"כה אמר ה' אלהים", הנה יחזקאל נבא למעלה על האומות השכנות לא"י והודיע חורבנם באשר שמחו על מפלת ירושלים, והיה הנבואה על צור ובני עמון ומואב ואדום ופלשתים ועל צידון ולכל אחד הודיע עונש אחר כי לא הושוו בחטאם נגד ירושלים, והנה בצור אמר יען אשר אמרה צור על ירושלים האח נשברה דלתות העמים נסבה אלי אמלאה החרבה, ששמחו על שהמסחר והעושר שהיה בירושלים יוסב אליהם, וז"ש "יען אמר האויב עליכם האח ובמות ועלם למורשה היתה לנו" ר"ל שנירש במות עולם והמסחר הגבוה שכל העולם עולים שמה לסחורה, ולכן כה אמר ה' עליהם עונש (למעלה כ"ו) וז"ש כה אמר ה' ר"ל שכבר אמר העונש בנבואה מיוחדת וכן כולם:
ביאור המילות
"כה אמר ה'". במאמר הזה בא ששה פעמים הלשון כה אמר ה', ולא נמצא מה אמר ה', עד הפעם הששית? ולא נמצא דוגמתו במקרא, והוא פליאה נשגבה מאד באין איש מן המפרשים שם על לב, ואחרי העיון ראיתי שבכאן לא השלים הדבור, רק מציין בחמשה פעמים הראשונים שאמר כה אמר ה', ר"ל שכבר אמר ע"ז נבואה מיוחדת, וציין חמשה נבואות שנבא על חמשה אומות למעלה, וציין פה החטא של כל אומה מה שחטאו נגד ישראל, ואמר כה אמר ה', ר"ל מטעם זה אמר ה' פורעניות עליהם שכבר נזכר בספר, ובפעם הששית מוסיף נבואה על יתר אומות שלא נבא עליהם עדיין למעלה, כמ"ש בפירושי:
"לכן הנבא כה אמר ה'", זאת שנית היו בני עמון שהם לקחו מנחלת בני ישראל והתיישבו שם, כמ"ש מדוע ירש מלכם את גד (ירמיה מ"ט) וכן אמר (עמוס א') על בקעם הרות הגלעד למען הרחיב את גבולם, וז"ש "יען וביען שמות ושאף אתכם", שעשו אתכם שמה, ע"י ששאפו אתכם לקחת את גבולכם כדי "להיותכם מורשה" (וע"כ שלח את ישמעאל להרוג את גדליה בן אחיקם כדי שתשאר א"י שממה להיות להם מורשה), וחץ מזה "ותעלו על שפת לשון ודבת עם", כמ"ש שמעתי חרפת מואב וגדופי בני עמון (צפניה ב') שגדפו את אמונתם וקדושתם, ולכן נבא עליהם (למעלה סי' כ"ה) ז"ש "כה אמר ה'":
ביאור המילות
"שמות". מקור, והוא פעל יוצא.
"ושאף", הושאל ממשיכת הרוח אל תוכו אל כל התאב לבלוע איזה דבר:
"על שפת לשון ודבת עם". כמו את כל הגוים והלשונות, ר"ל שידברו בם גנות כל הלשונות והעמים, כי האיבה בין העמים תהיה מצד חילוק הלשונות ומצד חילוק הנמוסים וההנהגות, וכל לשון וכל עם ידבר בם לרעה:
"לכן הרי ישראל כה אמר ה'", מואב לא לקחו מגבול ישראל ולא עשו בם נקמה רק היו בינהם ללעג ובוז, וז"ש "אשר היו לבז וללעג לשארית הגוים" ולכן נבא עליהם פורענות (למעלה סי' כ"ה) וז"ש "כה אמר ה'":
ביאור המילות
"ולחרבות השממות ולערים הנעזבות". ר"ל לערים שנחרבו ונשארו שממה. כי יש חורבה שאינה שוממה אם משתדלים לבנותה עמ"ש ישעיה (מ"ט י"ט), ויש ערים שלא נחרבו רק שיושביהם עזבו אותם והלכו להן:
"לבז, וללעג". הבז הוא מפני שהדבר נקלה בעיניו, והלעג הוא מפני פחיתת מעשיו (ישעיה ל"ז כ"ב):
"לכן כה אמר ה'" הנה אדום ופלשתים הם נקמו נקמה ע"י איבה שהיו להם על ישראל ורצו שתשאר ארץ ישראל שממה לא כדי לקחת את ארצם רק שתשאר שממה, "ועליהם דבר באש קנאתו", שיעשו בהם נקמה בקנאה, וזה דבר "על שארית הגוים" (כי פלשתים כבר הוכו ע"י פרעה ונשאר מהם רק שארית כמ"ש בירמיה (סי' מ"ז), "ואדום" היו "כולה אשר נתנו את ארצי להם למורשה בשמחת כל לבב" ע"י ששמחו על מפלת ישראל, "ובשאט נפש" משנאה, ולא רצו לירשה כדי לבנותה, רק "למען מגרשה" שתשאר כמגרש שהוא מקום הפנוי לפני העיר שאין בו לא בית ולא שדות וכרמים, וכן רצו שא"י תהי' כמגרש פנוי "לבז" ולקלון, ולכן נבא עליהם פורעניות, על פלשתים למעלה שם, ועל אדום (בסי' ל"ה), וז"ש "כה אמר ה'":
ביאור המילות
"מגרשה". המקום הפנוי שסביב הישוב, וכן למעלה (כ"ז כ"ח) ירעשו מגרשות:
"לכן הנבא כה אמר ה'" חוץ מזה היו כמה אומות שלא עשו דרך נקמה, ולא ירשו את ארצה, רק הכלימו ובזו את אדמת ישראל על חורבנה, ודבר עליהם פורעניות כמו מצרים וצידון (למעלה סי' כ"ח כ"ט), ועז"א "הנני בקנאתי ובחמתי דברתי" פורעניות עליהם "יען כלמת גוים נשאתם", וז"ש "כה אמר ה'":
"ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו" בל תעצרו מלתת ענף ופרי, בל תיראו כי זרים יאכלוהו "כי קרבו לבא", שבימי כורש התחילו לשוב אל א"י כי הארץ הזו השגחיי תעצור פירותיה בעת שאין עם ה' עליה המושגחים מאת השגחתו:
ביאור המילות
"קרבו". מהדגוש, ר"ל קרבו את עצמם שעושים הכנות לזה, או יתכן עפמ"ש ישעיה (כ"ו י"ז) על כמו הרה תקריב ללדת עי"ש:
"והרביתי עליכם אדם ובהמה" שהשבים "ירבו ויפרו" שם, ועי"כ "והושבתי אתכם" כקדמותיכם שהיתה כולה מיושבת, וכן היתה בבית שני בבית החשמונאי ובית הורדוס, ואחר כך "והטיבותי מראשותיכם" זה יהיה לעתיד לבוא שאז ייטיב יותר ממה שהיה בראשונה בצאתם ממצרים ובהכנסם לארץ, ואז "וידעתם כי אני ה'" ותכירו השגחתי ויכלתי:
ביאור המילות
"ורבו ופרו". בכ"מ יאמרו ופרו ורבו, פרה ורבה, הנני מפרך והרביתך, שע"י הפריה ירבה, לבד פה אמר ורבו ופרו? שר"ל שירבו שישובו הגולים מארבע כנפות הארץ, והם יפרו ויולידו בנים ובנות:
"כקדמותיכם, מראשתיכם". כבר בארתי ישעי' (סי' מ"ג י"ח) שלפעמים הראשון הוא לפני הקודם, בפרט פה שבא שם ראשית שהוא מורה על ראשית החלטי:
"והולכתי", מפרש שלעתיד "הולכתי עליכם אדם", לא יהיה כמו בבית שני ששבו מעצמם, ולא שבו כולם כי אז אוליך אני אותם ואוציאם ואביאם לא"י, ויהיו "את עמי ישראל" שכבר יהיו עמי ע"י השגחתי עליהם, ואז "וירשוך והיית להם לנחלה" שנחלה היא ירושה עולמית, כי "לא תוסיף עוד לשכלם":
ביאור המילות
"וירשוך". והיית לנחלה, כבר בארתי ישעיה (נ"ז י"ג) שהירושה מציין הורקת הקנין מרשות המוריש לרשות היורש, והנחלה תציין המשך הקנין לזרעו אחריו לדורות עולם:
א) "שאוכלת אדם את", שהדרים בך בזמן הגלות (שבני אדם מעטים דרים שם) תאכל הארץ אותם בדבר ובחלאים וברעב, "ומשכלת" ובעת שהיו ישראל עליך שכלת אותם, כי גלו מן הארץ שתי פעמים דהוה חזקה:
ביאור המילות
"אוכלת אדם את, ומשכלת גוייך היית". אדם יציין בני אדם יחידים, וגוי מציין הקיבוץ, עז"א היית כי עתה אין שם גוי וקיבוץ רק בזמן הקודם אז שכלה את גוייה שמציין הארץ כאם היולדת והגוים הנגרשים ממנה שמשכלת אותם, ועתה תאכל בני אדם יחידים שבה:
"ולא אשמיע, הגוים" הפחותים שישבו בא"י "הכלימו אותה" והיא שמעה כלמתה, ואמרו שמושבה רע, והעמים שהם האומות שי"ל מלך הם לא ישבו שם, "והיתה נושאת מהם חרפה" מרחוק, שחרפה גדולה מכלמה. שאמרו כי קללת ה' חלה בה ע"י עונות ישראל, "כי גויך לא תכשילי עוד" בחטא כי יהיו צדיקים:
ביאור המילות
"כלמת הגוים, וחרפת עמים". עמים מעולים מן גוים שהעמים י"ל מלך (כמ"ש ישעיה א' ד'), וחרפה גדולה מכלימה, שיצוייר שמכלים על לא דבר ולא יצוייר שיחרף על לא דבר (ישעיה א' כ"ט):
"ויהי דבר ה' אלי", עתה בא לפרש דבריו, מ"ש שתחלה והרביתי עליכם אדם ואח"כ והולכתי עליכם אדם שרמז בזה שגאולת כורש לא תהיה נצחיית ולמה יגלם ויחזור ויקבצם? אמר.
"בית ישראל" יושבים על "אדמתם" בבית שני, "ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם", ובכ"ז לא גרשתי אותם מעל פני רק "כטומאת הנדה היה דרכם לפני", כמו שהנדה יפרוש בעלה ממנה לעת דוותה וימתין על עת תטהר שאז ישוב אליה, כן היה דרכם, שצפיתי שיטהרו מטומאתם ואשוב אליהם:
ביאור המילות
"בדרכם, ובעלילותם". הדרכים הם תכונות הנפש ומנהגיה, והעלילות הם הפעולות הצומחות מהם (כנ"ל י"ד כ"ב):
"ואשפך" והגם "ששפכתי חמתי עליהם" שהיא החמה הפנימית "על הדם ובגלוליהם", שעל שניהם תקיא הארץ את יושביה (כמ"ש כי הדם הוא יחניף את הארץ, ובסוף עריות אמר ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה וכו') ועי"כ.
"ואפיץ אותם בגוים", ומן הגוים זורו בארצות ובכ"ז לא היה זה דרך כליה או הסתרת פנים כאילו סלקתי השגחתי מהם ונתתים להיות הפקר כי בהפך היה עונש השגחיי כמדת עונותיהם, וז"ש "כדרכם וכעלילותם שפטתים", שהיה דרך משפט, והיה המשפט מכוון כדרכם, והעונש היה כמדת עונותיהם לא יתר על המדה, ועי"כ.
ביאור המילות
"ואפיץ אותם בגוים". ומן הגוים זרו (שהזריה הוא יותר מן הפיזור) לארצות רחוקות כמ"ש כלל זה למעלה (י"ב ט"ו):
"ויבוא אל הגוים אשר באו שם", בא עמהם לגלות להשגיח שיהיה ענשם רק כמדת חטאם ומדה כנגד מדה, בענין שיכירו שהעונש הוא השגחיי, אבל עי"כ "ויחללו" (הגוים) "את שם קדשי", אחר שראו שהשגחת ה' אתם וגם בהיותם בארץ אויביהם לא עזב אותם לכלותם עי"כ "אמרו הלא עם ה' אלה" שעדיין השגחת ה' דבוקה בם, וא"כ "למה מארצו יצאו?" ולמה לא יחזירם אל ארצו ששם מקום ההשגחה? ואמרו מבלי יכולת:
ביאור המילות
"ויבוא". מוסב על שם קדשי. שם קדשי בא אל הגוים ששם ה' בא עמהם לגלות, כי שם ה' נקרא עליהם, והגוים חללו אותו עי"ז, וע"כ תפס בכל הענין שם קדשי, שמי הגדול, כי שם ה' נקרא על ישראל, והוא בא עמהם אל הגוים:
"ואחמל", וחוץ מזה חמלתי "על שם קדשי אשר חללהו בית ישראל" שחוץ מה שנתחלל ע"י הגוים נתחלל ע"י ישראל וע"י מעשיהם הרעים, שעי"כ הוצרך להענישם כפעם בפעם וש"ש מתחלל תמיד מחדש:
"לכן" וכו' "לא למענכם", שאם הייתי עושה למענכם הדבר תלוי בזכות וחובה וכשיחטאו עוד יוסיף להגלותם, אבל אחר שאיני עושה למענכם רק בשביל "כבוד שמי המחלל" בהכרח יעשה באופן שלא יחטאו עוד ושלא יצטרך להגלותם שנית ולא יתחלל שמו פעם אחר פעם:
א) מצד "שמחולל בגוים" כמ"ש ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה,
ב) "אשר חללתם בתוכם" ע"י מעשים רעים.
"וידעו הגוים כי אני ה' "
א) "בהקדשי בכם לעיניהם", שהוא מה שיקדש שמו ע"י ישראל, וזה ע"י שיכוף אותם לחזור בתשובה (כמ"ש למעלה (ס' כ') ביד חזקה אמלוך עליכם והבאתי אתכם אל מדבר העמים וברותי מכם המורדים וכו'):
ב) ונגד חילול שהיה בין הגוים באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו "ולקחתי אתכם מן הגוים שאתם" משועבדים תחתם, ובמקומו שאתם מפוזרים מן הגוים אל הארצות "וקבצתי אתכם וגו' והבאתי אל אדמתכם" בענין שלא יתחלל השם לאמר מארצו יצאו:
ביאור המילות
"ולקחתי אתכם מן הגוים". הקרובים, ומן הארצות ששם נפזרו יותר (כנ"ל פסוק י"ט), אקבץ הנפזרות, וכן למעלה (כ' ל"ד):
"וזרקתי", אמנם לתקן מה שחטאתם בעבר ושלא תחטאו לע"ל, על העבר "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם", ר"ל בזה"ז על טומאת הנדה (שאמר כטומאת הנדה היה דרכם לפני) היה צריך טבילה במקוה, ועל טומאת מת שהיה צריך הזיה, היה צריך הזיה של מים טמאים, (שמי נדה היה מטמא המזה והנושא), ולא היה מועיל הזיה של מים טהורים, אבל אז יהיה די בזריקת מים טהורים, ר"ל בזה"ז הדברים הנטהרים במקוה במים טהורים צריך שיכנס כל גופו בהם וטומאה שעולה ע"י שתתדבק הטומאה בטומאה ותסור מן האדם דהיינו הזיית אפר פרה צריך מים טמאים, ולע"ל יטהרו ע"י מים מעט הנזרקים ויהיו מים טהורים, והנמשל, שבהערה קלה ובמי הדעת התשובה תטהרו, והנה בזה"ז לא היה מועיל טהרה רק לטומאת הגויה לא לטומאת הנפש, ורק לטומאה ולא למעשה גלולים, אבל בטהרה זו "אטהר אתכם מכל טומאותיכם" ר"ל בין טומאת הגויה בין טומאת הנפש, וגם "מכל גלוליכם". עד כאן זכר מתיקון העבר, ועתה יספר איך יטהר אותם בעתיד שלא יחטאו עוד:
"ונתתי לכם לב חדש", שעד עתה היו הסבות אל החטא, הלב והרוח, "הלב" מצייר כח המושל שנוטה אל התאוה, "והרוח" מצייר הציורים הרעים שמעלה ציורים אל הלב לרוע, ועי"ז הלב מושל וגומר הרע, ואני "אתן לכם לב חדש" שיהיה נוטה רק אל הטוב וכן הציורים שיעלו ברוח יהיו רק טובים, וכן עד עתה היה הלב קשה מלקבל המוסר והתוכחה כמו האבן שקשה לחקוק בו.
"אסיר לב האבן ואתן לכם לב בשר" שמקבל בקל ציורים טובים של יראת ה' ואהבתו:
"ואת רוחי אתן בקרבכם" הוא רוח הקדש, שע"י הנסים והנפלאות שאתמיד ביניכם וע"י השראת השכינה ורוה"ק תקבלו טבע אחרת נוטה אל הקדושה והטהרה, ובזה "ועשיתי את אשר בחקי תלכו" ולא תעשו עוד רע, ועי"כ.
"וישבתם בארץ" ולא תגלו עוד ממנה, אחר שלא תחטאו עוד, "והייתם לי לעם" שמעתה יהיה הכל ע"י אתערותא דלתתא אחר שאתם תהיו נכונים רק אל הקדושה תקדימו תמיד להיות לי לעם, ועי"ז "אנכי אהיה לכם לאלהים" שהגם שבתחלה יהיה ע"י אתערותא דלעילא כמ"ש וזרקתי עליכם מים טהורים וכו' שה' יהיה המתחיל לטהרם, אח"כ יהיו הם המתחילים ויעשו מע"ט מצד טבעם הטוב:
"וזכרתם", ועדיין "תזכרו דרכיכם הרעים" מפני שני טעמים,
א) "ונקטתם בפניכם" ותתחרטו תמיד על העבר.
ביאור המילות
"את דרכיכם הרעים, ומעלליכם אשר לא טובים". כבר בארתי (פסוק י"ז) שהדרכים הם תכונות הנפש ומדותיה, והיו כולם רעים, כמו מדות הגאוה והנקמה ואכזריות וכדומה, והנה יצוייר שגם מן דרכים רעים יצאו מעללים טובים, כמו שמן מדת הגאוה יתעורר לעשות צדקה וחסד להתגאות במו, ובמדת הנקמה ואכזריות ינקום ויתאכזר על אויבי ה' ומחללי שמו, עז"א שגם המעללים היו לא טובים:
"עונותיכם, תועבותיכם". העון יוצא ע"י עוות השכל (כמ"ש ישעיה א' ד') וזה מגביל נגד דרכים, והתועבות הוא נגד מעללים:
"(ב)" "לא למענכם וכו' יודע לכם", שעי"ז יודע לכם שלא עשיתי למענכם, ובזה "בושו והכלמו מדרכיכם", והבושה הפנימית הזאת הוא מגדרי התשובה וכפרת העון, (כמ"ש) כל העושה דבר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עונותיו):
ביאור המילות
"בושו והכלמו". הבושה היא מעצמו, והכלימה ע"י אחרים (ישעיה ל' ג', ירמיה ג' כ"ה):
"כה אמר ה' ביום טהרי", מודיע להם כי אחרי התשובה הגמורה וטהרת העונות עד שלא ישאר רושם מהם כלל, כן לא ישאר שום רושם מחורבן הארץ כי זה תלוי בזה, ואז "והושבתי את הערים הנעזבות" ויותר מזה כי גם "ונבנו הערים החרבות", ויותר מזה.
"ואמרו" איך היתה כזאת "שהארץ הנשמה הלזו היתה כגן עדן, והערים החרבות וגם הנשמות וגם הנהרסות בצורות ישבו?" ומכל זה.
ביאור המילות
"החרבות, והנשמות, והנהרסות". השממה הוא יותר מחורבה, כי יש חורבה שאינה שוממה (כנ"ל פסוק ד') והריסה הוא יותר מחורבן, וכן (ישעיה מ"ט י"ט) כי חורבותיך ושממותיך וארץ הריסותיך, והשממה יפול גם על כלל הארץ, לכן אמר (סי' ל"ו) בניתי הנהרסות נטעתי הנשמה:
"וידעו הגוים כי אני ה' בניתי", שאינו בדרך הטבע רק ע"פ רוה"ק, והיה כבריאת העולם שדבר ונעשה הכל הדברו, כן "אני דברתי ועשיתי", שדבורו אל הנביאים הוא הביא הכל לידי מעשה בדרך נסיי:
"כצאן קדשים" שכולם עולה לה' כן יהיו כולם קדושים לאלהיהם, "וכצאן ירושלים במועדיה" שהם זבחי שלמים לאכול ולשמוח לפני ה' כן יתענגו על רב טוב, ובזה יהיו "מלאות צאן אדם":
