"עורי עורי". (הכל נגד מ"ש עורי עורי לבשי עז זרוע ה', והוא משיב עורי את, בך הדבר תלוי לבשי עוזך את ציון כנ"ל).
"לבשי עזך ציון", במצודת ציון עיר דוד שם היה הבהמ"ק והכהונה והסנהדרין והמלכות, שזה העז הפנימי, וע"ז אמר לבשי עוזך ציון, אבל בירושלים שהיא כלל העיר שם היו רק הבגדים החיצונים בגדי תפארת שהם העושר וריבוי עם, שהיא ההצלחה הגופניית, ועז"א "לבשי בגדי תפארתך ירושלם עיר הקדש, כי לא יוסיף יבא בך עוד ערל" בירושלים, "וטמא" אל ציון:
"התנערי" תחלה דבר אל עיר ציון ועיר ירושלים, עתה דבר נגד עם ציון ועם ירושלים שהגלו משם, והנה השבי מן השרים והפרתמים אוסרים אותם בזקים ושומרים אותם, והשבי מן ההמון ודלת העם אינם אוסרים אותם, אבל הם הפקר שוכבים על הארץ כבהמות. עז"א "התנערי מעפר קומי שבי ירושלם, התפתחי מוסרי צוארך שביה בת ציון", כי שביה בת ציון היו השרים והפרתמים ושבי ירושלים היו ההמון ודלת העם:
"כי כה אמר ה'", (מבאר הטעם מה שיצוה שיצאו מעצמם ולא תאמר הלא העבד הנמכר לא יוכל לצאת בלעדי רצון אדוניו ובלא השבת דמי גאולתו, כי אחר כי "חנם נמכרתם", לא לקחתי מחירכם כן "לא בכסף תגאלו":
"כי כה אמר ה' מצרים", המצריים לא הגלו את ישראל מארצם ותהי להפך כי "עמי ירד בראשונה" אל ארצם "לגור שם", ולכן מה שהחזיקו בם אחר כך לא היה העול גדול כ"כ כי הם באו בגבולם, "ואשור באפס עשקו", אשור שהוא הגלה את ישראל מארצו, לא היה לו הנאה מגלותם כי על ידם נחרב ממלכתו בימי חזקיהו ותהי לאפס, עד שעשקו באפס ובלא תועלת, רק מחיר העשק היה הוא עצמו לאפס ואין:
ביאור המילות
"באפס עשקו". לפי' המפ' היה צ"ל חנם עשקו, כי אפס מורה שלא היה לו תועלת מן העושק:
"ועתה" אבל עתה בגלות שהגלה טיטוס את ישראל, הוא גרוע מן מצרים ואשור, כי
א) "מה לי פה נאם ה'" הכי באתי אני בגבולם כמו שבאתי לגבול מצרים, הלא הביאוני הלום מארצי ביד חזקה.
ב) "כי לקח עמי חנם משליו יהילילו", הלא המושלים בם יתהוללו ויתפארו שלקחו אותם לעבדים חנם, עד שיש להם עבדים ושפחות בלא מחיר, וזה התועלת הגדול שהיה להם מהם, נגד אשור שלא לקחם לעבדים ושפחות, כי באפס עשקו. ומלבד כל זאת, הנה "תמיד כל היום שמי מנאץ", באשר יחללו את שם קדשי, באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו:
"מה נאוו", מצייר כי המבשר יעלה על ראשי ההרים כמ"ש על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, תחלה "ישמיע שלום" מן האויב, ואח"כ "מבשר טוב" שהוא בנין המקדש וצמיחת קרן דוד (שיבאר פסוק ח'), ואח"כ "משמיע ישועה" הוא קיבוץ גליות (שיבאר פסוק ט'), ואח"כ "אומר לציון מלך אלהיך" הוא התגלות מלכות שמים בכל הארץ ובכל העמים (שיבואר פסוק י'):
"קול צפיך", (נגד מבשר טוב) מצייר כי המבשר עומד על ההר והצופה עומד כנגדו בעבר השני, ובאותו רגע שיבשר המבשר, ישא הצופה את עיניו ויראה הדבר בעין, וישא קול לעומת המבשר קול שמחה כי ראה הדבר בעיניו, ואז הצופה עם המבשר "יחדו ירננו" (ור"ל הנביאים המבשרים וישראל הצופים).
"כי עין בעין יראו", ר"ל כי עד עתה ג"כ ראו הנביאים שיבת ציון בעין המחזה שהוא עין הפנימי הרואה בנבואה, אבל לא בעין בשר וחוש החיצוני, אבל עתה עין בעין יראו, העין החוזה יראה בעין החושיי ובפועל שוב ה' ציון, (וכבר כתבתי כי ציון תצייר המלוכה והכהונה ובית המקדש וזה יראו בעין, וזה נגד מבשר טוב):
ביאור המילות
"עין בעין". הב' בי"ת הכלי, העין תראה באמצעות העין לא ראיה שכליית, וכן במדבר (יד יד):
"פצחו", בנשוא הצופים קול רנה עם המבשרים, גם חרבות ירושלים יפצחו קולם "וירננו יחדו" עם המרננים הקודמים שהם הצופים והמבשרים (וכבר כתבתי כי ירושלים תציין השבת ההמון וקיבוץ גליות "כי נחם ה' עמו" שהוא קיבוץ גליות ועי"כ "נחם ירושלם" שתתיישב מבניה וזה נגד משמיע ישועה):
"חשף", (זה נגד אומר לציון מלך אלהיך) "ה' חשף את זרוע קדשו" שהם נסים הגדולים אשר לא תשיגם זכות אדם וצדקתו כלל, ונסים האלה יראה בגלוי לעיני כל הגוים, עד שעל ידי זה "יראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו", ועי"ז תתגלה מלכות שמים בכל העולם כולו, כי יראו שהתשועה אינה מקרית או טבעית רק היא ישועת אלהינו:
"סורו סורו", מצייר איך מצום אז שיצאו מארץ העובדים לשמש וצבא השמים משני טעמים.
א) מפני שהעפר עצמו טמא ועז"א "צאו משם" יען כי "טמא אל תגעו" בל תגעו בדבר טמא וזה מפני טהרת הגוף.
ב) מפני טהרת הרעיון והמחשבה שא"א שיבררו מחשבותיהם אל הקדש בעודם בין עובדי כו"מ, ועז"א "צאו מתוכה הברו" לב ומחשבה, "אתם נשאים כלי ה'":
ביאור המילות
"צאו משם, צאו מתוכה", משם מורה המקום. ומתוכה מורה העם הגרים שם, צאו מן המקום (בראשית יט) קומו צאו מתוך עמי (שמות יב). חברו על טהרת המחשבה, בר לבב, עם נבר תתברר:
"כי לא בחפזון" הנחפז נחפז אל הדבר, והנס נס מן הדבר, והנה יציאת מצרים היציאה עצמה היתה בחפזון, כמ"ש כי בחפזון יצאת ממצרים, כי נחפזו אל הטובות הגדולות מהתגלות השכינה בעמוד אש וענן ויתר הישועות שלא השיגו עד בואם אל הר ה' חורבה. והליכתם בדרך אח"כ, היה במנוסה, כי אח"כ רדפו מצרים אחריהם, אבל לעתיד לא יהיה כן, ומפרש "כי לא בחפזון תצאו כי הולך לפניכם ה'", ואל מי תחפזו, הלא לא תצטרכו ללכת אחריו עד הר האלהים כי ילך לפניכם, וכן "לא תלכו" בדרך "במנוסה" מפני האויב שאחריכם, "כי מאספכם יהיה אלהי ישראל", הוא ילך אחריכם כמאסף ההולך אחר המחנות ומלפני מי תנוסו:
ביאור המילות
"ה', אלהי ישראל". ה' יקרא מצד שהוא מנהיג העולם כולו, ואלהי ישראל מצד השגחתו הפרטית על ישראל, המאסף שילך אחר המחנות להצילם מאויב רודף אחריהם, יהי' אלהי ישראל, נגד האויב. ולפניהם שילך להאירם באור החיים יהיה מצד שהוא ה' כי באור הזה ילך אז העולם כולו:
"הנה ישכיל עבדי", ר"ל אז בעת ההיא ישכיל עבדי ישראל ויצליח, בעת ההיא ירום מאד, בעת.
ביאור המילות
"ירום ונשא וגבה". רם ונשא מציין המקום, רם נקודת הרום, ונשא העתק הדבר מן השפל אל הרום, וגבה מציין גובה הדבר עצמו, למשל עץ ארז כולו גבוה, ורם מצד ראש העץ, ונשא אם הולך וגדל עוד, ובמליצה זו יציין ברם ונשא מעלת שררותו וכבודו מעלה מקומית ובגובה מציין מעלתו מצד עצמו בחכמה ודעת ויראת ה':
"אשר שממו עליך רבים", בעת שרבים ישוממו ויתמהו עליו לאמר כן משחת וכו' בעת ההיא תהיה הצלחתו בתכלית הגדולה, "כן משחת מאיש מראהו".
ביאור המילות
"כאשר". בעת אשר, ויהי כאשר הקריב אברם לבא מצרימה:
"כן כן". דמיון הערך השוה כשני כפ"י הדמיון, כעם ככהן:
"משחת מאיש מראהו ותארו מבני אדם". המראה מציין הצבע, והתואר בנין הפרצוף במחוגה מתוארת, למשל תואר החוטם הלחיים וערכם בערך הגוף, ויש הבדל בין איש ובני אדם, איש כולל כל יש ונמצא, ובני אדם מציין מין האדם. אומר מצד התואר דומה כתואר בהמה לא כתואר אדם. ומצד הצבע (שימצאו בע"ח שצבעם יפה מאד) צבעו משונה מכל יש ונמצא:
"כן יזה גוים רבים", כמו שמשחת מאיש מראהו כן יזה גוים רבים, שגבורתו להזות גוים רבים תהיה בתכלית הגבורה כמו שמה שהיה מראהו משחת מאיש היה ג"כ בתכלית השפלות, שלפי גודל שפלותו תחלה כן תהיה התנשאותו אח"כ, "עליו יקפצו מלכים פיהם", בעת יזה העכו"ם שהדרך הוא שמלכיהם יריבו בעדם, אבל עליו יסגרו פיהם וישתוקו, "כי אשר לא ספר להם ראו", ר"ל כי הבלתי אפשר יהיה בשני פנים.
א) בלתי אפשר במציאות בפועל.
ב) בלתי אפשר במחשבה. הבלתי אפשרי במחשבה הוא רק קיבוץ החיוב ושלילה בנושא אחד כמו מחוגה מרובע, אבל הבלתי אפשר במציאות הוא אפשר בהגיון, כמו שיעוף אדם לשמים הוא בלתי אפשר במציאות ומ"מ הוא אפשר במחשבה, כי אין מושג העפיפה סותר למושג אדם, יאמר כי הפליאה הזאת מהצלחת ישראל היה עד עתה אצלם בלתי אפשר במציאות כי לא קרה עוד כזאת ועז"א אשר לא ספר להם שקרה בפועל ראו עתה בחושיהם, ויותר מזה כי היה אצלם כדבר בלתי אפשרי במחשבה, כי לא יכלו לצייר דבר כזה במחשבתם ולהבינו עד עתה שעם חלש ונבזה יתנשא כ"כ, ועתה אשר לא שמעו התבוננו:
ביאור המילות
"לא ספר, לא שמעו". הבלתי מסופר אפשר להשמע אם יסופר, והבלתי נשמע בלתי אפשר לצייר במחשבה כלל, וההבדל בין בלתי אפשר במציאות ובלתי אפשר ההגיוני בארתיו בחבורי על חכמת ההגיון:
