מלבי"ם על מלאכי ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על מלאכי · ג

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנני שלח" משיב להם מה שאתם רוצים שיתגלה אלהי המשפט ויעניש תיכף את הרשעים ויתן שכר לצדיקים, זה אי אפשר שיהיה בזה"ז, כי עתה הוא עדיין עולם הבחירה והנסיון וצריך שיתנהג הכל בדרך הטבע כדי שיהיה הבחירה נתונה לעשות טוב ורע ויהיה מקום לנסיון ולשכר ועונש, שאם יתגלה השי"ת בכבודו אז לא יצוייר עוד שיעשה איש מעשה רע, כי אז אף על חטא קל יענש תיכף ויעבור מן העולם ויתיראו מעשות רע, וע"כ הדרך הזה שילך ה' בעצמו אל יצוריו לשפטם ולהנהיגם על זה האופן, לא נסלל עדיין ולא הוכן בזה הזמן, רק אחר שיתוקן העולם אז "הנני שולח מלאכי ופנה דרך זה לפני", שתחלה ילך נביא בשם ה' אשר יפנה דרך זה מכל אבני מכשול, ר"ל שיתקן את העולם בתשובה, ואז כשיהיה העולם מתוקן והדרך מוכן, "אז פתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים", אז יבא ה' לשכון בהיכלו למטה ולהתהלך בתוככם, ואז "מלאך הברית אשר אתם חפצים הנה" כבר "בא", כי המלאך יקדים לבא קודם בא האדון ה' צבאות, והוא המלאך שיכניס את העולם בברית התורה והאמונה ובברית בינם לבין אלהים, וחז"ל פי' שזה אליהו מלאך הברית שיקדים לבא להשיב רבים מעון והוא אשר קנא על הברית בשטים ובימי אחאב:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ומי מכלכל", אבל אז מי יוכל לסבול אף "את יום בואו", גם בטרם יתראה האדון בעצמו רק בבוא היום ההוא לא יוכל איש לסבול מרוב הפחד, ומכ"ש "מי העומד בהראותו" בעת שיתראה, שאז אין כל בריה יכולה לעמוד, "כי הוא כאש מצרף" הוא יסיר כל הסיגים כאש המצרף את המתכות ומסיר את סיגיו, וגם ידמה "כבורית" של "מכבסים", כמו שהבורית של כובסי בגדים מסיר אף כתם קטן הנמצא על הבגד ויטהר הבגד לגמרי, כן יטהר את ישראל, ור"ל שהרשעים שהם דומים לסיגים יסיר ע"י האש אשר תאכלם, וגם את הצדיקים יכבס להסיר מהם כל כתם שיהיה כבגד נקי וטהור ומלובן:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וישב מצרף ומטהר כסף", אחר שיצרף את הסיגים שהם הרשעים שזה יהיה תיכף בהראותו, ואח"כ ישב בקביעות, ואז יתמיד לצרף ולטהר גם את הכסף, שגם את הטובים שנשארו אחרי הבדלת הסיגים והרשעים יצרף שנית, כמי שמטהר שנית את הכסף הנקי שכבר נבדלו הסיגים ממנו והוא כבר בגדר הכסף ומצרפו שנית, כמ"ש כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים, "וטהר את בני לוי", שגם את שבט לוי שדומים ככסף יטהר, "וזקק אותם כזהב וככסף", והטהרה הזו ידמה כזקוק הזהב והכסף, שהזהב חומרו יותר יקר וצריך זקוק יותר מן הכסף ומקפידים על סיגיו יותר מעל סיגי הכסף, כן את בני אהרן אשר בין שבט לוי יזקק יותר מזיקוק של יתר בני השבט, "והיו לה' מגישי מנחה בצדקה", עד שהכהנים שיהיו לה' להגיש מנחה לפניו, יהיו רק אלה אשר היו לה' בצדקה, דהיינו במעשים טובים שבין אדם למקום, שזה גדר הצדקה, וכמו שמבואר ביחזקאל סי' מ"ג שרק הכהנים בני צדוק יהיו ראוים להקריב בבהמ"ק לע"ל, אבל יתר הכהנים שלא עמדו בצדקתם לא יקרבו אל המזבח להקריב קרבן לה':

ביאור המילות

"וזקק". הזיקוק הוא אחר הצירוף, שסתם כסף הוא מצורף ולא מזוקק, ועז"נ כסף מזוקק, זהב מזוקק:

"בצדקה". גדר צדקה הוא צדקת המעשים בין אדם למקום (ישעיה א' ובכ"מ):

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וערבה לה'", ואז תערב "מנחת יהודה כימי עולם", ופי' חז"ל כימי עולם כימי משה וכשנים קדמוניות כימי שלמה שירד אז אש מן השמים ותאכל את העולה וכן יהיה לע"ל, ד"א כימי עולם כימי נח וכשנים קדמוניות כימי הבל שלא היתה ע"ז בימיהם, ר"ל כי כן לא תהיה ע"ז בימים ההם וה' יהיה אחד ושמו אחד:

ביאור המילות

"וערבה". פעל ערב בא על דבר הנאות לאדם ויש לו תענוג בו:

"כימי עולם וכשנים קדמוניות". עמ"ש בזה בס' התו"ה שמיני סי' כ"ג:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וקרבתי", ר"ל מה שאתם מבקשים שה' ימצא בין בני אדם בזה"ז לשפוט את הצדיק ואת הרשע ולשלם גמולם ועונשם תיכף זה א"א להיות עד לעתיד שיגיע עת התקון ואז לא ימצא אף סוג וחטא קל כי באש ה' נשפט, ובזה"ז הוא עולם הבחירה והתמורה והנסיון וא"א להתנהג בדרך זה, אולם בכ"ז הגם שעם עובדי ע"ז אני נוהג בדרך ההסתר ועולם כמנהגו נוהג ויש רשעים מצליחים עד עת קץ שאז אשב לשפוט כל הגוים, בכ"ז "אליכם אקרב למשפט" גם קודם זמן העתיד, ועז"א "וקרבתי", שמורה על שיקרב קודם הזמן הרחוק, ועל הכוונה שמשפטיו על ישראל לא יהיו רחוקים מהם כמו מן האומות ע"א, והגם שלא יהיה באופן שיהיה לע"ל שיצרף אף סיג קל וחטא קטן, בכ"ז "והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים" וכו' שהם עבירות חמורות, ע"ז אהיה עד ממהר קודם הזמן העתיד הרחוק, וזה מטעם שלא אוכל לעזוב אתכם מלענוש אתכם עד שתתמלא הסאה שאז תכלו לגמרי, וז"ש.

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי אני ה' לא שניתי" מעולם את דברי והבטחתי, ואני הבטחתי להאבות בל אכלה אתכם, ובאשר לא שניתי את הבטחתי לכן "אתם בני יעקב לא כליתי", וע"כ אני מוכרח לפרוע מכם תיכף את עונותיכם טרם יתמלא הסאה שאז תתחייבו כליה, אבל לעכו"ם שלא הבטחתי לבל אכלם אני ממתין עד שתתמלא סאתם ואז יכלו לגמרי, וכן פי' חז"ל פסוק זה בפ"ק דסוטה שהקב"ה נפרע מישראל מעט מעט, ומביא ראיה מפסוק זה אני ה' לא שניתי מעולם לא הכיתי אומה ושניתי לה, אבל ואתם בני יעקב לא כליתם, הרי בארו שלכן מענישם תיכף כדי שלא יכלו בעת שתתמלא הסאה:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למימי", מתחיל להוכיחם על שלא הפרישו תרומות ומעשרות, ואמר שכבר "סרתם מחקי מימי אבותיכם" שלא היו זהירים בתרומות ומעשרות, ואני מזהיר אתכם "שובו אלי ואשובה אליכם", כי בעון תו"מ הגשמים נעצרים וחקות שמים תלוים בחקים אלה וכשסרתם מחקי תו"מ הסירותי חקות הגשם והתבואה, ואם תשובו אלי אשוב להוריד הגשמים והברכה:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"היקבע", וכן ראוי שהאדם יקבע את אלהים מבלי לתת לו את המגיע לו, ובאשר תאמרו במה קבענוך, הלא הוא המעשר והתרומה שהם חלק ה':

ביאור המילות

"היקבע". פעל קבע הונח על עושק הצדקה והמעשרות, וע"ז בא פה ובמשלי כ"ב:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"במארה" ר"ל בפרט שאין לכם רווח מגזל הזה, שעי"כ "אתם נארים במארה", ובכ"ז "ואותי אתם קובעים", וזה תעשו "הגוי כלו", לא יחידים לבד:

ביאור המילות

"נארים". שרשו ארר ובא הנו"ן בציר"י מפני הא', עי' בן מלך:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הביאו", מפרש מ"ש שובו אלי ואשובה אליכם, שהוא " שתביאו את המעשר" כולו "אל בית האוצר, עד שיהיה טרף בביתי" ללוים שומרי המקדש ולכהנים העובדים בבית ה' שהם כבני ביתו של ה' ומזונותם עליו, "ובחנוני נא בזאת", ר"ל שהגם שאסור לנסות את ה' כמ"ש לא תנסו את ה', זה מותר, כי אינו נסיון רק בחינה, ויש הבדל בין נסיון לבחינה, המנסה ינסה אם יש בהמנוסה מדרגה גבוה מן הנודע בו עד הנה, למשל המנסה את הזהב אם יש בו כח משיכת המאגנעט, והבחינה הוא אם בוחן אם הדבר הוא כפי מהותו הרגיל, כמו הבוחן הזהב אם אין בו סיגים, ואם היה הברכה על ידי הטבע והמערכה היה בזה נסיון, כי אין בכח הטבע לתת יותר מגבולו הטבעי, אבל אני מבטיח "כי אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה" למעלה מן הטבע, ותהיה הברכה "עד בלי די" כי ברכת השמים יש לה גבול בהכרח שבבואה עד הגבול ההוא יאמר די, אבל ברכת ה' שהיא על פי נס אין לה גבול ולא יאמר לה די, כי תוסיף ותלך לאין קץ, אבל אין זה נסיון רק בחינה, כי הוא מאוצר ה' ששם אין זה למעלה מכחו, וכן מצד שכבר הבטיח הברכה הוא רק בחינה שימלא דברו, וכן אמרו חז"ל ריש לקיש שמע לההוא ינוקא שאמר עשר בשביל שתתעשר, אמר ליה ומי שרי לנסויי? א"ל כהאי גוונא שרי דכתיב ובחנוני נא בזאת, ר"ל שהינוקא השיב לו שזה אינו בגדר נסיון שאסור לנסות את ה', כי הוא בחינה ועל הבחינה לא הוזהרו:

ביאור המילות

"טרף". כמו טרף נתן ליראיו, והושאל מפרנסת החיות שבא על ידי טרף:

"ובחנוני", עיין בפנים ההבדל בין בחינה לנסיון, והתבאר אצלי בכ"מ:

"בלי די". די הוא כמדת הסיפוק והצורך, כמו די שה, די השיב לו. ובלי די היינו שלא יביט על הסיפוק והצורך, רק יהיה בלי שיעור:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וגערתי", גם אגער בשבילכם בארבה האוכל את התבואה שלא ישחית את פרי האדמה וכן הגפן לא תשכל את פריה:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואשרו", ועי"כ יחשבו כל הגוים אתכם למאושרים, בשיראו כי אתם תהיו הארץ שחפץ ה' בה לברך אותה ולהשגיח עליה

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חזקו", אחר שהזכיר תחלה את השאלה ששואלים על שלות הרשעים שהוכיחו מזה שאין השגחה ומשפט, כמ"ש כל עושי רע טוב בעיני ה' או איה אלהי המשפט, והגיד להם התשובה על זה, אומר שעדיין "חזקו עלי דבריכם", שלא קבלתם תשובה הנ"ל, ואתם מתחזקים בוכוח לסתור את דברי, כי.

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אמרתם", שר"ל שהם משיבים שהגם שהתשובה הנ"ל הוא תירוץ על שלות הרשעים, עדיין יקשה מיסורי הצדיקים שלא חטאו ובכ"ז הם חיים חיי צער, וע"כ "אמרתם שוא עבוד אלהים" ר"ל שהעבודה הזאת אין בה תועלת לא מצד הנעבד ולא מצד העובד. שאין בה תועלת מצד הנעבד שנאמר שה' רוצה בעבודה זו והוא צריך אליה, שזה דבר שוא ובטל כי ה' א"צ לעבודתנו ואם צדקת מה תתן לו, ועז"א "שוא עבוד אלהים", וגם אין בה תועלת מצד העובד שנאמר שה' צוהו בעבודה זאת לא לצרכו רק כדי שיקבל העובד עליה שכר, ועז"א "מה בצע כי שמרנו משמרתו", הלא לא הרוחנו בזה מאומה "כי הלא הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות" לריק יגענו בעבודתנו ואין לנו שכר כל מאומה, אבל בהפך.

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ועתה אנחנו מאשרים זדים", שהם אינם יגעים לעבוד את ה' ובכ"ז "גם נבנו עושי רשעה", ולא הפסידו מאומה, "גם בחנו אלהים" אם יוכל לענוש אותם "וימלטו" כי לא נעשה להם מאומה רע:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אז", ר"ל אבל יראי ה' האמתיים שאין עובדים ע"מ לקבל פרס הם נדברו ג"כ דברים האלה איש אל רעהו, והוכיחו מזה שהעוה"ז אינו עולם הגמול והעונש רק עולם הנסיון, ועי"ז בעצמו שהצדיקים מעונים בעוה"ז היה עבודתם במדרגה גדולה שלא לעבוד מיראת העונש ותקות גמול רק מיראת ה' הרוממות כי אין מקוים שכר בעוה"ז על עבודתם וזה נרצה בעיני ה' היודע תעלומות, וזה עצמו "הקשיב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו", שהגם שלא שלם להם על מע"ט שלהם בעוה"ז כתב מעשיהם על ספר המיוחד לפניו לזכרון "ליראי ה' ולחושבי שמו", כי מזה בעצמו שעמדו באמונתם הגם שמצאו אותם רעות רבות וצרות נודע שהם יראי ה', לא יראים יראת עצמם שהוא יראת העונש רק יראת ה' יראת הרוממות, ושאינם חושבים בעבודתם בעבור גמול ושכר רק לקדש שמו המיוחד, והם עובדים שלא ע"מ לקבל פרס והם נכתבו אז בספר הזה לזכרון:

ביאור המילות

"אז נדברו". עי' בפי', ויל"פ מלת נדברו מענין ד?ב?ר, ומוסב למעלה שבחנו אלהים וימלטו בעת שיראי ה' נדברו איש אל רעהו, ר"ל שמתו כולם בדבר שדבק בהם דבר ומות מאיש אל רעהו, והרשעים נמלטו בעת ההיא ונגע לא קרב באהלם, ובזה בחנו אלהים שאין דין ועונש, ועז"א שה' הקשיב וישמע את דבריהם אשר חזקו עליו, וכתב ספר זכרון לפניו לשלם ליראי ה' בעוה"ב:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיו לי אמר ה' ליום אשר אני עושה סגולה", שעורו "והיו לי סגולה ליום אשר אני עושה", ה' אוצר להם סגולה ואוצר מסוגל ליום ההוא שכמו שעבדו מאהבה כן יהיו סגולה לה' וכן יקבלו סגולה ואוצר נחמד, "וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו", ר"ל שהעובד או הפועל העובד בעבור שכר ישלמו לו שכרו תיכף, אבל הבן העובד את אביו מאהבה לא ישלם לו תיכף רק יעשה לו סגולה שיהיה קיים לדור דורים ושלא יאבד, כן העובדים מאהבה שלא בעבור תקות שכר לא יתן להם שכר בעוה"ז שהוא עולם עובר ויהיה גם השכר עובר, רק יאצר את השכר לתת להם בעתיד בעולם הנצחי שיהיה השכר גדול ונצחי בלתי בעל תכלית:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושבתם", אז תשובו אל העוה"ז ע"י שתקומו בתחיית המתים, "וראיתם" ההבדל "בין צדיק לרשע" וגם בין הצדיקים עצמם תראו הבדל "בין עובד אלהים לאשר לא עבדו" ר"ל בין מי שעבד מאהבה שתכלית עבודתו היה לעבוד את האלהים, ובין העובד מתקות גמול ויראת עונש שלא עבד כדרך העובד האמתי שצריך לעבוד מבלי השקף על קיבול פרס, שזה ענין השכיר לא העבד, ובעבודה ע"מ לקבל פרס עקר העבודה הוא בשביל עצמו לא בשביל לעבוד את אלהים, וכן אמרו חז"ל בחגיגה היינו צדיק היינו עובד? אלא עובד ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמירי הויין אלא אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד:

ביאור המילות

"עובד אלהים". העובד הוא יותר מן השירות, ובא על עבודות כבדות, ויצוייר צדיק שאינו עובד, כמ"ש בחגיגה דף ט', עובד ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמירי נינהו:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי הנה היום בא", מצייר את יום הדין שהאש העונש בוער כאש התנור, והרשעים הם מוכנים לפי רשעם להשרף מן האש הזה כקש, והיום ילהט אותם עד אשר לא ישאר להם שורש וענף:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וזרחה" אבל "לכם יראי שמי" שהם הצדיקים שעבדו מאהבה תהיה הצדקה, שהם המע"ט שעשו דומה כשמש זורח, ועז"א "שמש צדקה", והשמש הזאת "תרפא בכנפיה" מחום הבוער, והציור הוא כי התגלות האור האלהי יתגלה בשתי בחינותיו כי האור יש בו אור ושרפה, ויתגלה באורו לצדיקים ובאשו לרשעים, כמ"ש והיה אור ישראל לאש וכמש"פ שם.

"ויצאתם ופשתם" היינו שתתפשטו "כעגלי מרבק", שהם העגלים שמכניסים אותם לדוש התבואה שאוכלים ודשים ברגליהם, ומפרש מה היא הדישה אשר ידושו?:

ביאור המילות

"ופשתם". בתשלומו ויפישתם. תשמנו כעגלים הנתונים במרבק לפטם:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ועסותם רשעים", שידושו את הרשעים ברגליהם עד יעשו כעסה, כי יהיו כאפר תחת כפות רגליכם, שע"י החום הבוער ישרפו ויהיו אפר, ואתם תדושון על האפר עד יהיה כעסה:

ביאור המילות

"ועסותם". מענין עיסה, שבא על מעוך וכתישה, ומזה שם עסיס כמ"ש למעלה:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זכרו תורת משה" באשר בדבריו אלה חתם הנביא, והיא הנבואה האחרונה שאחריו לא ינבא עוד נביא וחוזה עד עת קץ, הודיע להם שמעתה לא יקוו עוד להשיג דבר ה' בנבואה, רק יזכרו תורת משה לעשות כל הכתוב בה והיא תורם את אשר יעשו:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנה", עד לפני בא יום הגדול שאז תשוב לכם הנבואה שנית על ידי גדול הנביאים שהוא אליהו הנביא שיתגלה אז:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והשיב", והוא ישיב את כל העולם בתשובה, עד שהבנים שהודחו מתורת אבותיהם ישיב לב הבנים אל אבותיהם לחזור אל הדת ותורת אבותם, ועי"כ ישיב לב אבות על בנים, ומבאר הטעם שיקדים לשלוח את אליהו בעת ההיא לישר את העם מפני כי פן אבוא פתאום והכיתי את כל הארץ חרם, ולכן יקדים לשלוח מלאך הברית להשיבם בתשובה ולהיות מוכנים לפני ה' בבואו לשפוט את הארץ והיתה לה' המלוכה: