מלבי"ם על ישעיהו נא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על ישעיהו · נא · >>

תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמעו אלי רדפי צדק", בהנהגה שבין אדם לאדם.

"מבקשי ה'" בהנהגה שבין אדם למקום.

"הביטו", אומר הגם שאתם מועטין בין בתוך בני עמכם שכולם רשעים, ובין בתוך בני העולם שהמה עכו"ם, מ"מ אל תיראו כי מאתכם יבנה בית ישראל, כמו שהיה הענין באברהם שהיה ג"כ יחיד בדורו שפרסם האמונה ונרדף מבני דורו והיה לאב המון גוים, "הביטו אל צור חצבתם" אם נחצב אבן מן הצור הגדול, ורוצים לדעת אם האבן הזה נחצב מן הצור הזה, יבחן בשתי בחינות.

  • א) שידמו את החלק אל הכל, אם מראהו צבעו וקשיו דומה להצור הגדול שנחצב ממנו באיכותו, שיראו אם איכיות האבן הקטן ממנו דומה אל הגדול.
  • ב) בכמותו שישובו להניח חלק הנחצב בתוך החלל אשר משם חצבוהו, ואם יראו שהוא שוה ממש אל החלל וממלא אותו נדע שנחצב משם. על הדמות האיכיות אמר הביטו אל צור חוצבתם, כי ההדמות הזה יעשו עם כל הצור. ועל הדמות הכמות אומר "הביטו אל מקבת בור נקרתם", כי ההדמות הזה יעשו עם הנקב שנקר שם, ומבאר את כונתו, נגד צור חוצבתם אומר.

ביאור המילות

"צדק". בין אדם לחברו בכל התנ"ך.

"נקרתם", נקר הוא הנקב העגול כחלל העין כנ"ל (ב' כא):

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הביטו אל אברהם אביכם", כמו שהוא היה יחיד ועמד נגד תועים רבים כן תהיו אתם, ונגד מקבת בור נקרתם אומר "הביטו אל שרה תחוללכם" כי שרה היתה ראויה להיות עקרה בטבעה וילדה בנים נגד הטבע, כן אתם הגם שמצד הטבע א"א שתשיבו העכו"ם אל האמונה, יהיה זה כנגד הטבע, "כי אחד קראתיו" בעוד שקראתיו לפרסם אמונתי היה אחד בעולם מאמין באלהי עולם, גם היה בטבעו להיות אחד אשר לא יתרבה, ומ"מ "ואברכהו וארבהו" אם בהשיב עמים רבים לאמונת האל, שעז"א ואברכהו. אם להוליד בנים שעז"א וארבהו:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי נחם", וכן תקוו אתם כי ה' ינחם ציון אשר היא גלמודה יחידה עתה, גם "ה' ינחם כל חרבתיה", כל ארץ ישראל שהם חרבות ציון הנלוים לה, "וישם מדברה" ההבדל בין מדבר ובין ערבה, שהמדבר היא ארץ שממה, והערבה הם מקומות שגדלים בו קוצים וסנאים ודרדרים, הערבה היא בתוך המדבר כערך הגנות ומקומות הנטועים בתוך הישוב, כי צמחים כאלה תוציא המדבר עז"א "שמדברה ישם כעדן, וערבתה יהפך כגן אשר בעדן", (והנמשל מקום החרב מבני אדם יתהפך לישוב טוב ומובחר, ומקום המיושב מרשעים עובדי כוכבים יתהפך למושב צדיקים) ונגד שהיה מדבר שמם "ששון ושמחה ימצא בה", ונגד שהיה ערבה מיושב מעכו"ם ימצא בה "תודה וקול זמרה" שישבחו את המקום:

ביאור המילות

"מדבר, וערבה". הבדלתי למעלה (לה א').

"עדן, וגן ה'", מבואר (בראשית ב') ויטע ה' גן בעדן.

"ששון ושמחה", מובדלים למעלה (שם) ששון חיצוני, ושמחה פנימית:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הקשיבו", וא"כ "אתם עמי הקשיבו אלי" ואל תפקרו עוד בדברי הנביא, והנה יקראו בשם "עם" מצד ההנהגה, ובשם "לאום" מצד הדת, אומר "האזינו לאומי אלי כי תורה מאתי תצא", האזינו לתורתי כי מאתי תצא תורה לכל העולם, "והקשיבו עמי אלי", ר"ל אל הנימוס וההנהגה שמסרתי בין אדם לחברו.

"כי משפטי לאור עמים ארגיע", כי אני אניח משפט והנהגה ונימוס שלאורו ילכו עמים רבים:

ביאור המילות

"עמי, ולאומי". בארתיו כי נקראו עם מצד ההנהגה (א' ד'). ולאום מצד הדת (לד א'). וכן "תורה ומשפט", תורה הדת האלהית, ומשפט בין אדם לחברו (למע' מב ד'). והקשבה פחותה מן האזנה, בתחלה קושב ואח"כ מאזין, (פי' התורה דברים לב א'. למעלה כח כג) כי אל התורה צריך האזנה יותר, והתורה מיוחדת אליהם, כמ"ש כי תורה מאתי תצא (לישראל). אבל המשפט יהיה לאור עמים, והם יקשיבוהו מרחוק, וע"ז תחלה הקדים הפעל לפני מלת היחוס כדרכו תמיד, ואח"כ הקדים מלת היחוס.

"אלי האזינו", רק אלי. כפי שיסדתי כלל זה בכ"מ.

"ארגיע", בא על מנוחה נפשיית, ונופלת בעצם על עצמיים מופשטים (כח יב):

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קרוב צדקי", עד עתה שהיו רואים שלות הרשעים ויסורי הצדיקים היו מתרעמים נגד הנהגת ה', מדוע אינו משלם שכר ועונש, אבל קרוב הזמן שיתגלה צדקי בזה, בעת "יצא ישעי וזרעי עמים ישפטו" עת יצא מכח אל הפועל ויתגלה "ישעי" לצדיקים "וזרעי אשר ישפטו" את הרשעים.

"אלי איים יקוו" יש הבדל בין תקוה ותוחלת, שהתקוה תהיה גם בבלתי הבטחה ובבלתי זמן מוגבל, אבל המיחל ממתין על זמן ודבר מוגבל הובטח אליו או שיודע שיבא, אומר אלי יקוו איים בדרך תקוה לא בדרך יחול כי לא הבטחתי להם להושיע אותם, אבל "אל זרועי" וגבורתי בעונש הרשעים "ייחלון", כי ע"ז הגבלתי זמן והבטחתי ע"י הנביאים כי יבא יום ה' הגדול והנורא ואל תתיאשו מן התקוה והתוחלת הזה ע"י שיעברו ויסופו דורות רבות ולא יראו בישועה, כי.

ביאור המילות

"יצא", מושך שתים יצאו זרועי (אשר) עמים ישפוטו:

"יקוו, ייחלון". המקוה בלתי מצפה על זמן מוגבל או הבטחה. אבל המיחל, מצפה על זמן מוגבל. כי טוב קויתי ואיחלה לאור (איוב ל' כו) כי זמן האור מוגבל בבקר. או על הבטחה, קויתי ה' ולדברו הוחלתי (תהלות ק"ל ה'). ולכן מצאנוהו על המתנה ויחל שבעת ימים (בראשית ח'). שבעת ימים תוחיל (ש"א, י' ח'):

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שאו לשמים עיניכם", גם לו יצוייר שיבא עת אשר תשאו עיניכם לשמים ותביטו אל הארץ מתחת ותראו כי בפעם אחד התמוטטו עמודי תבל כולו, עד שהשמים נמלחו כעשן והארץ תבלה כבגד עם יושביה אשר ג"כ ימותו בהכרח, גם עת תראו זאת, גם אז אל תאמרו כי אבדה תקוה ונכזבה תוחלת. כי גם לו יצוייר שהשמים והארץ ישובו אל רחם התהו, בכל זאת "ישועתי לעולם תהיה", יען כי "צדקתי לא תחת" שהצדקה שלי שבה אני מביא את הישועה מצד הצדקה והחסד לא תחת ותפחד מן הכליון הגדול הזה כי הצדקה לא תביט על מעשה הנפעלים מקבלי הצדקה וזכותם, כי היא תושיע בחסד חנם, וא"כ גם הישועה המסובבת מאתם לעולם תהיה, ולכן.

ביאור המילות

"כמו כן ימותון", נוכל לאמר כי מלת כן הוא הנפרד מן כנים, כמו קן מן קנים, ככנה ימותו.

"ישועתי, צדקתי", עי' לק' (נט יז):

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמעו אלי אתם יודעי צדק", במעשים שבין אדם לחברו, "עם תורתי בלבם" באמונות ודעות וחיוב העבודה נגד המקום, "אל תיראו חרפת אנוש", מה שאנוש הקטן יחרף אתכם על תקותכם והיחול שלכם, ויש הבדל בין חרפה וגידוף, כי הגידוף פורט תמיד מה שמגדף דבר שיש בו קדושה, והמאמרים מגבילים, "אתם יודעי צדק" בדברים שבין אדם לחברו "אל תיראו חרפת אנוש" שמחרף הנהגתכם במדות ובצדק, ואתם "עם תורתי בלבם מגדפתם אל תחתו" שמגדפים את תורתכם הקדושה:

ביאור המילות

"יודעי צדק", עם תורתי בלבם, "צדק", בין אדם לחברו בכ"מ, "ותורה", היא אלהית. הצדק הנימוסי, ידע האדם גם מצד השכל. ועז"א יודעי צדק כי ידיעה תבוא גם על מה שיכיר ע"י הבחינה (למעלה מד יח). אבל התורה, צריך לשמור בלבו מה שקבל מאבותיו, עז"א תורתי בלבם:

"חרפה גדוף", בארתי הבדלם (למע' לז כג):

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", המחרף אתכם יהיה דומה "כבגד אשר יאכלם עש", והמגדף תורתכם יהיה דומה "כצמר יאכלם סס", שמכלהו בטרם שהגיע להיות בגד וממססו לגמרי, כן תוקדם ענשו ויהיה גדול ביתר שאת, אבל "צדקתי" תתקיים לעולם "וישועתי" תבא באחד מן הדורות ותתקיים לדור דורים:

ביאור המילות

"לעולם, לדור דורים", יסדתי למעלה (יג כ'. לד יז), כי עולם מציין הזמן הנמשך, ודור דור מציין הזמן המתחלק. צדקת ה' מתקשרת עמו בעצמו, ובלתי משתנה בהשתנות הזמנים לכן אמר לעולם, אבל הישועה תתקשר עם המקבלים אותה, הנתונים תחת הזמן ותשתנה על פיהם לפי הדורות, ותשתלשל מדור אל דור שאחריו ולכן אמר לדור דורים:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עורי עורי", מספר ווכוח שבין ישראל להשם, שישראל טוענים אל השם על שמאחר ישועתם והלא בימי קדם עשה עמהם נסים ונפלאות הגם שלא היו ראוים להם, ומדוע לא יעשה כן עתה. והשם משיב להם ומברר שהם משונים מדורות הקודמים, ולכן לא זכו לישועה. ישראל אומרים, את "זרוע ה'", (הוא הכח הפועל נפלאות בלא עזר התחתונים ובלא זכות, כי זה ההבדל בין זרוע ה' ובין יד ה') עורי נא גם עתה, והגם שאין אנו זכאים עתה, "עורי כימי קדם" בעת יצ"מ שאז ג"כ פעלת בלא זכות, עורי כמו "בדורות עולמים", עת היו ישראל בא"י "הלא את היא המחצבת רהב", את מצרים.

"מחוללת תנין", זה פרעה, "הלא את היא" אשר עשית זאת, "הלא את" בעצמך, כי אנו לא היה לנו זכות ע"ז:

ביאור המילות

"זרוע ה'". הזרוע הוא הפרק העליון של היד, הוא המניע את היד כולו, ומציין בהבנתו המדוקדקת על הכח העליון המניע את היד הפועלת סבת כל התנועות והמעשים, וזה ההבדל בין יד ה' ובין זרוע ה' בכ"מ:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הלוא את היא המחרבת ים", גם קריעת י"ס להציל את ישראל, לא היה ע"י צדקתם רק את עשית זאת בחסד, בכח הזרוע לבד, "השמה מעמקי ים", בארתי בפי' התורה כי נס קריעת ים סוף היה כפול.

  • א) יבשת המים, שעז"א המחרבת ים.
  • ב) מה שהושם הים העמוק דרך ישר לעבור גאולים, שעז"א השמה מעמקי ים דרך:
 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ופדויי ה' ישובון", ר"ל הגם שאין אנו זכאים לזה, הגם שלא תהיה פדייתנו על ידי מעשינו, ישובו פדויי ה' בחסדו, ובאו ציון (בארתי למעלה ל"ה י'):

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אנכי", משיב להם ה', אתם אומרים עורי זרוע ה', כאילו אני נשתניתי ממה שהייתי בימי קדם, לא כן, כי "אנכי אנכי הוא", אני הוא מי שהייתי, אני לא נשתניתי "אנכי אנכי הוא מנחמכם" גם עתה כמו מקדם, רק את נשתנית ממה שהיית, לך אני אומר "מי את?" כי איני מכירך כלל, אינך עוד העם אשר היית בימי קדם, העם אשר פדיתים ממצרים, כי הם לא פחדו מזרוע בשר רק בטחו בישועתי, ואת "ותיראי מאנוש ימות", כי.

ביאור המילות

"מאנוש ימות, מבן אדם חציר ינתן", האנוש מורה נמצא קטן, כי נו"ן האמנתיו שהוסיפו במלת איש, בא להקטין, (בעת שבא ביחיד כי אנשים י"ל כלל אחר). ויש הבדל בין אדם ובן אדם, בן אדם, מציין תמיד את המין מצד מולדתם, מצד שהוא אדם נולד מאדם. וישמש בשם זה, אם בא לצייר חסרון המין, התולדה, או כשיהיה המדבר מעולם אחר נשגב, יקראהו בשם המין כמו שקרא ליחזקאל בנבואותיו בן אדם, ודברתי מזה בכ"מ. ופה אומר כי עתיד למות מצד אנושתו, אבל מצד שהוא בן אדם, נחל ג"כ חולי ומכאובות מזג חלש מאבותיו עד שינתן כחציר המתיבש לפני זמנו (כנ"ל מ"ם ו'), וכן ימות האדם גם לפני שני דורות ע"י רפיון מזגו והרכבתו בתולדה:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותשכח ה' עשך", כי אם לא היית שוכח את ה' איך יראת מאנוש ימות הלא עושך הוא "נוטה שמים ויסד ארץ" ובידו להושיע, ולא זאת לבד, כי פחדת בתמידות "מפני חמת המציק כאשר כונן להשחית", כי החמה הוא הכעס הנסתר בלב ולא יצא עוד מכח אל הפועל, (כי התגלות הכעס נקרא אף, קצף, עברה, ודומ') ור"ל מפני חמת המציק שהיא חמתו שלא גלה אותה עדיין כלל, כבר פחדת ממנה כאשר וכאילו כנן להשחית כאילו כבר גמר ההשחתה, שהגם שהמציק לא התחיל להרע לך כלל היה בעיניך כאילו השחית אותך כבר עד לכלה, והלא היה לך לחשוב "ואיה חמת המציק" הלא חמתו זאת נסתרת בלבו, עדן רחוק הדבר שיוציאנה אל הפועל, ומדוע פחדת? כי גם לו יצוייר אשר.

ביאור המילות

"ותיראי מאנוש, ותפחד". היראה, הוא מפני עצם ידוע, והפחד הוא בעצם המפחד שתפול עליו פחד מפני עצם בלתי ידוע, סבת הפחד הוא בעצם המשיג, וסבת היראה היא בעצם המושג, וע"ז הוסיף פה כי גם ותפחד, הגם שלא נודע לך כלל הרע בבירור, כי תפחד מפני חמת המציק, החמה גדרו הכעס הפנימי וזה המבדיל בינו לבין אף קצף (כנ"ל יב א' ובכ"מ), ומלת "כונן" גדרו הוא הגמר האחרון של הבנין, בונה עיר וכונה קריה, כמ"ש בכמה מקומות, ומלת כאשר בא בו כ"ף להוראת המדומה, כאילו כנן להשחית וגמר ההשחתה, מה שהאמת אינו כן, כי איה חמת המציק:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מהר צעה להפתח", שימהר להפתח החמה העצורה וסוערה בבטנו "טרם ימות" האויב "לשחת או טרם יחסר לחמו", כי על הרוב תקדים לו המיתה או העוני טרם יוציא חמתו אל הפועל, אבל גם אם ימהר לפתוח החמה מבטנו טרם ימות או יעני, מ"מ למה פחדת, הלא.

ביאור המילות

"צעה", ריעו הוא זועה וסועה, רוח סועה, רק שהונח על היין החדש התוסס בכלי וסועה וזועה לפתוח פי חותם צר ולנפץ הנבל, כדרך משקה החזק החתום בכלי מלא. וכוונה זאת הוצאתי מירמיה (מח יב) כמו שפרשתי שם, וממנו הושאל אל תכונה סגורה בנפש עת תפתח ותזוע לצאת, על סערה הפנימית בנפש האדם להוציא חמתו, כמשל שהחמה תוססת מעלת קצף ורתיחה, פותחת בטן האדם ויוצאת לחוץ, ועי' לקמן (סג א'):

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואנכי ה' אלהיך", אשר הוא "רגע" ומניח סערת "הים גם בעת" אשר "יהמו גליו", ואם סערת הים ורגשותיו אקים לדממה, איך לא אשבית שאון אנוש רמה וקצפו:

ביאור המילות

"רגע". מענין מנוחה, שם הרגיעה לילית, ובא על המנוחה הפנימית כמ"ש כ"פ, ווי"ו ויהמו הוא וי"ו הסבה יען שיהמו גליו. או וי"ו הזמן בעת שיהמו גליו, ודומי' רבים:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואשם", והלא אנכי שמתי דבר הבטחתי בפיך, מה שהבטחתי להושיעך, ועד שתבא הישועה בהכרח בצל ידי כסיתיך בל תכלה למען אקים דברי אשר הבטחתי, ומבאר מה הם הדברים ששמתי בפיך. הוא "לנטע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון", ר"ל שגם אם יצוייר שיהיה דבר זה שהיא גאולת ציון קשה כבריאת שמים וארץ, שמתי דברי בפיך, כי גם זאת אעשה לנטוע שמים חדשים וארץ חדשה ולאמר לציון עמי אתה, והמליצה שא"א שחקות שמים וארץ ודרכי הטבע יעכבו בידי מעשות זאת, כי אז אבטל חקותיהם, ואיסד שמים חדשים, בלבד שאמלא דברי אשר שמתי בפיך לאמר לציון עמי אתה, ולכן אני אומר לך.

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"התעוררי התעוררי", אתה, תחת שאמרת לי עורי עורי לבשי עז זרוע ה' אני אומר "התעוררי קומי ירושלם" כי בך הדבר תלוי.

"אשר שתית" ר"ל כי ישראל שתו שני כוסות.

  • א) כוס החמה שקצף ה' עליהם ועזבם והסתיר פניו מהם.
  • ב) כוס התרעלה שהוא העונש והיסורין שגזר עליהם ע"י שהיה עליהם בחמה, והנה את כוס החמה לא שתו את כולו, כי לא העיר ה' כל חמתו ולא עזבם לגמרי כי השגיח עליהם מן החלונות, אבל את כוס התרעלה שהוא העונש שנגזר עליהם שתו את כולו, וז"ש "אשר שתית מיד ה' את כוס חמתו", כי כוס זה שתו מיד ה' בעצמו, אבל לא שתו אותו כולו, אבל הכוס השני, "את קבעת כוס התרעלה שתית", שתית הכוס כולו וגם השמרים הנקבעים בתחתיות הכלי, וגם "מצית" אותו עד קצהו:

ביאור המילות

"קבעת". השמרים הנקבעים בתחתית הכוס.

"מצית", המציצה למצוץ כולו:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אין מנהל לה", בציור הזה שמדמה אותה כשכורה משני הכוסות ששתתה, כוס החמה והתרעלה, תפס משל השכור הנופל בשכרותו שהדרך הוא שבנו הגדול מחזיקו שלא יפול, ובנו הקטן מנהלו לביתו, והיא בשכרותה "אין לה מנהל" שינהלה לביתה "מכל בנים ילדה" שהם בניה הקטנים, "ואין מחזיק בידה" להקימה מנפילתה "מכל בנים גדלה" שהם הבנים הגדולים. וזה בא יען כי.

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שתים הנה קראתיך", המקרים אשר השיגוך היו כפולים, עד שלא נשאר מי שינוד לך, כי תחלה באו עליך "השד והשבר" בעת שבא עליך השודד מבחוץ לשדוד ממונך, בא עליך ג"כ השבר פנימה, עד שהיתה הצרה מבית ומחוץ, ואח"כ בא עליך "הרעב והחרב", שאלה שניהם ג"כ באים מבית ומחוץ, כמ"ש (ירמיה י"ד) אם יצאתי השדה והנה חללי חרב ואם באתי העיר והנה חללי רעב, עד שאין לו מקום לא בבית ולא בשדה, וא"כ "במי אנחמך" כי למי קרה שבר גדול כזה, ועל ידי השבר הגדול הזה.

ביאור המילות

"ינוד, ינחמך". הנודה מן הקורבי', והנחום מן הרחוקים, ואמר ואקוה לנוד ואין ולמנחמים ולא מצאתי, הנדים אינם במציאות כי אין קרובים, והמנחמים ישנם במציאות, כי כל אדם יכול לנחם, רק אנכי לא מצאתי מנחם לשברי הגדול.

"ומי אנחמך". במי אנחמך, כמו ששת ימים, ירחצו מים. ר"ל מנודד אין כי מתו קרוביך, אבל מנחם יש, כי גם אנכי אוכל להיות מנחה, אבל במי אנחמך, למי קרה כשברך:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בניך עלפו", שתחת שבניך הגדולים והקטנים יקימו אותך מן השכרות וינהלו אותך, הם עצמם שתו שני הכוסות האלה עצמם ששתית ונשתכרו כמוך, עד "שעלפו ושכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר", שהגם ששכבו בחוץ נדמו כתוא השוכב במכמר ורשת, כן לא יכלו לזוז ממקומם. וממה נשתכרו? אומר כי הם "מלאים חמת ה'" שהוא כוס החמה, וגם "גערת אלהיך" שהוא כוס התרעלה והעונש, משני כוסות האלה נשתכרו גם הם:

ביאור המילות

"חמת ה' גערת אלהיך". החכמה בלב (יג) והגערה בפועל, שהוא העונש, ולכן אמר בגערת אלהיך, שמורה ההשגחה המיוחדת כי בה יתגלה העונש, "ותוא מכמר", שור הנופל במכמר ורשת:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן", אחר שאין מושיעך מבניך, "שמעי נא זאת עניה" (על ידי כוס החמה) "ושכרת" מצרות "ולא מיין" רק על ידי כוס התרעלה, ר"ל שנשתכרת מעוני וצרות:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כה אמר אדניך ה'", ומצד זה יושיע לך, "ואלהיך יריב עמו" שמצד זה ישלם גמול למוגיך. (מצד שהוא אדוניך ה' אומר לך כי) "הנה לקחתי מידך את כוס התרעלה", ר"ל הכוס הפורענות שאמר למעלה את קובעת כוס התרעלה שתית מצית, שאת הכוס הזה שתתה כולו עם שמריו, ולא נשאר תוך הכוס מאומה, רק שאת עודך מחזקת בידך את הכוס הריקן שהוא הכלי המחזיק העונש, שהוא הגלות, כי העונש שבתוך הכלי שהם היסורים כבר קבלת עד קצהו אקח את הכלי הזאת הריקנית מידך, כי תצא מן הגולה. וגם אל תירא מן הכוס השני שהוא כוס החמה שהוא לא התרוקן עדיין, ועוד נמצא המשקה המרה בתוכו, כי את חמתי לא כליתי בך, ופן אתן לך לשתות יתר הכוס, כי אני מבטיחך כי את "קבעת כוס החמה" הקובעת שנשאר בתחתית הכוס לא תוסיפי לשתותה עוד. ומי ישתה הקובעת הזאת הנשארת בכוס?

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושמתיה ביד מוגיך", הם העכו"ם אשר הוגו וצערו ומגגו אותך (וזה מגביל נגד ואלהיך יריב עמו), ובמה תזכה שאקח קובעת של כוס החמה מידך ואתנהו אל ידם. אומר כי זה יען "אשר הם אמרו לנפשך שחי ונעברה ותשימי כארץ גוך" כי העכו"ם בארץ הודו רצו לתת לישראל חיריות בגופם בתנאי שישעבדו את נפשם ונשמתם לעכו"ם, וז"ש שהם אמרו לנפשך ונשמתך שחי ונעבורה עליך, אבל את בחרת יותר בעינוי הגוף מן עינוי הנפש, "ותשימי כארץ גוך" ששמת את גוך דומה כארץ שיעבור עליו כל הרוצה לעבור, ולא לבד במקום שאין אנשים עוברים שמה, כי גם שמת אותו "כחוץ" והיא רחבה שאחורי הבתים שהוא מוכן "לעברים" שיעברו שמה אנשים תמיד כן שמת גוך מרמס לכל העוברים:

ביאור המילות

"נפשך, גוך". בהגבלתם תורה הנפש על נפש הפנימית נגד הגו החיצוני, וכן למעלה (מט ז') לבזה נפש למתעב גוי: