות ה"י) ממתניתין דערכין (דף יז:) שהוא מימרא דרבי יהודה.

ור' אלעזר הוסיף להוכיח מעירוכין שהעני מביא סלע ואין ממתין עד שיעשיר, אף שלר' אליעזר משכחת לה בהיתה ספינתו בים ובאה לו ברבואות, וכמ"ש בערכין (דף יח.) הא מני ר' אליעזר הוא דאמר אם היה אכר נותן לו צמדו ובזה הלא יעשר בודאי, ובכל זה אינו צריך להמתין. [ור' יהודה יסבור כרבנן בערכין (דף כג.) דספינה נכסים נינהו ולא משכחת רבותא בערכין לדידיה].

ור' שמעון הוסיף שחביבה מצוה ממה שהקטר חלבים דוחים את השבת אף על גב ששם אין ספק כי בודאי תחשך (מה שאין כן בהיה מורישו גוסס או ספינתו בים; שספק שמא לא ימות מורישו ושמא תטבע ספינתו) ובכל זה אין ממתינים עד שתחשך. ועיין מ"ש על זה במנחות (דף ע:)(?)

סימן שלט[עריכה]

ויקרא ה יא:
וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִיא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק יט:

[ד] "והביא את...אשר חטא עֲשִׂירִת הָאֵפָה"-- אין לי אלא קרבן חובתו עשירית האיפה; מנין לקרבן נדבתו עשירית האיפה?    תלמוד לומר "קָרְבָּנוֹ..עֲשִׂירִת הָאֵפָה".


[ה] "עֲשִׂירִת הָאֵפָה" -- אחד מעשרה לשלשה סאין שהן שבעה רביעים (ס"א רבעים) ועוד.

"סֹלֶת"-- מה סלת האמורה להלן (שמות כט, ב) מן החטים, אף כאן מן החטים.


והביא את קרבנו:    מלת "קרבנו" מיותר. וכבר בארתי למעלה (סימן סא) שדריש כל מקום דכתיב "קרבנו" כי האי גוונא; דהוה ליה למימר "והביא את אשר חטא".   ואמרו חז"ל דאם יאמר "והביא את אשר חטא עשירית האיפה" לא נדע רק ששיעור מנחת חוטא הוא עשירית האיפה. לכן אמר "קרבנו" שהוא שם הסוג שכלל - "קרבנו" - בין חוטא בין נדבה, הוא עשירית האיפה.

ובארו דשיעור עשירית האיפה הוא אחד מעשרה לשלשה סאין. האיפה ג' סאין כמו שאמרו במנחות (דף עז.) מדכתיב (יחזקאל מה, יא) "הָאֵיפָה וְהַבַּת תֹּכֶן אֶחָד" וכתיב (שם, יד) "מַעְשַׂר הַבַּת מִן הַכֹּר". והכור שלשים סאין. ואם כן האיפה ג' סאין שהם ז' רביעי הקב שהוא ז' לוגין ועוד ביצה וחומש ביצה. ועיין בעירובין (דף פג:).

ואמר שהסולת של חטים וכמו שבארנו זאת למעלה (סימן צו).

סימן שמ[עריכה]

ויקרא ה יא:
וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִיא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק יט:

"לחטאת"-- שיהיה הפרש מעות לשם חטאת.


סולת לחטאת:    מלת "לחטאת" מיותר. ופירשו חז"ל שיהיה הפרש המעות לשם חטאת. רוצה לומר, שנגד מה שדריש למעלה (פרשה י מ"ט) שמביאין מהקדש תורים ובני יונה עשירית האיפה - ילמד פה שזה דוקא אם לא פירש עדיין "זו לחטאתי וזו לעולתי". אבל אם פירש המעות לשם עולה-- אי אפשר להביא עשירית האיפה רק מדמי החטאת, לא מדמי העולה.

וכמו שאמרו בכריתות (דף כח.) מטמא מקדש עני שהפריש מעות לקנו ואמר "אלו לחטאתי ואלו לעולתי" והעשיר-- מוסיף ויביא חובתו מדמי חטאתו ואינו מוסיף ומביא חובתו מדמי עולתו.

סימן שמא[עריכה]

ויקרא ה יא:
וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִיא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק יט:

"לא ישים עליה שמן"-- נותן הוא על שירים.


"לא ישים עליה שמן"-- ואם נתן, פסול.   "ולא יתן עָלֶיהָ לְבֹנָה"-- יכול אם נתן פסול?  תלמוד לומר "כי חטאת".

  • או "כי חטאת" יכול אפילו נתן עליה שמן תהיה כשרה!?...
  • תלמוד לומר "הִיא"!
  • ומה ראית להכשיר בלבונה ולפסול בשמן?
  • אחר שריבה הכתוב מיעט! מפני מה אני מכשיר בלבונה? שהוא יכול ללוקטה. ופוסל בשמן - שאין יכול ללוקטה.

[ו] או אינו מדבר אלא בשני כהנים?...    תלמוד לומר " עָלֶיהָ"-- עליה בגופה של מנחה הוא מדבר. אינו מדבר בשני כהנים.

[ז] או אינו אומר אלא שלא יתן כלי על גבי כלי?...    תלמוד לומר " עָלֶיהָ"-- עליה בגופה של מנחה הוא מדבר. לא שיתן כלי על גבי כלי.


[ח] "כִּי חַטָּאת הִיא"-- אמר ר' יהודה הא מנחת כהן גדול אינה חטאת וטעונה לבונה.


מלבי"ם: לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבנה כי חטאת היא:

ממה שכתוב "עליה" שרצונו לומר על עשירית האיפה שמביא לחטאת, מבואר שיכול לתת שמן ולבונה על השירים שהם קרוים 'מותר המנחה', לא 'מנחה'.


והנה מה שכתב "כי חטאת היא" הם דברי מותר. הא כבר אמר "והביא עשירית האיפה לחטאת". ואם להודיע הטעם שאינו נותן שמן ולבונה -- מה נפקא מינה בזה? והא לא נמצא חטאת כמוה מסולת שנאמר שבא ללמד שהוא הדין שגם יתר החטאות אין צריכים שמן ולבונה כמו שדרש למעלה (סימן קכו, וסימן קנה, וסימן רנו) מה שכתוב "מנחה היא" "חטאת הקהל היא". וכבר הזכרתי למעלה (סימן סט, וסימן צא) שכל מקום שאומר "עולה הוא" "מנחה הוא" - יש בו דרוש מטעם זה, כי הוא למותר.    וגם מה שכתוב מלת "הִוא" מיותר שמצאנו פעמים הרבה שלא יאמר מלת "הוא" כמו שהבאנו שם ובאילת השחר (כלל קלה).

ופירשו חז"ל בספרא (מובא במנחות דף נט:) שבא ללמד שאיסור נתינת שמן ולבונה הוא מצד כי חטאת הוא - רוצה לומר, שעומד להתם פשע ולכלא חטאת; שמצד זה נקרא בשם "חטאת", לא בשם "מנחה". וזה בעת הכפרה שמרים ממנה הקומץ על האישים שאז אין ראוי שימצא בה שמן ולבונה. ואם כן, אם נתן עליה תחלה - אינו פוסל כיון שיכול להסירה בעת ההקטרה.

והנה בלבונה יצויר זה שבעת ההקטרה ילקט הלבונה וממילא ממה שכתוב "כי חטאת" (שעיקר ההקפדה על עת שמכפר חטאת) ידענו שאם נתן לבונה תחלה אינו פוסל. אבל השמן אינו יכול ללוקטו. אולם גם בשמן יצויר אם נתן שמן על כזית מנחה (שעובר עליו כמ"ש במנחות (דף ס)) ובעת ההקטרה מרים הקומץ ממקום שאין בו שמן עד שנשאר הכזית עם השמן בשירים (שאינו פוסל כמו שדרשו אבל נותן הוא על שיריה), ונאמר שכשר גם בזה.

אך לזה אמר "כי חטאת הוא" - מלת "הוא" מורה על העשירית כולה; שכולה מוכן לחטאת. וכל שנתן שמן על כזית ממנה - פסול, כיון שאינו יכול ללוקטו מן הכזית וגם הוא מוכן לחטאת בכלל העשרון. וזהו שאמר או "כי חטאת" יכול אפילו נתן עליה שמן תהיה כשרה?... תלמוד לומר "היא" -- רוצה לומר, מלת "היא" מודיע שצריך שכל העשרון יהיה בלא שמן בעת החטאת והכפרה.


[ביאור משנה ו]   והנה ההבדל הזה בין שמן ולבונה הוא רק לפי מה שאנו מפרשים מה שכתוב "לא ישים עליה שמן" פירושו על המנחה עצמה. אבל קשה, מנא לן לפרש כן? הלא יש לפרש שמה שכתוב "לא ישים עליה" פירושו בעבורה כמו "והקריב על זבח התודה", "על חלות לחם חמץ", "יקריב קרבנו על זבח" - שפירושו בעבור זבח התודה ולצרכו. וכן נפרש פה שלא ישים שמן ולבונה בכלי מיוחד לצורך המנחה שתהיה המנחה בכלי אחד והשמן או הלבונה בכלי שרת מיוחד בפני עצמו. ובזה ידבר בהכרח בשני כהנים. שכהן אחד נושא הכלי שבו הקומץ וכהן אחד נושא הכלי שבו השמן והלבונה. כי הקומץ צריך להוליכו בכלי שרת וצריך שיהיה בימין הכהן ושלא תהיה חציצה בין יד הכהן והכלי שרת, ואם כן אי אפשר שיאחז בימינו גם הכלי שרת שבו השמן והלבונה. וצריך שני כהנים. ולפי זה אין חילוק בין שמן ולבונה אחר שגם השמן בכלי מיוחד נפרד מן המנחה כמו הלבונה.

והשיב תלמוד לומר "עליה"-- עליה בגופה של מנחה הוא מדבר - רצונו לומר שאם פירושו בעבורה ושמשים השמן ולבונה בכלי בפני עצמו וכהן אחר נושא אותה, לא היה צריך לכתוב "עליה" כלל, רק "לא ישים שמן ולא יתן לבונה" והייתי מפרש שלא ישים אף בפני עצמו. וכשאמר "עליה" בודאי פירושו על המנחה, לא בעבורה.


[ביאור משנה ז']   ומקשה שהגם שפירושה עליה ממש, עדיין מי יאמר שפירושה על גוף המנחה? דלמא הזהיר שלא ישים שמן או לבונה בכלי וישים הכלי על הכלי שבו המנחה או הקומץ, שזה "עליה" ממש כיון שהכלי שבו הלבונה והשמן מונח על המנחה וכהן אחד נושא את הכלי שרת שבו המנחה, והכלי של שמן ולבונה על גבה. ובזה גם כן אין חילוק בין שמן ולבונה - שיכול להסיר הכלי העליון של השמן מן המנחה.

ומשיב תלמוד לומר "עליה"-- עליה בגופה של מנחה הוא מדבר - רצונו לומר ממה שכפל שני פעמים "עליה" מורה שבא בדיוק גמור, שנותן השמן על גוף המנחה, לא שיהיה בכלי והכלי על המנחה.

[משנה ו' ומשנה ז' מובא במנחות (דף ס.). ורש"י פירש יכול בשני כהנים דלא יתחייבו בשני לאוין עד שיהיה שני כהנים. והתוס' הקשו עליו ופירשו בשני כהנים בשני מנחות. ובשם רבינו תם פירשו בשני כהנים בשני דברים. ובקרבן אהרן הקשה על כל הפירושים ופירש פירוש אחר שגם כן אין הדעת מקבלתו. עיין על דבריהם כי האריכו. ומה שפירשתי נמלט מכל המבוכות ועולה היטב בחבור המאמר בפירוש פשוט. תהילה לאל.]


[ביאור משנה ח']   ור' יהודה דריש מה שכתוב "כי חטאת היא" לכוונה אחרת (מובא במנחות דף ?) שמה שלא יתן שמן ולבונה היא מצד שחטאת היא, אבל מנחת כהן גדול (שהם החביתין), הגם שביחזקאל (יחזקאל מד, כז) קראו חטאת - "וביום בואו..יקריב חטאתו" ופירשוהו במועד קטן (דף טז.) שזו עשירית האיפה שלו -- בכל זה אינה חטאת לענין לבונה; דהא טעונה שמן, והוא הדין דטעונה לבונה. ועל זה אמר פה "כי חטאת היא" - ולא זולתה.

סימן שמב[עריכה]

ויקרא ה יב:
וֶהֱבִיאָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה מְלוֹא קֻמְצוֹ אֶת אַזְכָּרָתָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי יְהוָה חַטָּאת הִוא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק יט:

[ט] "וֶהֱבִיאָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה מְלוֹא קֻמְצוֹ אֶת אַזְכָּרָתָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי יהוה"-- שיהיה מקטיר לאישים ומתכוין לשם.

"חַטָּאת הִוא"-- שיהיו כל מעשיה לשם חטאת.    "הִוא"-- פרט לכשנקמצה שלא לשמה.


והקטיר המזבח על אשי ה' חטאת הוא:    בעולה ובמנחה ובשלמים אמר "אשה להשם", שהם מתקבלים למנחה על האש כי באו נדבה. ובחטאת אמר (ויקרא ד, ופה) "על אשי השם" כי אינם מתקבלים מצד עצמם כי באו על חטא, רק שהחוטא יתכוין לאשים כאילו חלבו ודמו של החוטא נקטר, ומתכוין לה' בעל הרחמים שמקבל חלב החי תמורת האדם.

ומה שכתב "חטאת הוא" כבר בארנו (סימן סט) ובאילת השחר (כלל קלה) שבכל מקום שאמר כן הוא למותר ויש בו דרוש. בפרט פה כבר אמר זת(?). ודרשו שהוא תנאי; שיהיה לשם חטאת.

ומלת "הוא" מורה עכובא -- שאם עשה הקמיצה, והוא הדין יתר המעשים, שלא לשמו - פסול.

סימן שמג[עריכה]

ויקרא ה יג:
וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא מֵאַחַת מֵאֵלֶּה וְנִסְלַח לוֹ וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק יט:

[י] "וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא מֵאַחַת מֵאֵלֶּה" מה תלמוד לומר?  שיכול, החמורים שבהם יהיו בכשבה ושעירה, הקלים יהיו בעוף, הקלים שבקלים יהיו בעשירית האיפה...    תלמוד לומר "מאחת מאלה"-- להשוות את הקלים לחמורים - לכשבה ושעירה, ואת החמורים לקלים - לעשירית האיפה.


על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה:    כבר הזכרתי (בסימן שטז)‏[1] שמה שכתוב בפרשה זו שלש פעמים "אחת מאלה" נצרך לג' דרשות. אמנם, תחלה אמר "לאחת מאלה" ופה אמר "מאחת מאלה", בשימוש המ"ם, ולא אמר "לאחת" כמו בקודמים.

וכבר שמנו חק למעלה (סימן קצח) שבמקום שבא שימוש המ"ם שני פעמים יש לו שני מובנים.   ( א ) שיש לפרש ששניהם שייכים אל הפעל הקודם. למשל, אשר חטא מאחת אשר חטא מאלה כמו "כי שודד מבית מבוא" שפירושו שודד מבית, שודד מבוא.   ( ב ) ויש לפרש ששם השני נקשר אל הראשון -- אשר חטא מאחת מאלה, רוצה לומר אחת מאלה.   ובארנו שם שלכן כפי הדרוש בהכרח יסבול הענין שני המובנים, שאי לאו כן לא היה כותב לשון שיש בו מקום טעות. ועל כן דרשו שם "ועשה מאחת מהנה"-- ועשה אחת ועשה הנה. עיי"ש.

וכן פה כתוב "אשר חטא מאחת מאלה" להורות גם הכוונה השניה - ועשה מאחת ועשה מאלה. ובא ללמדנו שאלה השלשה דברים שמביא עליהם קרבן עולה ויורד אין לאחד מהם שום מעלה על חבירו. שכפי הסברה היינו אומרים שאם עבר על כל השלשה אלה (שצריך להביא ג' חטאות) ויש לו כשבה ותורים ובני יונה ועשירית האיפה ואין ידו משגת יותר - יביא הכשבה בעבור טומאת מקדש וקדשיו (שהיא חמורה מכולן שחייב כרת) והקלה מהם שהוא העוף יביא על שמיעת הקול, והקלה שבקלים שהיא עשירית האיפה יביא על הקל שבקלים שהוא ביטוי שפתים. כפי חומר העון יהיה החטאת.

לכן קא משמע לן שבין אם יחטא 'מאחת' ובין אם יחטא 'מאלה' (השלשה ביחד) -- דין אחד להם, כי שלשתן שוים במעלה לענין הקרבן.

סימן שדמ[עריכה]

ויקרא ה יג:
וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא מֵאַחַת מֵאֵלֶּה וְנִסְלַח לוֹ וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק יט:

[יא] "וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה"-- שתהא עבודת מנחת חוטא של כהן כשירה בו.

  • או אינו אומר אלא להתיר עשירית האיפה של כהן?...  מה אני מקיים "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל"? - מנחת נדבתו, אבל עשירית האיפה שלו תאכל?...
  • תלמוד לומר "לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה" -- הרי היא לכהן כמנחת נדבתו. מה מנחת נדבתו אינה נאכלת, אף עשירית האיפה אינה נאכלת.

ר' שמעון אומר "וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה" -- הרי עשירית האיפה של כהן כעשירית האיפה של ישראל. מה עשירית האיפה של ישראל נקמצת, אף עשירית האיפה של כהן נקמצת. הקומץ קרב לעצמו והשירים קרבים בעצמם.


והיתה לכהן כמנחה:    רש"י ז"ל פירש על פי פשוטו שהשירים יהיו לכהן כמו ביתר מנחות. אך זה כבר מבואר בפר' צו "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה", ומנחה חריבה הוא מנחת חוטא. ועוד שבזה היה לו לומר "והנותרת ממנה לכהן כמנחה" כמו שאמר תמיד, לא "והיתה לכהן".

על כן פירשוהו רבותינו שמה שכתוב "והיתה לכהן" פירושו אם הכהן מביא מנחה זאת תהיה לו (דומה בהלכתה) כמנחה אחרת. ונחלקו תנא קמא ור' שמעון בספרא (מובא במנחות דף עד) במה תדמה מנחת חוטא של כהן למנחה אחרת.

תנא קמא פירש שתדמה לו כמנחת נדבה לענין שתהיה עבודתה כשרה בו. היינו, שכמו שיוכל להקריב בעצמו מנחת נדבה שלו (כמו שכתוב "ובא בכל אות נפשו ושרת" (דברים יח, ו) מכאן לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת שירצה (בבא קמא קט, מנחות עד)), כן יכול להקריב עשירית האיפה שלו שמביא על חטא, דיש מקום לטעות דאינו יכול להקריב חטאת של שמיעת קול שהיה מזיד (כן פירשוהו במנחות שם).

ור' שמעון פירש שתדמה מנחת חוטא של כהן למנחה זו הנזכר, רוצה לומר מנחה של ישראל, לענין שירים ממנה הקומץ והשירים קרבים בפני עצמם.

ואמר בספרא דהתנא קמא לא יאבה לפרש כר' שמעון (דפי' שיהיה לכהן כמנחת ישראל) דהכתיב סתם "והיתה לכהן כמנחה" דמשמע גם כמנחת כהן, ומנחת נדבה של כהן הוא כליל.    ור' שמעון השיב לתנא קמא דאם הוקש למנחת נדבה של כהן הוה ליה למימר "והיתה לכהן כמנחתו" (כן גריס בגמרא מנחות שם בדברי ר' שמעון).


ולהבין קוטב פלוגתתן על נכון אציע לך דברי הגמרא במנחות המופלאים וסתומים הפלא ופלא. וזה לשונו (דף עד.):

תנא אבוה דר' אבין (אליבא דר' שמעון) "כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" לאכילה הקשתיו ולא לדבר אחר. מאי קאמר. אמר אביי הכי קאמר כל מנחת כהן לא תאכל חובתו, כליל תהיה נדבתו. אמר ליה רבא סכינא חריפא מפסקא קראי. אלא אמר רבא כל מנחת כהן כליל תהיה נדבתו, לא תאכל חובתו. (ואיפוך אנא. מסתברא נדבתו הוה ליה לרבויי וכולי).    ורבנן האי "כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" מאי עבדי ליה? מבעיא להו לכדתניא אין לי אלא עליונה בכליל תקטר (פירוש מנחת חביתין) ותחתונה בלא תאכל (פירוש מנחת כהן הדיוט) מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה? תלמוד לומר כליל כליל לגזירה שוה. נאמר כאן כליל ונאמר להלן כליל. מה להלן בכליל תקטר אף כאן בכליל תקטר. ומה כאן ליתן לא תעשה על אכילתו אף להלן ליתן לא תעשה על אכילתו.    עכ"ל.

ומי לא יתפלא שדברי רבא הם חדה סתומה. שאחר שדחה דברי אביי במה שפירש לא תאכל חובתו, כליל תהיה נדבתו, וצוח עליו סכינא חריפא מפסקא קראי -- אמר הוא עצמו כדברי אביי בלא שינוי, רק מה שהפך סדר דבריו -- כליל תהיה נדבתו, לא תאכל חובתו. והם הם דברי אביי.

אולם יש בדברי רבא אלה מועצת ודעת בשנבין תחלה מאין יצא זאת לפרש לר' שמעון מה שכתוב "כליל תהיה לא תאכל" ש'כליל תהיה' תהיה מדבר במנחת נדבה ו'לא תאכל' מדבר במנחת חובה. ואין לומר דקשה ליה אחר שכתוב "כליל תהיה" פשיטא דלא תאכל ולמה צריך "לא תאכל" -- זה אינו. דצריך לכתוב "לא תאכל" ליתן לא תעשה על אכילתה. שאם יכתב "כליל תהיה" לבד, הגם שנדע שלא יאכלנה, בכל זה לא יהיה חייב מלקות על לאו הבא מכלל עשה.

אמנם הדברים מבוצרים על היסוד אשר הנחנו למעלה (סימן שיב ובכמה מקומות) שדרך בעל הלשון לסדר דבריו מן הקל אל החמור ויכתב תמיד הדבר הפשוט בראשונה והדבר שיש בו חידוש ורבותא יכתב באחרונה; עד שידבר תמיד בדרך לא זו אף זו, ולא בדרך זו ואין צריך לומר זו. והוא יסוד חזק גם בדרך הפשט כמו שהנחתי אותו לאבן בחן בהקדמתי לפירוש ישעיה ושמרתיו בפירוש התנ"ך בכל מקום.

ולפי זה יפלא דהיה לו לאמר "וכל מנחת כהן לא תאכל כליל תהיה", והיה הלשון מסודר כהלכתו. שלא לבד שלא תאכל -- כי גם כליל תהיה. מה שאין כן כפי מה שכתב "כליל תהיה לא תאכל" היא זו ואין צריך לומר זו וזה לא ימצא בתנ"ך. מזה הכריח ר' שמעון שנמצאו דינים חלוקים במנחת כהן. שמנחת נדבה שלו היא כליל. ומנחת חוטא שלו אינה כליל, רק נקמצת, ובכל זה אינה נאכלת. ובזה הולך הלשון כסדרו מלמטה למעלה -- כל מנחת כהן (שהם רוב מנחותיו) כליל תהיה. ואף אם ימצא מנחה שאינה כליל (שהוא מנחת חוטא שנקמצת) בכל זה לא תאכל - הקומץ אסור באכילה.

ולפי זה עיקר הכרח הדרוש בזה הוא מסדר הלשון שהקדים "כליל תהיה" אל "לא תאכל". ואביי שמע דרשת ר' שמעון שמפרש "כליל תהיה" נדבתו "ולא תאכל" חובתו אבל לא ידע שורש הדרוש מאין יצא לו לר' שמעון ולכן לא הקפיד על הסדר, ופירש תחלה "לא תאכל" חובתו "כליל תהיה" נדבתו. והוכיחו רבא על פניו - סכינא חריפא מפסקא קראי - רוצה לומר שאם היה סדר הכתוב כן, שהיה כתוב תחלה "לא תאכל" ואחר כך "כליל תהיה", לא היה ר' שמעון חותך הכתוב לשנים מבלי צורך, והיה מפרש הכל במנחה אחת -- ש'לא תאכל', ויותר מזה שגם 'כליל תהיה', לא זו אף זו, ונכתב "לא תאכל" ליתן לא תעשה על אכילתו. ועיקר הדרוש יצא לו ממה שכתוב תחלה "כליל תהיה" ואחר כך "לא תאכל". וזהו שאמר אלא אמר רבא כליל תהיה נדבתו וכולי וסדר את הכתוב והדרוש כסדרו.

ושואל לרבנן "כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" מאי עבדי ליה, רוצה לומר דהא היה צריך לומר בהפך - "לא תאכל כליל תהיה". ומשיב לכדתניא אין לי אלא עליונה בכליל תקטר וכולי, רוצה לומר לכן נכתב "כליל תהיה" שלא כסדרו ללמוד גזירה שוה שגם העליונה שהוא מנחת חביתין שכתוב שם "כליל תקטר" ולא נכתב לא תעשה על אכילתה, היא גם כן בלא תעשה. ושיעור הכתוב כל מנחת כהן (אשר) כליל תהיה לא תאכל (שידוע שמלת "אשר" נעלם לרוב בכח המאמר וחסר מהכתוב) שכולל גם מנחת חביתין אשר כליל תהיה (כמ"ש כליל תקטר) שגם היא לא תאכל. ומצד כוונה זאת הוכרח להקדים "כליל תהיה" אחר ש"כליל תהיה" מחובר אל "מנחת כהן" על ידי מלת "אשר" הנעלם בכח המאמר [וכמו שבארנו כבר למעלה (סימן סג) שמלת "אשר" והשם המצורף עמו צריך לכתב סמוך אל השם שהוא מצורף אליו. עיי"ש]


ובזה יובנו דברי הספרא. שר' שמעון ורבנן אזלי לשטתם. ר' שמעון שדריש מן "כל מנחת כהן" וכולי לא תאכל שמנחת חובתו רק אינה נאכלת ואינה כליל. ופירש פה "והיתה לכהן כמנחה" שמנחת חוטא של כהן דומה כמנחה לענין קמיצה. [ובירושלמי סוטה (פ"ג ה"ו) גרס בדברי ר' שמעון אי מה מנחת ישראל נאכלת אף זו נאכלת. תלמוד לומר "וכל מנחת כהן כליל וכולי". והוא נכון כפי דברנו. ובגמרא יש גירסא אחרת, עיי"ש.]

ותנא קמא שלא סבירא ליה ההבדל בפסוק "וכל מנחת כהן כליל תהיה", אם כן לדעתו אם נפרש כר' שמעון נאמר בהכרח שמנחת חוטא של כהן נאכלת. ואיך אמר "כמנחה" סתם, הלא יש לפרש כמנחת כהן והיה לו לומר "כמנחת ישראל". מה שאין כן לר' שמעון אי אפשר לפרש כמנחת כהן דהא מבואר לדידיה בקרא דמנחת כהן כליל תהיה נדבתו, לא תאכל חובתו - שיש הבדל בין מנחת חוטא של כהן למנחת נדבתו.



  1. ^ בדפוס בוקרשט חסר מספר הסימן. והגהתי כפי ראות עיני - ויקיעורך