"ויעל", מצייר שפלת האומה בציור האילן, שלפעמים העץ חזק מצד עצמו אם הוא עץ ישן עב וחזק, ולפעמים גם הנטע היונק יהיה חזק, ע"י ששרשו מושרש במקום מים וארץ שמנה, שאז הוא מתקיים ע"י שרשו, אבל הנטע הזה אינו חזק מצד עצמו, כי "עלה כיונק לפניו", יונק רך וחלוש, ולא מצד שרשו כי עלה "כשרש מארץ ציה" ויבשה, (והנמשל האומה תהיה תקיפה או מצד עצמה אם הוא עם גדול חזק עצום ורב, או מצד שרשה אם כבר מושרשת ומושלת מימים רבים, לעומת זה אבדה מעלת ישראל אם מצד עצמם שהיו חלשים ומועטים, אם מצד שרשם שהוא רק מארץ ציה מדור המדבר ומימי קדם ומעת ההיא והלאה לא דרך כוכב מיעקב).
"לא תאר לו" לפעמים גם היונק הרך יהיה חשוב ע"י יופיו וצורתו, וזה ע"י שי"ל "תואר" והוא בנין האילן בגבהו וישרו ושוו בדיו ושריגיו, או ע"י שי"ל הדר והוא מראהו וצבעו הנושא חן, אבל הוא "לא תאר לו ולא הדר" (והנמשל לפעמים תצלח גם אומה קטנה למלכות ע"י שיש ביניהם חכמי לב חכמי חרשים סוחרים עשירים וכדומה אבל גם זה לא נמצא לאומה זו) ולא זאת לבד כי גם "ונראהו ולא מראה" שלא נוכל ליחס לו שום מראה כלל, כי הוא משחת מכל ומגונה מאד וא"כ איך "נחמדהו" להכיר ממשלתו:
"נבזה" אחר שצייר איך חסר כל המעלות מוסיף לצייר איך היו לו עוד כל החסרונות, שהוא "נבזה" מצד תכונותיו הנפשיות והמוסריות, "וחדל אישים" מצד טבע גופו אינו מתדמה לאישים אחרים כלל, והנה יש מי שחסרו לו המעלות הטבעיות והנפשיות, ומ"מ הוא בריא אולם כי גם הבע"ח הבלתי מדבר גופו בריא וחזק אבל ישראל הוא, "איש מכאובות וידוע חלי", ר"ל איש מכאובות ע"י אחרים שהכל מכים ומכאיבים אותו במכות אכזריות, וידוע חולי מעצמו יש בו חולי מתדבקת מושרשת בו מיצירתו, "וכמסתר פנים" ר"ל הנה הטבע נותן שמי שהוא בתכלית העוני והיסורים הכל מרחמים עליו, אבל הוא דומה כדבר מאוס ומגונה, והכל מסתירים פניהם ממנו שלא להסתכל בו, ולא תאמר שההסתרת פנים באה ע"י שמרגישים בצערו כמו שמסתתרים מראות פני הכואב ומצטער, לא כן כי זה בא מצד שהוא "נבזה ולא חשבנהו" להרגיש בצערו כלל:
ביאור המילות
"מכאב, חלי". הכאב יציין הרגשת הגוף את הכאב ויבא לרוב גם על ידי הכאה מבחוץ. והחולי הוא רק על שהורסה הגויה בבריאות הפנימית:
"אכן חלינו הוא נשא", ר"ל האומות הקדמונים עובדי כוכבים היו מיחסים לישראל שני ענינים.
א) חולי פנימית והוא שהיו חושבים עליהם שנפשם חולה ובלתי ראויה לקבל שום מדה טובה ושום שלמות לא מעלות אנושיית ולא למוד המדעים ולא תכונת המוסר, ועי"כ לא היו מניחים אותם לשום משרה ומעלה כי היו אומרים שנפשם חולה מלקבל שום למוד ומדה ישרה, אבל עתה יראו כי החולי הזה לא היה נטוע בם עצמם, כי סבת החולי הזאת היה העוני והשפלות, שלכן נאטם לבבם ואבדו כל מדה טובה, עד שהחולי הזאת לא תתיחס לישראל, רק להעכו"ם שסבבו אותה על ידי שהשפילו אותם עד קצה השפלות, וז"ש "אכן חלינו הוא נשא" אנחנו סבבנו לו החולי הזאת.
ב) מכאוב חיצוני שלפעמים היו העכו"ם מכאיבים ומכים את ישראל ביסורים משונים למען ימירו את דתם לעבוד עבודת השמש והירח, והיו אומרים שישראל עצמם מוכנים למכאובים כאלה ע"י פשיעתם, ועתה ראינו כי רק "מכאובינו סבלם", שאנחנו סבבנו להם אלה המכאובים בפשיעתנו, "ואנחנו חשבנהו נגוע מכה אלהים" (זה נגד החולי הפנימית), ומעונה אלהים (נגד המכאוב והמכות), חשבנו שזה מגיע לו מאלהים, אבל באמת.
"והוא מחלל", (בחולי פנימית) "ע"י פשעינו, ומדוכא" (במכאובים חיצונים) "על ידי עונותינו", (והכונה כי יש הבדל בין עון ופשע, העון הוא ע"י טעות השכל, והפשע הוא מצד המרד, והנה בעת שהיו ישראל מדוכאים, שהוא העת שהכאיבו אותם העכו"ם במכאובים ויסורים להעבירם מדתם אל דת עכו"ם, היה זה ע"י העון וטעות שכלם, שחשבו שעושים מצוה בזה, וכי יביאו אותם עי"כ אל אושר הנפש, וזה נקרא עון, אבל בעת שהיה ישראל מחולל בחולי פנימית, שהוא בעת שלא הכו אותם במכאובים לכפותם אל עבודת כו"ם, רק בכל זה מנעו מאתם כל טובה עד שנחלו בנפשם כנ"ל (ד') זה היה ע"י פשע ומרד ורוע לב כי זה לא עשו כלל בעבור האמונה).
"מוסר שלומנו עליו" ר"ל בעת שהיה שלום אל העכו"ם היו מיסרים את ישראל בחשבם שבזכות זה שהם מצירים לישראל יאריך שלומם עד שישראל נושא מוסר שלומם, יסורים של שלומם ובעת שפגעה אותם רעה וצרה לא היו נותנים אל לבם שזה להם עונש על שמריעים לנקיים האלה, כי בהפך היו אומרים שה' מעניש אותם על שלא הרעו לישראל ביותר ועל שהניחו להם שם ושארית, עד שחושבים כי "בחברתו" של ישראל "נרפא להם":
ביאור המילות
"פשעינו, עונותינו". ההבדל בין פשע עון מבואר (למע' א' כח. נו"ן א'). ופי' המבארים שישראל סבלו כדי לכפר עונות העכו"ם רחוק מן השכל, שיסבול הבלתי חוטא בעבור החוטא. ושירפא החולה במה שמכים את הבריא:
"כלנו", ועתה אנו רואים כי כולנו טעינו בזה ויסרנום שלא כדין, "כלנו כצאן תעינו" זה מגביל נגד העת שהיו מיסרים אותם ביסורים לכופם אל עבודת כו"ם כמ"ש והוא מדוכא מעונותינו, בזה היינו דומים כצאן התועים ע"י הרועה המתעה אותם, כי כן הסיתו אותנו אז כהני הבעל והאשרה הם אמרו לנו שיחשב לנו לצדקה מה שניסר את העם.
"איש לדרכו פנינו", זה מגביל נגד והוא מחולל מפשעינו, שמה שהרעונו להם בלעדי זאת היה להנאת עצמינו לקחת ממונם וכדומה ובזה פנה כ"א לדרכו למלא תאות לבו, "וה' הפגיע בו את עון כלנו" ר"ל הוא היה המטרה לחצי חטאתינו, החטאים שלנו היה מה שהצרנו והכאבנו את העם הזה בחנם, עד שיומלץ שכל חטאתינו פגענו בו:
"נגש", בעת נגשו אותו עכו"ם וגם "נענה" מאתם בענוים מ"מ "לא פתח פיו", גם בעת אשר הילד הקטן היה דומה "כשה לטבח יובל" והאם היתה דומה כרחל לפני גוזזיה נאלמה, גם בעת שלקחו העכו"ם כספם ובגדיהם עם ילדיהם הרכים מ"מ ולא יפתח פיו:
"מעצר", ולא תאמר כי זאת עשו להם שוללים או שודדים יחידים שלא במשפט, כי "מעצר וממשפט לקח" מן העוצר והמושל ומן מקום המשפט נלקח אל העינוי והיסורים, שהובילו את הנענה תחלה אל המושל ומקום המשפט של עכו"ם ושם חרצו דינו להענות ולהתיסר, ולא תאמר שהיה זה מפני שמצאו לו עון אשר חטא שבעבורו גזרו עליו כן, לא כן, כי "את דורו מי ישוחח", סדר הכתוב "את דורו אשר מפשע עמי נגזר מארץ חיים מי ישוחח נגע למו" הגם שע"י פשע העכו"ם והעלילות אשר העלילו עליהם נגזר הנידון מארץ חיים וחרצו עליו משפט מות, מ"מ "מי ישוחח את דורו נגע למו" מי הוא שיוכל לשיח ולספר איזה נגע וחטא אל הדור ההוא שהומתו בחנם, הלא אנחנו יודעים כי לא חטאו מאומה:
ביאור המילות
"מעצר". מענין זה יעצר בעמי, על המושל העוצר בעם, ר"ל שלא היה ע"י התפרצות ההמון רק במעמד המושל העוצר במו וע"י משפט. וישוחח ענין שיחה וספור, מי יספר נגע למו, וכי נגזר מארץ חיים מפשע עמי הוא מאמר מוסגר:
"ויתן", ובכ"ז הגם שאנו יודעים שלא חטאו נתנו את קברו עם קבר רשעים, כאילו מת ע"י רשע "ואת (קבר) עשיר (נתנו את רשעים) במתיו על לא חמס עשה", ר"ל גם בעת המיתו את העשיר מישראל כדי לקחת את ממונו מ"מ נתנו את קברו אצל קבר רשעים שידמה שהמיתוהו מתוך חטאו הגם שהוא מת על לא חמס עשה, "ולא מרמה בפיו" שלא רצה לרמאות ולכפור בה' אלהיו:
ביאור המילות
"ויתן". פועל סתמי, מוסב על העוצר והשופט. וקברו נמשך לשתים ואת קבר עשיר:
"וה' חפץ דכאו החלי", אומר לכן תחת שאבותיהם בדורות הראשונות תחת יד עכו"ם נהרגו על קדושת שמו רצה ה' וחפץ "דכאו החלי" לחלות ולפייס את דכאו של הדור ההוא, שיטיב בעבור זה לבניהם בדור האחרון, ולכן אני אומר לך, אתה האויב, "גם אם תשים אשם נפשו" גם אם תשים את נפשו כנפש אשמה וחייבת מיתה ותהרוג אותו, מכל מקום ה' חפץ לחלות דכאו ולפייסו ע"י "שיראה זרע (אשר) יאריך ימים", הגם שהוא ימות יצליח זרעו ויאריך ימים, ואחר שה' חפץ כן הנה "חפץ ה'" זה "יצלח בידו" של זרעו:
"מעמל נפשו", וחוץ ממה שיתנחם ע"י זרעו הנה "מן העמל של נפשו" והצער שהיה לו "יראה וישבע" ותנוח נפשו, "בדעתו" במה שידע בעצמו כי "יצדיק צדיק עבדי", (ר"ל עבדי הצדיק באמת) במה שעבדי הצדיק יצדיק "לרבים", שימצא שביעה ונחת במה שידע כי הצדיק את הרבים שקדש את השם ברבים, וגם ע"י "שעונותם הוא יסבל", שכפר במיתתו על עונות הדור:
ביאור המילות
"בדעתו", מקור עם שימוש בכל"ם, במה שידע צדיק עבדי, עבדי הצדיק:
"לכן", תחת שמסר נפשו על קדושת השם בשמחה, ונפשו היתה שבעה במה שהאמינה היה מצדיק הרבים ונושא עון הדור, "אחלק לו ברבים" יקח הוא חלק בעוה"ב כשיעור שיקחו רבים שחלקו בשכר יהיה שקול כנגד שכר צדיקים רבים, וגם "ואת עצומים יחלק שלל" ששכרו יהיה שמור עם הצדיקים העצומים כמו האבות והנביאים, "תחת שהערה" ושפך "נפשו למות" ונמנה את פושעים, ובאמת הוא חטא רבים נשא שעל ידו נשא ה' ומחל חטא רבים, "ולפושעים יפגיע", שעל ידי הריגתו נתרצה ה' לפושעים שחזרו על ידי זה בתשובה:
