מלבי"ם על חבקוק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


<< · מלבי"ם על חבקוק · ג

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תפלה לחבקוק", תפלה זו נחלקת לשלשה חלקים, (חלק א' עד מהר פארן סלה פסוק ג') התפלל על זמן הגלות שלא יסתיר ה' פניו מעמו וסיים במלת סלה. (חלק ב' מן כסה שמים הודו, עד ערות יסוד עד צואר סלה פסוק י"ג) התפלל על הנהגת ה' בזמן הגלות ועל התגלות ה' בעת הגאולה עת יצא לישע את עמו וסיים במלת סלה. (חלק ג' מן פסוק י"ד עד סוף הסימן) התפלל על העת שיהיו ישראל למשסה ועל חבלי משיח והודיע שהחבוים והצרות יהיו סימן הגאולה:

ביאור המילות

"שגיונות". שם, מציין מין שיר או כלי זמר מיוחד, וכן שגיון לדוד:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ה' שמעתי שמעך", ר"ל אחר ששמעתי השמועה שהגדת לי, שאמר כי עוד חזון למועד ויפח לקץ. שגלה את אזנו שאחרי גאולת בבל יהיה עוד גלות ושהגלות השני יארך מאד כמ"ש אם יתמהמה חכה לו "יראתי", פן באורך זמן הגלות יאבדו ישראל בין העמים, ולכן הוא מתפלל על הגלות הזה, "ה' פעלך" התפלל שפועל ה' אשר פעל לישראל בימי קדם שפעל להם נסים ונפלאות והפלם לחלקו להשגיח עליהם בהשגחה מיוחדת, לא תופסק גם בקרב שני הגלות הארוכים, וזה יהיה בשני אופנים,

  • א) שלפעמים יהיה זה בדרך נסתר שהעולם מתנהג כפי דרך הטבע ופעולת ההשגחה נעלמת, ובכ"ז היא חיה וקיימת, על צד זה בקש "ה' פעלך בקרב שנים חייהו", שגם בעת שפעלך יהיה נעלם ונסתר בקרב שני הגלות, בכל זה "חייהו", שלא ימות הפעל הזה, ר"ל שלא יופסק ויובטל לגמרי. רק יחיה, כדבר החי שאף בעת שאינו פועל ומודיע פעולותיו בכ"ז כחו טמון בו ונמצא בקרבו והוא חי וקיים,
  • ב) שלא יתעלם הפועל הזה תמיד, רק שיתעורר מפקידה לפקידה לעשות להם נסים גם בקרב שני הגלות עד שכולם יראו פועל ה' ויכירו כי משגיח עליהם מן החלונות ושגם בהיותם בארץ אויביהם לא מאסם להפר בריתו אתם ועל זה אמר "בקרב שנים תודיע", שלפעמים תודיע פעלך, שידעו הכל כי אתה משגיח עליהם, וגם "ברוגז רחם תזכור" וגם בעת שתרגז עליהם על עונותיהם בכ"ז תזכר לרחם עליהם לבל יכלו ויאבדו:

ביאור המילות

"שמעך". פירושו תמיד שמע שלך ושמך, ולא יצדק פה, שהנביא הכיר בעין הנבואיי שהוא יותר משמע השם מרחוק, כמ"ש לשמע אוזן שמעתיך ועתה עיני ראתך, ופירושו פה השמועה ששמעתי ממך שהיא הנבואה שהגיד לו, שכן שמות הרבה שמורים לפעמים על הפועל ולפעמים על הפעול, שמע תפלתי, ושמחתים בבית תפלתי, עבודת המשכן, עבודת הלוים:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אלוה מתימן יבא", ההנהגה הזאת תמשך עד שיגיע עת הגאולה שאז יבא אלוה מתימן לגאלם, ומצייר כי הגלות האחרון תתחלק בין שני מלכיות, שהם מלכות אדום המצויינת בשם תימן שתימן הוא בארץ אדום, ומלכות ישמעאל המצויינת בשם הר פארן כמ"ש אצל ישמעאל וישב במדבר פארן ומשם יבא השם לגאלם. והנה תפס המליצה שנזכרה בתורה בברכת איש האלהים וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן, אשר נבא כי יעמדו אומות אדום וישמעאל, אשר יתפארו בדתות המתדמות לדעת האלהית (וחז"ל ציירו במליצתם שה' החזיר את התורה לשעיר ולפארן ולא קבלוה, כי הדתות שקבלו ע"ע אינם הדת שבא ה' לתת על הר סיני אשר לא רצו לקבל אותה) ואז יבא ה' שנית ממקומות האלה להוכיח להם אמתת הדת אשר יכירו כולם דת האמת ויהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה', ובאשר בדת שבשעיר חפאו דברים על האלהות ויחסו לו ענינים בלתי ראוים, אמר "אלוה מתימן יבא", שיבא להתוכח מצד אלהותו ואחדותו ורוחניותו, ובדת של פארן, לא יתנו דופי באלהות, ועל זה אמר כי "יבא קדוש מהר פארן" ור"ל עד עת הגאולה שאלוה מתימן יבא. אבקש שתפעל פעולתך להשגיח על בניך שלא יכלו בגלותם, אם בסתר כמ"ש חייהו, אם בגלוי כמ"ש תודיע, "סלה" בזה סיים החלק הראשון ומתחיל תפלה אחרת:

"כסה" בתפלה הזאת השנית יפרש השלשה דברים שאמר בקיצור בתפלה הראשונה, והוא

  • א) מ"ש פעלך בקרב שנים חייהו, וזה מפרש עד פסוק ה',
  • ב) מ"ש פעלך בקרב שנים תודיע מפרש בפ' ה',
  • ג) מ"ש אלוה מתימן יבא מפרש עד פסוק י"ד. בעת "אשר כסה שמים הודו" ר"ל בעת שהוד ה' מכוסה ואין נראה לבריות, כי השמים שהוא הנהגת הטבע והמערכת מכסים את הוד ה' ואין השגחתו נגלית באתגליא, כי העולם מתנהג כפי סדר הטבע והמערכת, ובכ"ז "ותהלתו מלאה הארץ", הגם שאין רואים הודו יתחילו העמים להכיר את ה' ולהללו וידעו כי הוא המנהיג את הכל:

ביאור המילות

"סלה". מלה זאת תציין ההפסק, ובפירושי לספר תהלות התבאר שכ"מ שבא מלת סלה נפסק הענין והתחיל ענין אחר. ולפעמים תבא מלה זו באמצע הפסוק ללמד שהוא מאמר מוסגר כמ"ש בתהלות בכ"מ:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונוגה כאור תהיה", הנוגה הוא הדבר שאין לו אור מעצמו רק מקבל את האור המתפלש עליו ומגיה אותו, כמו הירח שאין לו אור מצד עצמו רק יש לו נוגה שהוא מקבל מאור השמש, וכן בנמשל הגם שאור ה' לא יתגלה בארץ כי השמים יכסה הודו, ולא יהיה שם רק נוגה מן האור, בכ"ז תהיה הנוגה כמו האור העצמי, ר"ל שבני אדם ישיגו בו תהלת ה' ואורו כאילו השיגו האור בעצמו, שגם ההשגחה הנעלמת ומעוטפת אז, תהיה די להכיר בה אור ה' והשגחתו "קרנים מידו לו". שמן האור יאציל קרנים על הנוגה, עד שגם הנוגה יקרן ויבריק באור גדול ניכר לכל, ר"ל שגם ההשגחה הנסתרת תשלח קרני אורה וברקיה שידעו כולם את השגחת ה', "ושם חביון עזו", הגם שאז ה' חבוי בחביון, נסתר ונחבא בלתי מתראה הוא נמצא שם בהנוגה והוא חי וקיים, כמ"ש בקרב שנים חייהו, הגם שהוא מתחבא ובלתי נודע בגלוי:

ביאור המילות

"ונוגה כאור תהיה". כבר התבאר אצלי שהנוגה הוא מדבר שאין לו אור מצד עצמו רק מוציא האור מדבר אחר, כמו הירח והכוכבים שאין להם אור רק מקבלים ומגיהים אור השמש הזורח עליהם, וכן האור המתנוצץ בפאת מזרח קודם עלות השמש שבא ע"י הבקעת אור השמש באמצעות הקיטורים העבים העולה מן הארץ (כנ"ל עמוס ה' כ'), והתבאר (ישעיה ט' ב', י"ג י', נ' י', נ"ט ט', ס' ג', ושם י"ט, משלי ד' י"ח):

"קרנים". מענין כי קרן עור פני משה, שהאור מתנוצץ כמו קרנים לכל צד. ויל"פ מענין זה שם אצמיח קרן לדוד, מענין אורה, כמו שסיים ערכתי נר למשיחי:

"מידו". היינו מן האור:

"לו". היינו להנוגה:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לפניו", שבכ"ז "ילך דבר" לפני העוז ההוא החבוי, להדביר ולהמית את אויביו, "ורשף יצא לרגליו" היינו לסבתו להשמידם ולאבדם, שהגם שתהיה ההשגחה נסתרת ומעוטפת חבויה במחבא, בכ"ז היא חיה ורבת פעלים בסתר להכניע את אויבי ה' ע"י רעות טבעיות דבר ורשפי אש:

ביאור המילות

"דבר, רשף". הרשף יציין הכחות הרוחניות זיקי אש המביאים את הדבר, מצייר כאילו הרשף הולך קרוב לרגליו, ושולח את הדבר שהוא הולך לפניו מרחוק:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עמד", (עתה מפרש מ"ש פעלך בקרב שנים תודיע), עת "שיעמוד" העוז ההוא ויתעורר להנהיג הנהגה נסיית בהשגחה גלויה, אז "וימודד ארץ", יחליף גבולי הממלכות להקים מלכין ולהעדה מלכין, וימודד גבולות ארץ לחלקם בחבל לכובשי ארצות, "ראה", ר"ל עת שלא יעצים עיניו רק "יראה" וישגיח, אז "ויתר גוים", ינתרם ממקומם ויוליכם בשבי, ואז "יתפוצצו הררי עד וישחו גבעות עולם", שהוא משל אל הורדת התקיפים והעריצים והאיתנים מוסדי ארץ מכסאותם ומארצותם, ואז פעלו בקרב שנים יודיע, כי אז יראו כולם כי "הליכות עולם לו", שההנהגת העולם ותהלוכותיו מיוחסת לה' בעצמו ואל השגחתו הפרטיית לא אל כוכבי השמים וכסיליהם:

ביאור המילות

"ויתר". כמו לנתר בהם על הארץ, ידלגו ממקומם למקום אחר:

"הליכות עולם". הנהגת עולם, כמו צופיה הליכות ביתה:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תחת", עתה מתחיל לפרש מ"ש אלוה מתימן יבא, שהוא מה שיהיה כשיבא עת הגאולה, שאז ינוסס נס להתנוסס בנסים ונפלאות למעלה מדרך הטבע, ומצייר התחלת הנפלאות מה שיאמר לאשר בחשך הגלו דהיינו שעשרת השבטים שהגלו מעבר לנהרי כוש ישובו לבצרון, כמ"ש מעבר לנהרי כוש עתרי בת פוצי יובילון מנחתי, ואז יתחיל און ושבר לבני כוש שהם סמוכים אל הנדחים האלה, ומשם יצאו עשרת השבטים להלחם עם אומת ישמעאל, כי דרך ארצות ישמעאל ישובו לארצם, ועל זה אמר "תחת און ראיתי אהלי כושן", בעת שאהלי הכושים יהיו תחת און ושבר, אז "ירגזון יריעות ארץ מדין", (שארץ הישמעאלים קורא ארץ מדין, כי ישמעאלים נקראים מדינים, כמ"ש ויעברו אנשים מדינים וימכרו את יוסף לישמעאלים וכו' והמדינים מכרו אותו, וכן (שופטים סי' ח') אמר על מדין כי ישמעאלים הם), היינו שירגזו ארצות בני ישמעאל כי במלחמות תנופה ילחמו בם:

ביאור המילות

"יריעות". מציירם באהלים, כמ"ש אהלי כושן, ונופל עליהם שם יריעות, כמ"ש פתאום שדדו אהלי רגע יריעותי (ירמיה ד'):

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ח-ט) "הבנהרים", (המליץ יצייר פה נשגבות, בצד א' מצייר שבכ"מ מעברות ישראל יחרבו ימים ונהרות ויהיו לחרבה לעבור גאולים, וזה יצייר בפסוק ח' ט'. ובצד אחר מצייר ציור מתנגד לו, שבכ"מ מושבות הישמעאלים ישאו נהרות דכים והמים יעלו ויכסו הרים וישטפו הכל, וזה יצייר מפסוק יו"ד) אומר, "הבנהרים חרה ה'", כי אז יבקעו הנהרים והימים ויהיו ליבשה כמ"ש והחרים ה' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר בעים רוחו והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים, ומצייר זה כאילו חרה אף ה' על הנהרים ושפך עברתו על הים שלכן יחרימם ויוביש מימיהם, ושיעור הכתוב "וכי בנהרים חרה ה', אשר בעת תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה נהרות תבקע ארץ". (ומ"ש עריה תעור קשתך שבועות מטות אומר סלה הוא מאמר מוסגר) מציין הישועה כעצם מופשט חי, אשר היא (הישועה) תרכב על סוסי ה' ומרכבותיו ותבא במהירות להושיע את ישראל, ובעת שהישועה תרכב על רכב ה' ותלך לתשועת ישראל בעת ההיא "נהרות תבקע ארץ". ר"ל אז הארץ תבקע את הנהרות לגזרים, ותעשה בם דרך לעבור גאולים, ומדי הזכיר חורבן מי הימים ונהרות שהיא הכנעת כח המים הזורמים ושוטפים, עלה ברוח המליץ הציור של הקשת שהוא אות הברית הניתן להכנעת יסוד המים שלא יעלה וישטוף את הארץ במי המבול. וכאילו יתגלה הקשת על המים ומפני קשת ה' אשר נתן לאות ברית ישובו המים ולא יזידון לכסות הארץ, שע"ז המליץ (במאמר מוסגר) "עריה תעור קשתך". ר"ל הקשת של ה' שהוא יכניע את המים היא תתעורר להראות עריה, ר"ל ערומה ומגולה, והקשת יתגלה עת יזכור ה' את השבועה אשר נשבע, שאז יתראה הקשת שהוא אות ברית ושבועה כמ"ש והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה, עפ"ז ימליץ כי הקשת הזה שיתגלה על המים להחריבם, לא יבא להזכיר שבועת המבול וברית נח רק יזכיר שבועה אחרת, שהיא השבועה שנשבע ה' אל השבטים לפדותם באחרית הימים, שהיא דומה כשבועת המבול, כמ"ש כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך. וז"ש "שבועות מטות אומר" שע"י הקשת יזכר האומר של שבועות מטות, השבועה שנשבע למטות ישראל ושבטיהם, (ומלת סלה בא לציין הוא מאמר מוסגר):

ביאור המילות

"אפך, עברתך". התבאר בכ"מ ששם עברה מורה שמתוך אפו על החוטא יעבור הגבול לקצוף על הכלל גם על מי שלא חטא, ויצייר שדרך הגאולים יהיה דרך הנהרות, כמ"ש והניף ידו על הנהר והכהו לשבעה נחלים, ועליו יחרה אפו שמעכב העוברים, ואגב ישלח עברתו גם בים שלא יעברו הגאולים שמה:

"תרכב". נסתר לנקבה, ומוסב על הישועה:

"סוסיך מרכבתיך". חסר וא"ו, כמו שמש ירח:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)



ביאור המילות

"עריה". מנל"ה ענין גילוי:

ותעור, מנחי העי"ן. ויל"פ מענין התעוררות שתתעורר להתגלות, או שהוא ג"כ מענין גילוי שבא ג"כ בנחי העי"ן, פשוטה ועורה (ישעיה ל"ב):

"סלה". מלת סלה מורה על ההפסק, ובא להורות שהוא מאמר מוסגר שיצויין בטעם מפסיק (כנ"ל פסוק ג'):

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ראוך", עתה בא הציור השני איך יתנשאו המים לעלות על ראשי ההרים ולשטוף את העולם לעשות נקמה בגוים, עד שיחרד יסוד העפר מיסוד המים הגובר עליו. וז"ש "ראוך יחילו הרים" כי המים מתנשאים לעלות על הררי עד, "זרם מים" אשר "עבר נתן תהום קולו" עליו "ונשא ידיהו לרום" לעלות אל ההרים ולכסותם, מציין שהתהום נותן קולו ופקודתו על זרם של מים העובר ושוטף, וע"י פקודת התהום ישא הזרם את ידיו אל הרום, כי המליצה תצייר כאילו התהום יתן קולו על המים כמ"ש תהום אל תהום קורא לקול צינוריך, וע"י קול התהום יתנשאו המים לעלות על ראשי ההרים וזה ציור מגביל נגד מ"ש שבמקום שיעברו ישראל תגבר הארץ על הנהרות ותחריבם, ובהפך במקום צוררי ישראל יגברו המים על הארץ:

ביאור המילות

"רום ידיהו נשא". המליצה תשאיל ידים וכל איברי הגויה לעצמים בלתי בעלי איברים, כמו ינופף ידו הר בת ציון (ישעיה י'), וגם ר"ל גדותי המים יתנשאו לרום, כמו יד הנהר, יד היאור, יד הירדן:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמש ירח עמד זבולה", מצייר עוד שבמלחמה זו שילחם עם אויבי ישראל לעתיד לבוא ביום קרב, יעמדו השמש והירח בזבולם כמו שעמדו בימי יהושע, ושגם אז יפלו אבני אלגביש כמו שנפלו על הכנענים, שעל זה אמר "לאור חציך יהלכו", שה' ישלח חציו ויפיצם וברקים ויהומם, ומצייר שמה שיעמדו השמש והירח לא יהיה כדי שילכו לאורם כמו שהיה בימי יהושע שאמר שמש בגבעון דום עד יקום גוי אויביו, כי אז לא ילכו לאור השמש והירח רק לאור חציך יהלכו, והמליצה שאז לא יפעלו השמש והירח וצבא השמים במעגלותם, כי לה' המלחמה והכל יהיה מאתו בבלי אמצעי:

ביאור המילות

"עמד זבלה". בזבולה, וי"ל שזבול השמש עמד, שהמליצה תצייר זבול השמש וגלגלו שהוא סובב תמיד ומסבב השמש והירח עמו, ואז יעמוד הזבול מלהתגלגל, ותחדל תנועת השמש והירח:

"לאור, לנוגה". כבר התבאר שהנוגה אינו האור העצמי רק האור הנאצל מן הדבר המאיר על דבר אחר, ויצייר כי החנית שהוא ביד ה' יספיק הנוגה שלו והאור החוזר ממנו להגיה אור, והחצים שהם מושלכים מידו ילכו לאורם בעצמם:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בזעם תצעד ארץ", כי בצד זה לא תרכב ישועה על רכב ה' להושיע רק ה' בעצמו יצעד ארץ בזעם ובמדת הדין ובאף ידוש גוים:

ביאור המילות

"בזעם, באף". הזעם משתתף עם השמות המורים על הקללה והעונש, מה אקב מה אזעם, יצעד ארץ עם זעמו וענשו, ויעניש באף את החוטאים:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יצאת", וזה יהיה בעת הגאולה בעת "שיצאת לישע את עמך ולישע את משיחך" כי אז יתגלה המלך המשיח וילחם מלחמות ה' וה' יושיעהו, ואז "מחצת ראש מבית רשע", אם רק תמחץ ראש של הרשע במחץ קטן, "ערות יסוד עד צואר", המחץ הקטן הזה תעורר ותשרש את יסוד של גויתו שהוא הגלגולת והמוח עד הצואר, "סלה" בזה נשלם החלק הב' של התפלה:

ביאור המילות

"מחצת". המחץ הוא הכאה קטנה:

"ערות". כמו ערו ערו עד היסוד בה, חומת בבל ערער תתערר, שהוא חורבן הדבר עד היסוד בה:

"ויסוד". ר"ל המוח והגלגולת שהוא יסוד האדם ושרשו:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נקבת", (חלק ג') עתה ידבר על העתים שיעברו צרות רבות ורעות על ישראל, וישטפו על ראשם המים הזידונים, וזה היה במשך זמן הגלות בשני פנים,

  • א) בעת שהתאספו העמים להשמיד ולהכרית שם ישראל והרגו אותם בכ"מ במיתות קשות וחמורות, והישמעאלים בעת קם נביאם שהתאספו כולם לבלע ולהשחית את ישראל בשמדות ואבדון
  • ב) בעת שלא השמידו אותם בשמד כללי, ובכ"ז אכלו אותם בכל פה במסתרים ולקחו את רכושם וממונם, ועל זה אמר "נקבת", היינו בעת שדברת וגזרת, "במטיו ראש פרזיו", בעת שהעמים הטו מוטות כנפיהם וחיילותיהם, ר"ל בעת שהתפשטו ראשי פרזיו, היינו מספר גדודיו אשר התאספו מערי הפרזות ר"ל בעת שהתפשטו העמים המונים המונים שהתפשטו כל ההמונים מערי הפרזות ללכת על ירושלים ולכבוש את א"י, וכן בעת שהתפשטו גדודי הישמעאלים ללחום מלחמת אמונתם, ואז "נקבת יסערו להפיצני", ר"ל דברת הגזרה, שהגדודים האלה יסערו על ישראל להפיץ אותם ולגרשם מן הארץ ולאבדם, כי כן היה שבכל עת שהתאספו המונים רבים להלחם על אמונתם עשו הרג רב בישראל. או בעת שלא השמידו אותם בפרהסיא בכ"ז "עליצותם כמו לאכל עני במסתר", היה כל שמחתם אם יוכלו לאכול עני אחד מישראל במסתרים, שהגם שלא הרגו כולם בפרהסיא אכלו את העניים שלהם במסתרים, והרעו ליחידים וגזלו את ממונם:

ביאור המילות

"נקבת". ענינו דיבור מפורש וגזרה חרוצה, כמו אשר פי ה' יקבנו, ואקב נוהו פתאום, במטיו, שרשו נטה. והב' ב' הזמן, כמו בהטותו, שמצאנו לשון נטה על פרישת המחנה, והיה מוטות כנפיו (ישעיה ח'):

"וראש". מציין המספר כמו עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה:

"פרזיו". היינו חיילותיו המתקבצים מערי הפרזות:

"כמו", ר"ל שתגדל שמחתם כפי מה שיוכלו לאכול את העני:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"דרכת", אז בעת "שדרכת בים סוסיך", ולא יבקע הים מלפניך כמו בימי קדם רק בהפך "חמר מים רבים", שהמים יהמו יחמרו, והים ירעש ויגעש, שזה מליצה עת יתנשאו המים הזידונים בפקודת ה' ולא יכנעו מפחד ה', רק בהפך ירעשו המים להטביע את ישראל בשאון דכים, וזה ממליץ ג"כ על העת שיתקבצו העמים במלחמת גוג ומגוג כמים רבים כבירים ולא ינוחו מזעפם רק יהמו יחמרו מימיו לבלע ולהשחית את ישראל:

ביאור המילות

"חמר". כמו יהמו יחמרו מימיו, שהמים מעלים רתיחות, או שיגרשו חומר וטיט, או הענין חמרים חמרים שהמים מתקבצים ועולים בגובה:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמעתי" שיעור הכתוב "שמעתי ותרגז בטני יבא רקב בעצמי ותחתי ארגז לקול צללו שפתי אשר אנוח ליום צרה", ר"ל כי ישראל יהיה קבלה בידיהם שא"א שיגאלו רק מתוך צרות גדולות ורעות שהם חבלי משיח שידמו כחבלי יולדה, שכל שיגדלו החבלים כן תגדל התקוה כי התשועה קרובה שיולד הולד, וכמ"ש כמו הרה תקרב ללדת תחיל תזעק בחבליה וכו' הרינו חלנו כמו ילדנו רוח,שבעת הצרות הגדולות יולד אצלם רוח תקוה ובטחון שהצרות הם סימן התשועה והגאולה, וז"ש "לקול צללו שפתי אשר אנוח ליום צרה", שאז שפתי האומה יצללו דבור עמוק המצלצל באזנים ומהו הקול? אשר אנוח ליום צרה, שבעת יבא יום צרה אז אנוח מן הגלות, שהצרה היא סימן אל המנוחה והגאולה, "לעלות לעם יגודנו", שהצרה היא מוכנת לעלות אל העם אשר יתגודדו גדודים ויתאספו למלחמת גוג ומגוג, עליהם תעלה הצרה ואני אנוח, כ"ז צללו שפתי האומה בעת הצרה ויתנחמו בזה, ועז"א כי "שמעתי לקול צללו שפתי ותרגז בטני ויבא רקב בעצמי", שבטני וכל איברי ירגזו מן הקול הזה אשר יצלצל באזניהם שא"א להם להושע רק מתוך צרות גדולות והריגות וחבלי משיח:

ביאור המילות

"יגודנו". ענין גדוד, כמו גד גדוד יגודנו, ויל"פ ג"כ שיעלו אל עם שיצא לקראתו בגדודים וילחם עמהם במלחמת גוג ומגוג:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", (גם זה מן הקול שיצללו שפתי האומה), הקול אומר שבעת שיראו שכל העולם שמם והכל חרב, אז יצפו לישועה, כמ"ש דור שבן דוד בא בו צרות רבות מתחדשות, ואמרו שהגפן לא יתן פריו ושיהיה רעב וכמה רעות, וז"ש שהקול אומר שבעת שתראה אשר תאנה לא תפרח ואין יבול בגפנים ושכחש מעשה זית ושדי תבואה לא יצמחו אוכל, וכן בעת שתראה שגזר ממכלה צאן, שספו בין הצומח בשדה בין הבהמות הצאן והבקר, אז סימן הגאולה:

ביאור המילות

"יבול", פרי:

"כחש". ר"ל כ ז?ב תקות המקוים עליו:

"מכלה, רפת". מכלה מיוחד לכלא בם את הצאן בל יצאו, ורפת מיוחד לבקר, ואורוות מיוחדים לסוסים שמניחים שם אויר רב [מאד] ולפעמים יעשו אוריות גם לבהמות אחרות (דה"ב ל"ב), ואבוס מיוחד לפטם שם הבהמות (ישעיה א' ג'):

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואני", אז "אני בה' אעלוזה" שאז יתעורר כח ה', וגם "אגילה" גילה חדשה "באלהי ישעי" ר"ל בהשגחתו המיוחדת עלי:

ביאור המילות

"בה' אעלוזה, אגילה באלהי ישעי". עלז הוא השמחה בפועל ע"י ריקוד, וגילה ושמחה הם בלב, והגילה הוא על דבר מתחדש כמ"ש בכ"מ, ויש הבדל בין ה' ובין אלהי ישעי, ה' מורה על הנהגתו הכללית ע"ז יעלזו בפועל, כי כל העולם יכירו כח מלכותו, וביחוד ישמחו בלב על מה שהוא אלהי ישעם ביחוד בהשגחתו הפרטית המיוחדת על ישראל אשר יחדש להם נסים מעת לעת:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ה'" כי אז בעת ההיא "ה' חילי, וישם רגלי כאילות" שארוץ במהירות לא"י, ושם "ידריכני על במותי" שהוא על הר ציון וארץ ישראל שהיא גבוהה מכל הארצות, ושם "אנצח בנגינותי" לאמר לפניו שירות ותשבחות בבית מקדשו: