מלבי"ם על ישעיהו ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על ישעיהו · ג · >>

פסוק א

לפירוש "פסוק א" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כי הנה", מספר איך ערבה שמש האומה בזמן ההוא, ואיך חסרה מכל מיני השלמות המוכרחים להצלחת העם.

"מירושלם" עיר הממלכה, "ומיהודה" מכל השבט, "משען" גדול "ומשענה" קטנה, זה דרך כלל. עתה מבאר דבריו וחושב כי הצלחת האומה תלויה בשבעה דברים, ומכל אלה לא ימצא ביניהם לא משען גדול ואף לא משענה קטנה.

  • א) שימצא ביניהם עשירים נדיבי לב מחזיקים כושל. עז"א שלא ימצא "לא משען לחם" שהוא משען גדול, ואף "לא משען מים", שנמצא בזול.
  • ב) שיהיה להם גבורי חיל להצילם מאויב חיצוני, עז"א שלא ימצא ביניהם:

ביאור המילות

"משען". שם תואר לזכר:

"ומשענה". שם תואר לנקבה וידוע כי בעלי הלשון בהעריכם עצמים חזקים לעומת הפחותים מהם, יעריכום בערך הזכר אל הנקבה, וכן פה משען גדול ומשענה קטנה:
 

פסוק ב

לפירוש "פסוק ב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"גבור", גדול כשמשון בגבורתו, ואף לא "איש מלחמה", המלומד בתכסיסי מלחמה שהוא משענה קטנה.
  • ג) שיהיה להם מנהיגים טובים, והם
  • א) שופטים בין איש לרעהו בדברי ריבותם,
  • ב), ד) נביאים מישרים אותם נגד המקום. עז"א שלא ימצא להם, לא "שופט" כללי כיהושע וחבריו, ואף לא "זקן" שקטן משופט והוא משענה קטנה. וכן לא "נביא" ואף לא "קוסם", היודע עתידות ע"פ משפטי הכוכבים שהיא משענה,
  • ה) שיהיה להם שרים למשול בם ולעצור במעיזים ומרשיעים, עז"א שלא ימצא להם אף:

ביאור המילות

"גבור", בטבע:

"ואיש מלחמה". ע"י לימוד או עצה ותחבולות (ש"א טז יח, מ"ב כד יט, ד"ה יז ב', לקמן מ"ב יג), ומבואר כי גבור מעולה מאיש מלחמה:

"שופט". בכ"מ מגביל שופט עם זקן (דברים כא ב', יהושע ח' לג כג ב' כד א', עזרא י' י') ושני מיני שופטים היו. שופט כללי, מימות יהושע עד מלוך מלך לב"י והיה גדול מן הזקן. ושופטים פרטיים קבועים בכל עיר ופלך והם היו אחר הזקנים במדרגה, ולכן בכ"מ מקדים הזקנים, ופה מדבר מן הכללי:

"ונביא וקסם". הנביא מגיד עתידות בדבר ה'. והקוסם עפ"י ניחוש או גורל או אצטגנינות, והוא אחר הנביא, ותמצאם סמוכים לרוב לפי מדרגתם, חזון וקסם (ירמיה יד ג'. יחזקאל יב כד. י"ג ו' ז', ט' כ"ג, מיכה ג' ו' ז'):
 

פסוק ג

לפירוש "פסוק ג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"שר חמשים", ר"ל כל שררה ומשרה ואף לא "נשוא פנים", שאינו מושל, רק דבריו נשמעים מצד כבודו וזה משענה ג"כ לא יהיה להם,
  • ו) יועצים היושבים ראשונה במלכות ומפקחים על עניני העם. עז"א שלא ימצא להם "יועץ", ויען שיועץ כולל היועץ הגדול והקטן נכלל בזה משען ומשענה,
  • ז) שיהיה ביניהם חכמים בכל מדע בעיונית ובמלאכתיות, עז"א שלא ימצא ביניהם "חכם חרשים", חכם גדול החורש בשדה העיון, והחורש במלאכת חרש וחושב, ואף לא "נבון לחש", היודע איזה סודות וסגולות מקובלות לו, כמו ללחש חיות או כיוצא בו ג"כ לא ימצא ביניהם, ומי יהיה המנהיג אותם?:

ביאור המילות

"יועץ". יועץ כללי (מעניסטער) כמו אחיתופל הגילוני יועץ דוד (ש"ב טו יב), וכלל ג"כ יועץ פרטי. בדברים פרטיים:

"חרשים". פעל חרש הונח בעצם על חרישת האדמה לכל זרע אשר יזרע, ומשם נטה אהלו אל כל החופר בעומק איזה דבר, חרשי עץ אבן ברזל, בעלי העיון החורשים בשדה החכמה משדדי עמקיה, כי החופר בחלקת העיון ישדד עמקים אחריו, ישאל יפליא יקשה יסתור, ואמר החכם ראשית חכמה פליאה, ונקראו החוקרים האלה חכמי חרשים, החרש והמסגר (מ"ב כג יד), לולא חרשתם בעגלתי (שופטים יד יח):

"לחש". מלה זאת הונחה על ההגה בקול ענות חלושה מפה לאזן לא ישמע, עלי יתלחשו כל שונאי. ולכן נקראו נזמי האזן לחשים, ומצאנוהו על לחישת הנחשים (תהלות נח, ירמיה ח', קהלת י'), כי היו אומרים אותו בלחישה וזה ההבדל בין לחש וסוד, כי סוד עקרו על ההעלם שיעלימהו אח"כ ולא יגלהו, והלחש על הדממה דקה בעת הדבור מפה לאזן, אף שיגלהו אח"כ:
 

פסוק ד

לפירוש "פסוק ד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ונתתי", נערים יהיו השרים, "ותעלולים", שהם המדות המגונות והתאוות הרעות "ימשלו בם", בהנערים המושלים, באופן שהעם יהיו משועבדים אל ממשלת נערים אשר הם משועבדים אל תאות לבבם, עד שתאות הנערים היא תנהיג את ההמון כולו. ובל תחשוב שהעם בעצמו יהיו בעלי נימוס וא"צ להנהגה, אומר:

ביאור המילות

"ותעלולים". שם תעלול מתאחד עם פעל התעולל שמורה תמיד על פעל מגונה יוצא מגדר המוסר וצומח מתכונה רעה אשר בנפש, וכמוהו שם תעלול תכונות רעות וציורים מגונים מושרשים בנפשות לא הטהרו לכל תאוה ומדה, ור"ל התכונות הרעות ימשלו בם בהנערים. להמפרשים יהיה תעלולים שם התואר, והוא נגד חקי הלשון, כי תעלול שם המקרה, וכן לקמן (ס"ו):
 

פסוק ה

לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ונגש", יהיו נלחצים איש ע"י איש ואף ע"י רעהו. וגם "הנער ירהב" ויתנשא "על הזקן", אף שחייב לכבדו ממצות התורה, ואף "הנקלה ירהב על הנכבד", הגם שהוא נגד הטבע השותלת הכנעה טבעיית שהנקלה יכנע אל הנכבד:

ביאור המילות

"ונגש". פעל זה הנחתו על הנלחץ לתת ממון או לעבוד עבודה שאינו חייב בה עפ"י הלואה, ובא על נגישת המס מטעם זה, וזה המבדיל בינו ובין לחץ דחק ודומיהם שאינו לוקח מידו דבר, ובין שם נושה, שדוחקו לשלם מה שלוה ממנו:

"באיש". הב' ב' הכללי:
 

פסוק ו

לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כי יתפש", מספר איך תחת אשר בימים הקדמונים היה כ"א משתדל שיובחר לקצין והיה לכבוד לו ולכל משפחתו, עתה "עת יתפש איש באחיו בבית אביו", ויאמר לו אתה הלא "שמלה לך", ואתה לבוש במלבושי כבוד, לך יאתה כי "קצין תהיה לנו", ויהי זה לך ולמשפחתך לכבוד, וזאת שנית כי "הלא המכשלה הזאת" מהעזות והחוצפה המצויה ורעת ממשלת הנערים, הלא היא "תחת ידך", אתה יכול לתקן המכשלה, ואם תמנע מההתמנות הנה ידיך עשו את המכשלה, ואתה הגורם (ותפס בדרך הלצה שמלה לך, כאילו מרוב שפלת האומה יספיק לשיהיה מי שיש לו שמלה, הנכבד ונשוא פנים בעם):

ביאור המילות

"בית אביו". כמו והקול נשמע בית פרעה, בבית אביו:

"שמלה". בשם המין ישמש בעל הלשון במספר היחיד לרבים, כמו שפרש"י על ויהי לי שור וחמור (בראשית לב), וכן עץ פרי (שם א'), ר"ל שמלות הרבה:
 

פסוק ז

לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ישא ביום ההוא", ישיב לו לאמר.

"לא אהיה חובש", ר"ל הגם שבימים קדומים היה התמנות הקצין כבוד ותפארת, אז לא היו עזי פנים מצויים, והיה זה שררות, אבל עתה לא קצין אהיה רק "חובש", שוטר החובש ואוסר בבית הסוהר, זאת תהיה מלאכתי עתה, כי רבו המעיזים. זאת שנית, כי אהיה מוכרח להתבטל עי"כ מכל עסקי, עד שאח"כ ארד מנכסי. ושיעור הכתוב, "לא אהיה חובש", עד שעי"ז ארד מנכסי, "ובביתי אין לחם ואין שמלה", כי אהיה מוכרח לפנות מכל עסקי אל דין ודברים ומריבות עם, לכן אבקש, "לא תשימני קצין עם". ומה היה הסבה לירידתם פלאים כ"כ? הוא:

ביאור המילות

"ישא". התחלת הדבור, ישא עליך משל:

"חבש". בבית הסוהר (ע"ל א' ו'):

""
 

פסוק ח

לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כי כשלה ירושלם". עיר הממלכה, ועי"כ כל "יהודה נפל", כי יפלו המתנהלים עת יכשל המנהל.

"כי לשונם", הנה במצות שבין אדם למקום היו צבועים, לובשים אדרת שער למען כחש כאילו הם עובדים את ה', אומר מה "שבלשונם ובמעלליהם" בגלוי ירמו כי הם "אל ה'", ועובדים אותו, מה יועילו בזה אחר שלבם לא נכון עמו הלא זה רק, "למרות עיני כבודו", בזה ימרו כבוד עיני השגחתו כאילו כעיני בשר עיניו הבלתי צופה תעלומות לב. זאת שנית כי גם את בני אדם לא יוכלו לרמאות בזה, כי הלא:

ביאור המילות

"עיני כבודו". כבוד עיניו, או כי עינים שהם כלים גשמיים לא יתיחסו לעצם הנשגב, אבל יתיחסו העינים לכבודו, כי כבודו הוא המלא עולם כמו שת"א בכל מקום יקריה דה':
 

פסוק ט

לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"הכרת פניהם", סימני הצביעות והחנופה הנכרים על הפנים.

"ענתה בם", הם יעידו על אשר בם במעמקי לבבם מהזיוף והחונף, כי כבר יוכר על הפנים הירא ה' באמת מן המזייף והצבוע. וזאת שלישית, כי גם אם בדברים שבין אדם למקום נסתרה דרכם, הלא.

"וחטאתם כסדום", החטאים שידמו בם אל סדום, שהם החטאים שבין אדם לחברו שזה היה ג"כ חטאת סדום.

"הגידו לא כחדו", הלא חטאים כאלה עושים בפרהסיא, ומי יטעה לחשוב שהם יראי ה'. וזאת רביעית שגם אם תמצא ידם לרמאות ולזייף הלא אין מרמאים רק א"ע, כי "אוי לנפשם כי גמלו להם" לעצמם "רעה" ופורעניות, כי:

ביאור המילות

"הכרת". הכרה בחוש, ויידעה בשכל, והכרת הפנים, הוא הרושמים הנראים על הפנים בה יוכרו תהלוכות הנפש וסתריה, (דיא פיזיאנאמיא):

"ענתה בם". ענה הנקשר עם את, הוא תשובת שאלה. עם למ"ד, הרמת קול. עם ב', ענין עדות, לא תענה ברעך עד שוא:

"לא כחדו". המכחיש חברו, הוא בדבר שיודע בו, והמכחד הוא בדבר שאין יודע בו. אבל פה הכחד עזות יותר מן כחש, שגם חטאתם שאינה גלויה פרסמו הם בעצמם, וכדברי חז"ל (יומא פו) הא בחטא מפורסם וכו':
 

פסוק י

לפירוש "פסוק י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"אמרו אל הצדיק", והודיעו אותו לאמר, כי הצדק אינו דבר הנדרש לצורך תועלת חיצונית, להשיג על-ידו כבוד או גמול, עד שהצדק יהיה רק אמצעי להשיג על-ידו את הטוב המבוקש, רק "כי טוב", הצדק טוב מצד עצמו והוא תכלית לעצמו, עד שאין לבקש עמו טוב זולתו.

"כי פרי", מעללי הצדק נמשלים לעץ עושה פרי ותנובה, ומהו פרי העץ הזה? - הגמול שישא בעד מעלליו, רוצה לומר, גמול הצדק אינו דבר נפרד ממעללי הצדק, רק הם פרי הצדק ותולדותיו, כל הנוטע עץ הצדק יאכל פריו, וכן...

 

פסוק יא

לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"אוי לרשע רע" - הרע המוצאת את הרשע אינו על-ידי סבה חיצונית, רק הרשע עצמו הוא הרע היותר גדול מכל רע זולתו, כמו שנאמר (ירמיהו ב יט): "ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה' אלהיך", "כי גמול ידיו" - העונש המגיע אליו אינו על-ידי סבות חיצוניות, רק "יעשה לו" גמול שהכינו לו ידיו בעצמו, הרע עצמו אש היא, עד אבדון תאכלנו.  

פסוק יב

לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"עמי נגשיו מעולל", שעורו, עמי מעולל ומתלוצץ על נגשיו הנוגשים אותו לפרוע מס, יען, כי "נשים משלו בו", יען שהנושים ובעלי חובות משלו בכל נכסיהם, וכל אשר להם משועבד אל הבעלי חובות והנושים שלהם, ולכן משחקים על נוגשי המס בשאין להם מה לקחת מידם.

"עמי", דע כי "מאשריך" המוליכים אותך בדרך המאושר הם "מתעים" אותך מני דרך, ולא זאת לבד אלא כי גם "הדרך הישר שהלכת בו עד הנה בלעו" והשחיתו עד שלא יוכל עוד כלל ולא תוכל לשוב אליו כי נבלע ואיננו. ור"ל כי דרך התורה הוא הדרך הסלול הקבוע לרבים והם עקרי הדת ושרשיו, ומן הדרך הזה מתפשטים ארחות רבות ענפים וסעיפים, ומאשרי הזמן ההוא הטו את העם אל ארחות עקלקלות, והיו יראים פן יעזבו רוע דרכם ע"י הדרך הגדול שהוא עקרי הדת והאמונה, לכן השחיתו גם הדרך הזה במה שהתעום מעקרי האמונה ובזה סרו לאין מרפא. (ודבר פה נגד שני מיני ההצלחות, נגד הצלחה הגשמיית מהעושר והפרנסה אמר עמי נגשיו מעולל, ונגד ההצלחה הנפשיית בעבודת ה', אמר מאשריך מתעים):

ביאור המילות

"מעולל". למפרשים לצים או עוללים, היה צ"ל מעוללים בל"ר, ולדעתי פעל מעולל מוסב על עמי:

"ונשים". כתרגומו ורשיא, כמו נושים וכ"פ קצת מפרשים. וכן במדרש אסתר (בפסוק גם ושתי המלכה) וכ"כ (למעלה ה') כי נוגש בדבר שלא לקח כמו המס, ונושה בהלואה שלקח:

"מאשריך". פעל אשר על ההדרכה נבדל מריעיו במה שמיוחד על ההדרכה בדרך המאושר, ומ"ש ואל תאשר בדרך רעים (משלי ד' יט), ר"ל אל תחשוב שהוא דרך מאושר:

"ודרך ארחתיך". הדרך הגדול שמסתעפים ממנו ארחות הקטנים, כמו שכתבתי הבדלם (למעלה ב' ג'):

"בלעו". בלע בכבד מורה השחתה בכ"מ, והבדלו מן שחת במה שבלע מורה שנבלע עד שאינו ניכר עוד במציאות כלל, ובזה משתתף עם בלע בקל על הבליעה תוך גרונו, אם יבלענו ממקומו וכחש בו לא ראיתיך (איוב ח'). אם אבלע (ואף) אם אשחית (ש"ב כ' כ'). ופה ר"ל שלא נשאר מן הדרך רושם כלל:
 

פסוק יג

לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"נצב", אומר בעת ירצה ה' לשפוט עמו על רוע מעשיהם ויראה כי עקר האשמה תלויה בהזקנים ובהשופטים אשר השחיתו את העם, לכן בעת שיעמוד כשופט על עמו יגביל ג"כ שופטים לפניהם יבא בריב עם הזקנים והשרים, ובזה צייר את ה' כשופט ובע"ד, וז"ש "נצב לריב ה'", שעומד כבעל דין, וגם "עומד לדין עמים" שיעמוד גם כן כשופט, והנה כשופט יעמוד לדין עמים שהם ישראל, אבל עם מי ילך לדין ? אומר:

ביאור המילות

"נצב לריב, ועמד לדין". ריב מורה על טענות בעלי הדינים, כי יהיה ריב בין אנשים, ודין ומשפט על חקירת המשפט מצד השופטים. ויש הבדל בין פעל יצב ובין פעל עמד, העמידה הוא רק הפך הישיבה או ההליכה, וההצבה הוא ההתחזקות לעמוד על, אצל, נוכח, נגד, איזה עצם, ובא ביחוד במקום שצריך להתאמץ על העמידה ההוא כמו לפני גדול, לפני אויב, בעל דין נגד בעל דינו. והכלל כל נצב עומד ולא כל עומד נצב, ולכן אצל ריב אמר נצב, ואצל דין עומד, וכן ברבה (במדבר פ' יא) ובמדרש חזית (פסוק דומה דודי לצבי) ובפסיקתא (פסוק אלהים נצב) אלהים עומד אין כתיב אלא אלהים נצב בעדת אל, מהו נצב אטומוס, כמד"א ונצבת לי שם על ראש ההר, וכתיב והיה טרם יקראו ואני אענה, ופי' הערוך, אטומוס. מוכן שם טרם בואם, ומובן במ"ש:

"לריב, לדין". שניהם מקור מהפעיל, עקרם להריב להדין, כי אם היו שמות היו נקודים בשו"א:
 

פסוק יד

לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ה' במשפט יבוא", שיבוא במשפט לפני השופטים עם.

"זקני עמו ושריו", לבקש עליהם דין ולערוך טענותיו נגדם, אל הזקנים (שהם המדריכים במצות שבין אדם למקום), יאמר והלא.

"ואתם בערתם הכרם", שישראל מצד היחוס שבינם לה' נמשלו לכרם (לקמן ה'), ופרי הכרם הם המעשים הטובים, ואתם נוטרי הכרם עוד בערתם וקלקלתם אותו. ואל השרים (שהם המדריכים בדברים שבין אדם לחברו), יאמר אתם הממונים להציל עשוק מיד עושקו, אצל מי נמצא "גזילת העני? הלא בבתיכם":

ביאור המילות

"במשפט יבא עם". לשון זה בא על שני בע"ד הבאים אל מקום המשפט, ומלת עם לעד. וכן ואותי תביא במשפט עמך (איוב יד). יל"פ כן כמו יחדו למשפט נקרבה (לקמן מא) נשפטה יחד (מ"ג):
 

פסוק טו

לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

===דרך המושכל===

(טו-טז) "מה לכם תדכאו עמי, ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון", הכתוב הזה נקשר עם שלאחריו בדרך שאלה ותשובה, השם שואל מה לכם תדכאו עמי? ומשיב לעצמו יען כי גבהו בנות ציון. כי שרי ירושלים היו עושקים וגוזלים ולוקחי שוחד, והסבה לזה כי נשיהם בנות שחץ אבדו הון ברוב התכשיטין שחשב (מפסוק י"ח עד כ"ג), ולמלאות ספקם אלצו את בעליהן השרים אל העושק והגזל. עפ"ז שואל ה' "מה לכם תדכאו עמי", למה לא תשבעו כסף? למה לא תאמרו הון? "נאם האדון ה' צבאות", ר"ל כן שואל האדון ה'.

"ויאמר ה'", וישיב תשובה על שאלתו זאת שהוא "יען כי גבהו בנות ציון", וכו'. ועפ"ז גוזר עליהם ג"כ עונש שיען שגבהו "ותלכנה נטויות גרון", בקומה זקופה ומבטת בעינים.

"הלוך וטפוף", כמנהג הטף במרוצה.

"וברגליהם תעכסנה" מצלצלים להשמיע קול, לכן:

ביאור המילות

"מלכם". ה' מה חסרה במכתב ונבלעת בדגש וכן מזה בידך:

"תדכאו, תטחנו". דוך הוא הנידך במדוך, וטחינה בריחים, הדיכה תהיה ע"י הרמת העלי והורדתו תוך המכתש, ויכול לתת בתוך המדוך גם דברים גסים והם מתפרדים לחלקים דקים, אבל אין נעשים קמח, והטחינה היא בהפך, לא יתנו בריחים רק דברים דקים תבואה קטניות, ושם נעשים קמח, וכשרוצים לעשות קמח מדברים גסים נותנים תחלה תוך המדוכה, ושם יתפורר, ואח"כ בריחים ושם יעשה קמח. ואכות אותו טחון היטב (דברים ט' כא) תחלה ואכות, ואח"כ טחון. וטחנו בריחים או דכו במדוכה ובשלו בפרור (במדבר יא). טחנו, כשרצו לעשותו קמח. ודכו, כשרצו לבשלו בפרור. והמליץ פה תחלה דכו את העשירים, בעוד נדמו כחלקים גסים בכמות רב מעושר, במדוכת הלחץ, עד שנעשו דקים רזים דלים ועניים, ואח"כ פני עניים טחנו בריחים לעשותו קמח דק אבק ועפר:
 

פסוק טז

לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(טו-טז) "מה לכם תדכאו עמי, ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון", הכתוב הזה נקשר עם שלאחריו בדרך שאלה ותשובה, השם שואל מה לכם תדכאו עמי? ומשיב לעצמו יען כי גבהו בנות ציון. כי שרי ירושלים היו עושקים וגוזלים ולוקחי שוחד, והסבה לזה כי נשיהם בנות שחץ אבדו הון ברוב התכשיטין שחשב (מפסוק י"ח עד כ"ג), ולמלאות ספקם אלצו את בעליהן השרים אל העושק והגזל. עפ"ז שואל ה' "מה לכם תדכאו עמי", למה לא תשבעו כסף? למה לא תאמרו הון? "נאם האדון ה' צבאות", ר"ל כן שואל האדון ה'.

"ויאמר ה'", וישיב תשובה על שאלתו זאת שהוא "יען כי גבהו בנות ציון", וכו'. ועפ"ז גוזר עליהם ג"כ עונש שיען שגבהו "ותלכנה נטויות גרון", בקומה זקופה ומבטת בעינים.

"הלוך וטפוף", כמנהג הטף במרוצה.

"וברגליהם תעכסנה" מצלצלים להשמיע קול, לכן: }}

ביאור המילות

"ומשקרות". בודד, וי"מ צובעות, וי"מ הבטה, ובחז"ל. ב"ר (פי"ח) פי' הבטה, ובויקרא (רבה פרשה טז) ומדרש איכה (פסוק נעו עורים) צובעות בסקרא, ובשבת (דף סב) דהויין מליין עיניהו כוחלא ורמזין כולל שתי הפירושים:

"וטפוף". מלשון טף, שהלכו כמנהג הילדים, ובויקרא רבה (שם) ומדרש איכה ופסיקתא (פל"א) שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה:

"תעכסנה". במד' (שם ושם) ובשבת (שם) מפרש לשון עכסא ונחש, מכניסות ארס התאוה, ובירושלמי (שבת פו ה' ד') העכסים קורדיקיא כמ"ש וברגליהם תעכסנה, מפרש מנעלים עבים, והמפרש פי' כבלים או פעמונים להשמיע קול, וכן פי' כעכס אל מוסר אויל. ויל"פ שם על הנחש המצלצל (קלאפפערשלאנגע):
 

פסוק יז

לפירוש "פסוק יז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ושפח", ידבק על קדקדם צרעת ממארת ואת פאת ראשן יעשה קרחה, (וזה הפך ממה שנהגו המה לגלות הקדקד ולהרבות מקום הפאות בשערות), הוא יגלה מקום שהיה מכוסה בשער ויכסה בצרעת מקום הקדקד שהיה מגולה:

ביאור המילות

"ושפח". צרעת, גמ' ומדרש (שם ושם) ורבה במדבר (פ"ו) והשי"ן שמאלית והסמ"ך אחד הוא, כמו בשורי מהם (הושע ט'), וכן שפח מספחת:

"פתהן יערה". יגלה מקום פאת ראשן. ערה ענין גילוי, כמו פשוטה ועורה. ואם נוסף בו וא"ו, יורה התגלות מקום שיש גנאי בגלותו, לגלות ערוה:
 

פסוק יח

לפירוש "פסוק יח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ביום ההוא", ואז יסיר כל התכשיטין ומיני הקישוט שהיו מתפארין בהם:  

פסוק כד

לפירוש "פסוק כד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"תחת בשם", במקום שהיו מתבשמים שם בבשמים יהיה הבשר נימוק עד שא"א להתבשם שם.

"ותחת", ובמקומות שהיו חוגרים שם בגדיהם בדוחק יהיה נקוף וכתות עד שא"א לחגור שם עוד.

"ותחת", במקום שהיו מקשים שערותם שיעמדו תלתלים יהיה קרוח בלי שער.

"ותחת", במקום שהיו לובשים בגד רחב יחגרו שק קצר.

"כי תחת יפי", קיא ומיאוס ומכוה יהיה בכ"מ שהיה שם איזה יופי:

ביאור המילות

"פתיגיל". אין לו ריע, והקרוב כלי של גילה כחז"ל, מלבוש העשוי ללבוש ביום שמחה וגיל, ונגדו חגורת שק בימי אבל, ופתיא כלי בארמי, פתיא אוכמא. ובכלל כלי, הלבוש, לא יהיה כלי גבר על אשה. ומלת כי פרשתי כמפרש מענין כויה:
 

פסוק כה

לפירוש "פסוק כה" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"מתיך" את ציון ! אנשיך החלושים "יפלו בחרב" אויב בביתם, והגבורים יפלו בשדה המלחמה, (ותפס שם המקרה "וגבורתך", לאמר כי לא יפלו במלחמה כגבורים המחרפים נפשם ביום קרב, שהם יפלו אבל גבורתם תקום לעד וזכר לדור אחרון, כי הם יפלו כחלשים רכי לב, עד שגם גבורתך, היינו הגבורה עצמה תפול ג"כ במלחמה, כי שם יראו כי אין גבורה אתך ליום קרב):

ביאור המילות

"מתיך". מתים הם החלושים, וההבדל בין חרב ומלחמה מבואר וכן לקמן (כ"ב ב'):
 

פסוק כו

לפירוש "פסוק כו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ואנו", הפתחים של עיר ציון יתאבלו מאין יוצא ובא.

"ונקתה", תתנקה מכל אשר לה כ"פ המפרשים. ולדעתי כי מנהג עמי קדם היה שלא להתאבל על הגבור הנופל במלחמה שלא להרך את לב העם, ונהפך הוא כי יום מיתתו קבעו ליום משתה ושמחה להורות כי קנה לו שם עולם והוא האושר שלו והיו מענשים קרובי הגבור ואלמנותו אם התאבלו עליו. עפ"ז אמר, אז אשר כל הגבורים יתמו וכולם יפולו, ואלמנות הגבורים ישבו בדודות ופתחיהן אבילות באין בא לבקרם, עד "שפתחיה" (של האלמנה) "יאנו ויאבלו", אז "ונקתה" מעונש גם אם "לארץ תשב" ותתאבל, כי לא יודע לאיש, ולא ירך לב מי בעבור זה. והוא דיבור הלציי, מצייר אבדן כל אנשי קרב ובני קשת, שבת אלמנות הגבורים באין חונן ומנחם. יאוש הכללי מעשות חיל עד שלא יקפידו על המסת לב העם, כי תאבד מהם תקוה:

ביאור המילות

"ואנו ואבלו". עיין לקמן (יט ח'), הפתחים יאבלו כמו דרכי ציון אבלות. ופעל ונקתה בא לרוב על שנפטר מעונש, ונקה לא ינקה: