מלבי"ם על מיכה ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על מיכה · ז

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אללי לי", הנביא מקונן על שפלת הדור, שכל החסידים והישרים ספו תמו מן הארץ ולא נשאר רק הוא לבדו אשר עודו רד עם אל, ומדמה את הדור שלפניו ככרם של גפנים או של תאנים, שכבר עבר זמנם, והוא דומה בין התאנים "כאספי קיץ" שכבר נלקחו התאנים הבכורות ונשאר הוא לבדו כתאנה שנשארה בסוף הקיץ, ודומה בין הענבים "כעוללות" שנשארו אחרי "הבציר", ונגד עוללות בציר אמר "אין אשכול לאכול", ונגד אספי קיץ אמר "(אין) בכורה" (לאכול) אשר "אותה נפשי", לאכול אשכול או בכורה ואין:


 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אבד" מפרש נגד אין אשכול לאכול, "אבד חסיד מן הארץ" שהחסיד שעשה כל מעשהו יותר על החיוב בין במצות שבין אדם למקום בין במצות שבין אדם לחברו וזה נדמה כאשכול המלא ענבים כן היה מלא פרי צדקה ומשפט, וכמ"ש חז"ל אשכול איש שהכל בו, זה נאבד מן הארץ, ונגד בכורה אותה נפשי אמר "וישר באדם אין" שיהיה עכ"פ איש העושה עפ"י היושר במצות שבין אדם לחברו, ועל זה אמר באדם, ר"ל במצות הנוהגות מאדם לאדם ג"כ אין, כי בהפך "כולם לדמים יארבו", לשפוך דם, "ואיש יצוד את אחיהו בחרם" ופח יקוש ללכוד אותו:


ביאור המילות

"ישר באדם". היינו בדברים שבין אדם לחברו, כי סתם ישר כולל יותר והוא מעלה גדולה מאד כמ"ש בפי' משלי:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"על הרע", סדר הכתוב, "על הרע כפים השר שואל והשופט להיטיב בשלום", ר"ל הגם שתראה שהשר והשופט שואל על הרע כפים, דהיינו ששואל וחוקר ודורש על הרע שנעשה בכפים, בל תחשוב ששואל ע"ז כדי לעשות משפט ולהעניש את עושה הרע, רק שואל כדי להיטיב את הרע בשילום, ר"ל ע"י שישלם לו שוחד וע"י התשלומין שיקבל מאת עושה רע ייטיב עם עושה הרע ולא יענישהו, והנה השר היה ממונה ליסר עושה עול, והשופט היה ממונה לעיין בדינו כפי המשפט, ושניהם השר והשופט קבלו תשלומין, והיטיבו עם עושה הרעה, ועוד היה עליהם הגדול שהוא הראש על כולם והמופלא שבסנהדרין וכשלא מצאו משפט אצל השר והשופט הלכו אל הגדול "והגדול דובר הות נפשו הוא (להיטיב בשלום)" ר"ל שהגדול רוצה ג"כ לקחת שוחד, לכן הוא דובר שהרע הזה הוא הות נפשו של עושה הרע. ר"ל שראוי להמית אותו ושתבא הוות ושבר על נפשו, אבל רק דובר כן, ור"ל השר והשופט שואל, והגדול דובר הוות נפשו הוא, וכ"ז להיטיב בשלום, בין שאלת ודרישת השר והשופט ובין מה שהגדול דובר ומחליט שהרע כפים ראוי להוות ושבר, כ"ז רק כדי שישלמו להם שוחד שע"י ייטיבו את הרע, ובזה "ויעבתוה", שאז יסכימו השלשה שהם השר והשופט והגדול להיטיב את הרע, ויעשו עבות שאין עבות פחות משלשה כמ"ש חז"ל, ר"ל אז יעשו פסק דין בכל תוקף בחוט המשולש אשר לא ינתק לאשר הדבר בחוזק שאין מגיע עונש לעושה הרע:


ביאור המילות

"הרע כפים", הרע שנעשה בכפים, ויל"פ רע כפים תואר לאיש רע כפים הפך מנקי כפים:

"בשלום", נרדף עם שוחד, כמו ורודפי שלמונים לפי' המפרשים:

"הות". מענין שבר:

"ויעבתוה". יעשו עבות שהיא משלשה מיתרים כמ"ש חז"ל, ר"ל יחזקוה:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"טובם כחדק ישר ממסוכה", גם האיש הטוב הנמצא ביניהם אינו טוב בעצמו, רק הוא דומה במשלו כחדק שהוא ישר נגד המסוכה, שהמסוכה הוא הגדר והסכך שעושים מקוצים וחדק, והחדק בעצמו הוא מלא עקמומית, וכשעושים ממנו מסוכה מעקמים אותו יותר ויסתבך ויתפתל יותר עד שהחדק הוא ישר בערכו, וכן הטוב שבהם הוא ג"כ נפתל ועקש, רק שהוא ישר בערך בני דורו שהם עקומים כמסוכה, "יום מצפיך פקודתך באה" ביום פורעניות המוכן למצפיך, ר"ל על האומות שמצפים לראות ברעתך, ביום המוכן לפורעניותם, הלא ביום ההוא באה פקודתך, פקדו את עוניך ותקבל עליהם עונש, באופן שיום המוכן לפורעניות האומות שכני א"י נפקדו גם ישראל על עונם, עד "שעתה תהיה מבוכתם", שהעם כולו שאמר עליהם כולם לדמים יארובו וכו' יהיו נבוכים ויהיה מבוכה ביניהם:


ביאור המילות

"מסוכה". גדר של קוצים, כמו הנני שך את דרכך בסירים (הושע ב'):

"יום מצפיך". יום הקבוע לפורעניות (עי' הושע ז' ה'), ומצפה כמו לך העמד המצפה (ישעיה כ"א עמש"ש):

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל", ר"ל והמבוכה תהיה גדולה ביניהם כ"כ עד שיתחלק לבם איש מאחיו עד "שלא יאמינו גם בריע" שעד עתה האמין באהבתו, "ולא יבטחו באלוף" שהוא השר המלמד אותו ומורהו הדרך, וגם "משוכבת חיקך שמור פתחי פיך", כי יחדל גם שלום הבית:


 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי בן מנבל אב", עד שגם צאצאי בטן יקומו על הוריהם שזה מורה על תכלית הנבוכה והשחתת העם, עד שיופסק כל קשר אהבה ואחוה, וכ"ש שלא ימצא שלום המדיני ביניהם:


ביאור המילות

"קמה באמה", הקם על חברו נקשר במלת על, ואם אחריו ב' קם להעיד נגדו עדות שקר, כמו כי קמו בי עדי שקר, ויקם בי כחשי, כי יקום עד חמס באיש:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואני", אומר הנביא עם שפלות הדור הזה והשחתתם ורוע מצבם ומעמדם המדיני והביתי אין תקוה עתה. רק אני בה' אצפה שהמצפה הוא לזמן רחוק, שאצפה על הבטחת ה' שעוד ישוב יגאלנו באחרית הימים, "אוחילה" ר"ל ובציפוי הזה שאני מצפה על הגאולה העתידה באחרית הימים, יש שני ענינים, או שייחל וימתין עד בוא העת המיועד וקץ הימין, שאז מוכרח שתבא הגאולה בכל אופן, וע"ז יפול לשון יחול, שהמיחל ממתין על דבר שיבא בברור, כמו שממתין על הבקר שיבא בודאי בכלות הלילה, ועל זה אמר "אוחילה לאלהי ישעי" שהוא על עת הישועה, או שיצוייר שתבא הגאולה גם לפני זמן המיועד אם ישובו בתשובה ויבקשו פניו ויהיה עת רצון, כמ"ש בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך (ישעיה מ"ט) וכמש"פ שם, ועל זה אמר "ישמעני אלהי" ר"ל שישמע תפלתי בעת רצון גם לפני זמן המיוחל:


ביאור המילות

"אצפה". צפה בפועל נקשר עם התקוה לזמן עתיד, וגדר פעל יחל התבאר למעלה ח' ו':

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל", לכן "אל תשמחי אויבתי לי" על מה שאני בגלות, "כי נפלתי קמתי" מה שנפלתי לעמקי בור עי"ז אקום ואתעודד, כי עי"ז אושע, וגם "כי אשב בחשך" של הצרות "ה' אור לי", אם אין לי אור הגשמי שהוא אור ההצלחה החומריית יש לי אור ה' שהוא אור הדת והאמונה, אור התקוה בישועת ה':


 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זעף", כי ע"י הנפילה הלזו "זעף ה' אשא כי חטאתי לו" ועי"כ ימרקו החטאים ויכופר עון, "עד אשר יריב ריבי" עד שבעת הגאולה אז יריב ריבי "ועשה משפטי" מן המעיקים לי והלוחצים אותי, ואז "יוציאני לאור ואראה בצדקתו", כי עד הזמן ההוא האור מצדקת ה' נמצא רק שאני יושב בחשך ועיני עצומות מראות צדקות ה', ואז יוציאני לאור ואראה צדקת ה' ואורו וישועתו, ואז אבין למפרע הצדקה שעשה עמי ושהיה הכל צדקה וחסד לטובתי:


 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותרא אויבתי" וגם אויבתי תרא זאת אז, ואז "תכסה בושה", כי היא "האומרה אלי" כל משך זמן הגלות "איו ה' אלהיך", למה הסיר השגחתו מאתכם, ואז תרא שה' היה עמי כל ימי גלותי ולא הסתיר פניו ממני ושהכל היה בהשגחתו למען ייטיב לי באחרית הימים, אבל "עיני תראינה בה", כשאני נושא עיני להביט בה תראינה עיני בה בדרך בזיון, שאני רואה גם "עתה" הגם שהיא "עתה" מצלחת ועושה חיל, אני רואה כי "תהיה למרמס כטיט חוצות", שהצלחתה היא לרעתה למען תאבד באחרית, ולמען תהיה למרמס, וזאת אני רואה בה, גם עתה בימי שלותה:


ביאור המילות

"תראינה בה". ראיה שאחריו ב' הוא לבזיון, המה יביטו יראו בי:

"ריבי, משפטי". ריב הוא בדבר שיש בו טו"מ, ומשפט הוא בדבר מבואר (ישעיה א' כ"ז, שם נ' ח', ירמיה י"ב א', ובכ"מ):

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יא-יב) "יום", מסב פניו אל כנ"י, והמאמרים מקבילים, "יום לבנות גדריך יום הוא, יום ההוא ירחק חק ועדיך יבא", ר"ל היום המוכן לבנות את גדריך (שבגדרות צאן הנבנות יתקבצו צאן פזורה) "יום הזה יום הוא" ר"ל הוא יום קבוע ועומד לפני ה', וגם ר"ל שיום הזה הוא יום ואין לילה עמו, כי הימים שלפניו יהיה לילה ולא יום, ישוב ויאמר, הגם כי "יום ההוא ירחק חק" שבאמת חקו וזמנו ירחק לעתים רחוקות ובאחרית הימים, בכ"ז "עדיך יבא" כמ"ש אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא, "למני אשור" יבא אל הגליות השבים "מני אשור וערי מצור" אשר שם הגלו בימי סנחריב, "ולמני מצור" היינו הגלות אשר בארץ מצרים "ועד נהר" פרת, כמ"ש ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, וכמ"ש והחרים ה' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר, "וים" הגליות שגלו בצד מערב שהוא הגליות שנעשו ע"י הרומים הם יבאו "מים", וגולי הצפון יבוא "מהר ההר" שהוא בצפון א"י:


ביאור המילות

"חק". קצב של הזמן, כי שם חק כולל קצב כל דבר, חק חג על פני מים, מדוע לא כליתם חקכם:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)




 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיתה" ואז תהיה "הארץ" ר"ל כדור הארץ כולו, "לשממה על יושביה" כי יפקד עון יושב הארץ עליה, וז"ש "מפרי מעלליהם":


ביאור המילות

"על ישביה". בעבור יושביה:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"רעה עמך", כאשר ראה החוזה אריכות ימי הגלות התפלל אל ה' שירחם עליהם במשך העתים האלה, אומר אל ה' "רעה עמך בשבטך", גם אם תצטרך להכות אותם במשך ימי גלותם, "רעה עמך", בהשגחתך כרועה צאנו ירעה, ולא תכם במקל חובלים רק "בשבטך" תוכיחם בשבט אנשים, לא במטה ובמקל, "צאן נחלתך שוכני לבדד יער, (רעה) בתוך כרמל", הנה הם שוכנים לבדד, ר"ל נפרדים מכל פועלי און ובכ"ז הם ביער מלא חיות רעות טורפות, אבקש רעה אותם בתוך כרמל שהוא מלא תבואה, (ר"ל שתשגיח עליהם שיהיה להם כל צרכיהם) עד יבא העת "שירעו בשן וגלעד כימי עולם" ר"ל שישובו לארץ ישראל:


 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כימי", (תשובת ה') "כימי צאתך מארץ מצרים" שהיו ג"כ מעונים ולחוצים, והצאתים בכח גדול ובאותות ובמופתים כן "אראנו נפלאות" לעתיד לבוא:


 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יראו" עד "שהגוים שיראו" זאת בעיניהם "יבשו מכל גבורתם", שיראו שגבורתם הבל וריק אחר שה' עושה נפלאות ולא בכח יגבר איש, "ישימו יד על פה" בל ידברו דבר, כי לא יוכלו לבטא בשפתים הנוראות האלה שיהיו למעלה משכל האנושי, "אזניהם", ר"ל ולא ישימו יד על אזן כמו ביציאת מצרים שנאמר שמעו עמים ירגזון, כי "אזניהם תחרשנה", והנמשל שלא למשמע אזן ישמעו רק בעיניהם יראו את מעשה ה' ונפלאותיו:


 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ילחכו עפר כנחש", ומוסיף "כזוחלי ארץ", כי הנחש ירים ראשו לפעמים, ומוסיף "ירגזו ממסגרותיהם", שלא יהיה כזוחל שיוכל לזחול לכל מקום שרוצה, כי הם יהיו סגורים בעריהם מפני הפחד שיפול עליהם, והפחד הזה לא יהיה מפני מלחמה והרג רב רק "אל ה' אלהינו יפחדו" מפני גדלו ורוממתו, ועי"כ "ויראו ממך" כי ה' אתך:


ביאור המילות

"יפחדו ויראו". הפחד היא מעצם בלתי ידוע, והיראה הוא מדבר ידוע (ישעיה נ"א י"ג, תהלות כ"ז א'):

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מי אל כמוך", בסיום דבריו יתן הודיה להשם על סליחת העונות שישא ה' פשע עמו, אומר אתה "אל! מי כמוך, נושא עון" ר"ל הגם שתחלה יסרתם בעונם, אבל "לשארית נחלתו" להדור שישארו בקץ הימין להם הוא "נושא עון ועובר על פשע", והנה בי"ג מדות אמר נושא עון ופשע וחטאה שהנשיאה הוא שישא ויסבול אותו ולא יעניש עליו ובכ"ז הוא שמור אצלו לעת מצוא, כמ"ש ונקה לא ינקה, ובזמן העתיד יהיה שינוי שאת הפשע שהוא המרד שאינו עון, ר"ל שלא נעשה ע"י מינות ועוות השכל יעביר לגמרי, ורק את העון לא יעביר מן המציאות וישאר כמו שהיה מקודם שהיה נושא וסובל אותו ולא העבירו, והנה מדת ארך אפים נסתבב ע"י שנושא עון ופשע ואינו מעבירו לגמרי רק שסובל אותו ומאריך אף שלא להעניש תיכף, ולעתיד שאת הפשע יעביר לגמרי לא ימצא מדת ארך אפים רק על העון שאותו לא יעביר רק ישא אותו ויאריך אף, ובזה הוסיף "לא החזיק לעד אפו", שגם על העון שעליו מאריך אפים והעון שמור אצלו, לא יחזיק את האף לעד, וזה יהיה ע"י שני מדות אחרות שיתעוררו שהם מדת רחום ומדת רב חסד, ועל זה אמר "כי חפץ חסד הוא" וימחול מצד החסד, וגם.


ביאור המילות

"אל", הוא שם הקריאה, אתה אל! מי כמוך:

"נשא". משתתף עם נשיאת משא שסובל את העון, והכובש עון יכניע את העון בל יתרומם ולא יהיה למשא עליו, והעובר על פשע, בל ישגיח בו כלל:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ישוב ירחמנו" וימחול מצד הרחמים, וע"י המדות האלה "יכבוש עונותינו", לא ישא את העון כמשא וסבל, רק יכבוש אותו שלא יגיע שום עונש עליו בעתיד, (וכבר ידעת בפלוגתא חד אמר כובש וחד אמר נושא, ועון עצמו אינו נמחק), "ותשליך במצולות ים כל חטאתם" אבל החטא שהוא הבא בשוגג או בסבת התאוה שלא מצד המרד או המינות תשליך אותו במצולות ים שלא ימצא כלל:


 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תתן", אחר שחשב כל המדות בא אל מדת אמת ומדת נוצר חסד לאלפים, ואמר שמדת אמת הוא שתקיים הבטחתך, "תתן האמת" וההבטחה שהבטחת "ליעקב" שהבטיחו והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה, שר"ל אחרי הגלות שתדבק לעפר נפשם אז יקום לעזרה למו ויפרצו בנחלה בלי מצרים ותקיים הבטחה זו מצד מדת אמת שלך, וגם "תתן החסד" שהבטחת "לאברהם" (שאל אברהם לא נתחייב עדיין מצד הבטחה קודמת ונקרא חסד, ואל יעקב שכבר נתחייב לקיים השבועה שנשבע לאברהם ויצחק נקרא אמת) עד שתשמור "אשר נשבעת לאבותינו" הגם שהשבועה היא "מימי קדם" תצור חסד לאלפים: