מ"ש ויקח קרח מה לקח? ומה שכפל ויקח ויקומו ויקהלו, למה כפל ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש ואת אשר יבחר בו. למה חלק דבריו תחלה דבר אל קרח ואל כל עדתו ואח"כ אל קרח. ומה שסיים בדבור הראשון רב לכם בני לוי ומקומו בדבורו עם בני לוי, ולמה הזכיר בני לוי והחולקים היו מיתר שבטים, ולמה כפל כי הבדיל אלהי ישראל אתכם ויקרב אותך וגו', ולמה שלח לקרוא לדתן ואבירם והם היו ביחד עם קרח, ומה היה תשובת דתן ואבירם שאין לה ענין עם המחלוקת על הכהונה:
"ויקח קרח", הנה אמרו חז"ל באבות כל מחלוקת שהיא לש"ש סופה להתקיים וכל מחלוקת שאינה לש"ש אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהיא לש"ש זו מחלוקת הלל ושמאי ואיזו היא מחלוקת שהיא שלא לש"ש זו מחלוקת קרח ועדתו, והיה ראוי לאמר זו מחלוקת קרח ומשה, כמ"ש זו מחלוקת הלל ושמאי, אולם חז"ל למדונו שמחלוקת שהיא לש"ש, כל כת משני צדדי החולקים מתאחדת בעצמה כי כלם מתכונים לתכלית אחת לש"ש, אולם מחלוקת שאינה לש"ש רק מפני אהבת הכבוד ואהבת עצמו, אז יש מחלוקת ונגוד גם בין האנשים שהתאחדו לעמוד בצד אחד, כי כל אחד מן היחידים מכוין תועלת עצמו ומתנגד לכונת חברו שהוא ג"כ מכוין תועלת עצמו, כענין שהי' מחלוקת גם בין קרח ועדתו, כי כל אחד מהעדה הרעה הזאת התכוין כוונה אחרת מתנגדת לזולתו, שהנה קרח רצה בכהונה גדולה שמ"ש שהתקנא על נשיאותו של אליצפן פי' שזה עורר אותו לחלוק על משה אבל אחר שנכנס בריב הי' מחלוקתו על כהונת אהרן, שלדעתו אחר שעמרם שהוא הבכור לקהת נטל חלקו במה שמשה היה מלך ראוי שהכהונה הגדולה תנתן לבן יצהר שהוא בן השני לקהת, אמנם מחלוקת דתן ואבירם ואון בן פלת, היה ענין אחר שהם התלוננו על שנטלה הבכורה מראובן, שלפי מה שהיה ראובן הבכור ראוי שתצא ממנו המלוכה והכהונה כמ"ש ראובן בכורי אתה יתר שאת ויתר עז ששאת הוא הכהונה ועוז הוא המלוכה, והתלוננו על שנתנה הכהונה ועבודת ה' לשבט לוי והמלוכה והקדימה בדגלים ליהודה וגם על שנתנה הבכורה ליוסף, וז"ש ויקח קרח [קיחה זו היינו קיחת דברים וטענות כמו קחו עמכם דברים] שקרח לקח לו טענות למחלוקתו מה שהוא בן יצהר בן קהת בן לוי, שאחר שיצהר הוא בן השני לקהת מגיע לו הכהונה הגדולה, ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת הם לקחו טענות אל מחלוקתם מפני שהם בני ראובן, שחשבו שהכהונה והלויה מגיע לשבט ראובן שהוא הבכור ליעקב אחר שנפסלו הבכורות פטרי רחם ע"י חטא העגל:
(ב) "ויקומו לפני משה ואנשים מב"י חמשים ומאתים", ומה לקחו הם לטענות בריב הזה, הם טענו שהם נשיאי עדה קריאי מועד, והתלוננו על שעשה משה כ"ז בלא דעתם ועצתם כמולך ממלכה בלתי מוגבלת ומחלק שררות ומנוים כחפצו, שבדברים כאלה ראוי לשאול עצתם והסכמתם, וגם י"ל שהם רצו שהכהונה תנתן לנשיאי העדה הראוים לזה כפי מעלתם לא שתנתן לשבט אחד כולו שיהי' בירושה מבלי הבט על מעלת הכהנים ושלמותם, וגם י"ל כמ"ש הראב"ע שהיו ג"כ בכורים פטרי רחם וטענו שהכהונה מגיע להם:
(ג) "ויקהלו", ר"ל הנה לפ"ז כל עדת קרח היו מתנגדים זל"ז, שמחלוקת דתן ואבירם מתנגד לא לבד שלא תנתן הכהונה הגדולה לקרח כי גם התנגדו לכל שבט לוי ועבודתם בכלל, שלפי דעתם זה מגיע לשבט ראובן, והר"ן אנשים היו מתנגדים לשניהם, כי רצו שתנתן הכהונה לנשיאי העדה או לבכורי פטרי רחם, ואיך נקבצו יחד לכת אחת, אמר שנקהלו בזה במה שכלם היו חולקים על משה ועל אהרן, בזה היו למקהלה אחת, הגם שבעקרי הדברים היו עתידים להיות ביניהם מחלוקות גדולות וחלוקי דעות, ויאמרו אליהם רב לכם, ר"ל לקחתם לכם גדולה יותר מן הראוי, כי אם תאמרו שאתם גדולים מן העדה מצד קדושתכם שאתם קדושים יותר מהם עפ"י הכנתכם אל הקדושה כל העדה כלם קדושים, וא"ת שאתם גדולים מן העדה מצד שבכם בחר ה' לנבאות אתכם ולהשכין שכינתו עליכם וקרוב ה' אליכם יותר מכל העדה עז"א ובתוכם ה', ואחר שאין לכם יתרון על העדה מדוע תתנשאו, ובזה נפלו בטעות שטעו בעת מ"ת שרצו שלא יהיה ביניהם חלוף מדרגות, וישוו כלם בקדושה ובנבואה כמ"ש בפ' יתרו, וחשבו כי נתמלא שאלתם ואין הבדל בינם ובין משה ואהרן, וע"ז המליצו חז"ל שקרח שאל למשה טלית שכולה תכלת אם חייבת בציצית, ר"ל לעומת שהשיב משה שחייב בציצית, כי צריך חוט אחד מיוחד שבו תשכון הארת הקדושה שהתכלת מורה עליו אף שכל הטלית ממראה התכלת, וכן אף שכל העדה כלם קדושים צריך שיהיה אחד מהם הוא הקדוש שעליו ישכון ה' והוא יהי' השליח בינו ובינם והחוט שעל ידו תרד השפע אל העם, וקרח הכחיש זה שא"צ איש מיוחד אמצעי בין ה' ובינם אחר שכלם תכלת וכלם קדושים ובתוכם ה':
(ד) "וישמע משה", פי' חז"ל שחשדוהו מאשת איש, כי בודאי לא טעו לחשוב שנבואתם הוא באספקלריא המאירה מן הא"ס בעצמו שזה היא מדרגת משה רק שטעו לחשוב שגם נבואת משה היא ממדרגה שפלה באמצעות מלאך המקבל שפע ממה שעליו, או מן השכל הפועל כדעת המתפלספים, שזה נקרא אשת איש, שהוא בחינת מקבל לא משפיע:
(ה) "וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר", הדבור הוא הדבור באורך שדבר להם בע"פ, והאמירה מציין הלשון שאמר להם כפי הנכתב בתורה (כמ"ש ויקרא סי' ג' בארך), משה דבר עמהם באריכות, והודיע להם שזה א"א שכלם יהיו כהנים גדולים, כי גם בטלית שכולה תכלת ועדה שכולה קדושה צריך חוט אחד מיוחד המושך הקדושה וההשפעה לכל הטלית, ובית מלא ספרים צריכה מזוזה ששמירת ה' חופף על ידה על כל הבית, וכן אנו אין לנו אלא מקדש אחד וכ"ג אחד, אשר הוא הנבחר והנקדש להיות מלאך מליץ בין ה' ובין העדה, ועפ"ז הודיעם כי מצד מה שהשתתפו עם קרח שחולק על כהונתו של אהרן צריך בירור והוכחה לדעת במי יבחר ה' מכלם להיות הכהן הגדול מאחיו, אחר שלפי סברתם יבחר ה' אחד מבין כלם, וכלם מוכנים לבחירה זו כמו קרח, וזה יבורר ע"י שיקטירו קטורת שהוא העבודה היותר נכבדת שזר הקרב אליה ישרף באש, וא"א להקטיר עתה שהם שתויי יין שלא יארע להם כמו לנדב ואביהוא שהקטירו שתויי יין, לכן יונח זה עד מחר, וז"ש בקר ויודע, והודיע שה' יבחר באיש אחד מכל העדה ויקדישו קדש קדשים באחד מג' אופנים, [א] מצד סגולת נפשו שיש נפש שהיא מסוגלת לזה מצד שרשה ומחצבתה כי יש משקל ומדרגה לכל נפש, ואלהי הרוחות הוא יודיע את אשר לו, ר"ל מי שהוא מיוחד לה' מצד סגולת נפשו ששרשה ממקום נעלה וגבוה יותר משאר נפשות, כמ"ש כי לי כל בכור והיו לי הלוים, שזה מצד סגולת נפשותיהם ממקור מחצבתם. [ב] יש מי שזוכה למדרגה זו מצד הכנתו שקדש את עצמו בקדושה יתרה והכניע כל כחות החומרים והפשיט שמלותיו הצואים וילבש מחלצות הקדושה והרוחניות וז"ש ואת הקדוש והקריב אלי, [ג] מצד הבחירה, שלפעמים יבחר ה' באיש אחד אשר ימצא חן בעיניו ויעלהו למעלה יתרה יותר מכפי טבעו והכנתו רק מצד רצון האלהי, [וכמ"ש על פסוק ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי שמרמז על ג' מדרגות אלה] ועז"א ואת אשר יבחר בו יקריב אליו:
(ו - ז) "זאת עשו", אמנם באשר לפ"ז הלא יתהוה מחלוקת גדולה ביניכם, כי גם לו יהיה כדבריכם שאהרן ימחול על הכהונה, והכהן הגדול יהיה אחד מעדתכם הלא כל אחד יאמר אני אהיה הכהן הראש, וא"כ צריך לבחור מי מכם שראוי לכך וא"כ קחו לכם מחתות שזה צריך לכם היינו להשקיט המחלוקת שיעמוד בין עדתכם, ועז"א קרח וכל עדתו שהמחתות האלה יבררו ויעמידו השלום בין קרח ובין עדתו, כי קרח רוצה בכהונה וכל עדתו כל איש מהם ג"כ רוצה בזה, וע"כ להשקיט הריב שיתהוה ביניכם צריך שתקחו מחתות ותשימו עליהם קטרת, והאיש שיבחר ה' מביניכם הוא הקדוש, [וע"כ לא הזכיר את אהרן כי אינו מדבר מן הבירור בין אהרן ובין קרח, רק הבירור בין קרח ובין אנשי עדתו]. מעתה הוסיף לאמר רב לכם בני לוי. ר"ל לפי דבריכם שכל ישראל ראוים אל מעלת הכהונה א"כ אין חשיבות גם לשבט לוי כי כן יהיו כלם ראוים אל הלויה וא"כ רב לכם אתם בני לוי, גם אתם נטלתם גדולה לעצמכם יותר מן הראוי כי יוכל להיות שיבחר ה' בשבט אחר שממנו יצא הכהונה וה"ה הלויה, ובזה פקח את עיני קרח איך הסכיל עשו, שמה שרוצה שיהיה כ"ג הוא מסופק מאד כי יוכל להיות שיבחר ה' אחד מן הר"ן איש, ותחת זה הוא עושה נבלה נגד כל שבטו להדיחם מן הלויה, כי הר"ן אנשים ודתן ואבירם חולקים גם על בחירת שבט לוי לכהונה וללויה. והוא עושה רע גם לעצמו שיוכל להיות שידחה גם מן הלויה:
(ח) "ויאמר משה אל קרח", אחר שדבר אל קרח בצרוף עדתו והשכילם לדעת כי עיקר הריב והמדון הוא בין עדתם כמחלוקת שהיא שלא לשם שמים דבר אל קרח עצמו. במה שנוגע אליו ואל שבטו בכלל, כי המחלוקת הזה שעורר, עורר גם על מעלת הלויה של עצמו ושל שבטו ועז"א שמעו נא בני לוי:
(ט) "המעט מכם", ר"ל למה עוררת את הריב הזה שהיא עתה נוגע לך ולשבט לוי בכלל שהשבט זכה למעלה הלויה שבזה התעלו נגד כלל ישראל להיות קרובים אל ה' מכלם, [א] בעבודת המשכן, [ב] במה שהם משרתי העדה בקדש ושלוחיהם:
(י) "ויקרב", וחוץ ממעלת השבט נגד כלל ישראל, זכיתם אתם בני קהת למעלה יתרה נגד כל שבט לוי במה שהם נושאי הארון וכלי הקדש, וז"ש "ויקרב" אותך ואת כל אחיך בני לוי אתך שהיא ההקרבה השנית שהקריב את בני קהת שקרח מכללם, וכי מדרגה זו מעט היא בעיניכם ולכן תבקשו גדולות שהוא הכהונה:
(יא) לכן תדע שני דברים: [א] שאתה וכל עדתך הנועדים [נועדים] על ה', כי לא מלבי עשיתי כ"ז רק עפ"י צווי ה' ולא עלי אתם נועדים רק על ה', [ב] ואהרן מה הוא, ר"ל לפי דבריכם שאתם מתלוננים על המעשים האלה א"כ אין התלונה על אהרן לבד מצד שהוא כ"ג רק על כלל שבט לוי מצד הלויה שהיא ג"כ ראויה לכל ישראל, וא"כ אהרן מה הוא כי תלינו עליו דוקא, הלא התלונה הזאת הוא גם עליך ועל שבטך בכלל, שלקחתם את מעלת הלויה להיות נבדל מעדת ישראל:
(יב) "וישלח משה", דתן ואבירם שעיקר מחלוקתם היה על שנטלה הבכורה מראובן, והם לא רצו בכהונה גדולה, כאשר שמעו תשובת משה שהיה רק להפיס דעת קרח ור"נ איש לברר מי שיהיה הכ"ג, הלכו לבתיהם, ושלח משה אחריהם לפייסם ג"כ ולהפרידם מעדת קרח, ויאמרו לא נעלה, אמרו אליו הנה תלונתנו הוא על הבכור' שנטלה מראובן, ובזה נכללו שני דברים [א] שמצד שהוא בכור ראוי לשבט ראובן המשרה והקדימה שזה ניתן ליהודה, [ב] שראוי שינתן לו פי שנים בנחלת הארץ שזה ניתן ליוסף, [כי על הלויה כבר שמעו תשובתו לקרח ועדתו], וכשקורא אותנו מוכרח שיפצה אותנו באחת משתי אלה, שיתן לנו איזה שררה או שיוסיף לנו חלק ונחלה בארץ, וכ"ז אין בידו לתת לנו עד שהעליה אליו יהיה בחנם כמו שיבאר:
(יג) "המעט", ר"ל הנה שנקוה שרוצה לתת לנו או לשבט ראובן בכלל איזו שררה המגיע לנו מצד הבכורה זה א"א כי גם לו בעצמו אין מגיע שום שררה ומשרה כי מי שמוציא עבדים מעבדות לחרות יש לו הזכות להשתרר עליהם, ואם יוסיף עוד לעשות עמהם טובות גדולות אח"כ ראוי שתגדל שררותו עליהם יותר עד שיהיה בכחו להעמיד עליהם שרים ושופטים כמלך המולך בממשלה בלתי מוגבלה שנותן שררה לכל אשר יחפוץ, אבל אתה שהעליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר נמצא שעשית עמנו רק רע ולא טוב אין ראוי כי תשתרר עלינו בעצמך וכ"ש שאין בכחך שתתן שררות לאחרים, ואיך תרצה בהפך כי תשתרר עלינו אתה בעצמך וכ"ש מה שתרצה גם השתרר לחלק שררה לאחרים:
(יד) "אף", ואם נקוה שתתפשר עמנו להיות לנו נחלה בארץ שני חלקים המגיע מחלק הבכורה, והנה "אף" לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו ואיך תתן לנו נחלת שדה וכרם, באשר אין תקוה כלל שנבוא אל הארץ, וא"כ אחר שאין לך שום דבר להתפשר בו על שאלתנו, א"כ מה שאתה קורא לנו שנבוא אליך הוא רק להוליכנו במחשך ולהטעות אותנו הנה תוכל לרמאות את העם אשר אין עינים לו לראות אבל אנו עינים לנו לראות את האמת, וא"כ הכי תחשוב לנקר את עינינו, כי כל זמן שלא תנקר את עינינו, לא תוכל להאפיל עלינו שלא נראה אור בהיר כי יש לנו עינים רואות ולכן לא נעלה:
(טו) "ויחר למשה", על שאמרו לו שרוצה להשתרר עליהם, עז"א אל ה' אל תפן אל מנחתם, פרש"י לפי פשוטו הקטרת שיקטירו לפניך מחר אל תפן אליהם, והרמב"ן הקשה עליו דהא דתן ואבירם לא היו בתוך המקטירים קטרת, ולדעתי בתחלה שאמר זאת עשו קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו צוה כן גם לדתן ואבירם שהיו בהמעמד, ובאשר משה בענותו חשב שיוכל להיות שימצא איש מן העדה שירצה ה' את מעשיו שאם לא כן לא היה אומר שיקטירו לפניו, בקש עתה שדתן ואבירם לא יהיו כלל בכלל המקטיר', ועז"א אל תפן אל מנחתם כי איך יוכלו לומר שאני משתרר על העם, שהשררות תתראה או ע"י שלוקח מהם מס או כל צרכי ביתו, ואני לא די שאיני לוקח מהם צרכי, כי חמור אחד שהייתי צריך פעם אחד, בעת שלקח את אשתו למצרים דכתיב וירכיבם על החמור, החמור הזה לא מהם נשאתי, כי היה שלו והוא הלך רגלי הגם שהיה ראוי שהחמור הזה יהיה משל צבור, וכן תתראה ההשתררות על העם במה שיוכל לעשות רע עם העוברי' רצונו, ואני לא הרעותי לאחד מהם, וא"כ איך יוכלו לומר שאני משתרר:
למה אמר שנית שיקחו מחתות שכבר אמר להם, ולמה דייק חמשים ומאתים מחתות, ולמה הזכיר עתה גם את אהרן, למה עמדו פתח אהל מועד ולא נכנסו להקטיר בפנים, ואיך ספר עתה שהקהיל עליהם את העדה שזה היה לו לומר קודם, ולמה קצף ה' על העדה עתה לא קודם לכן ואם חטאו כלם איך אמר משה האיש אחד יחטא, ולמה הלך עם זקני ישראל אל דתן ואבירם:
"ויאמר משה אל קרח", עפ"ז בא לשנות את מה שאמר תחלה שכל עדת קרח יקחו מחתות אף דתן ואבירם, ואמר עתה שלא יקחו רק חמשים ומאתים מחתות כי דתן ואבירם לא יהיו בכלל, וכן בפעם הראשון לא הזכיר את אהרן כי אז לא היה המכוון רק להראות להם שצריך הכרעה בינו ובין עדתו, ועתה אמר שגם אהרן יקח מחתתו כי גם אהרן הוא בספק כמותם וה' יודיע גם זה אם יבחר את אהרן או את קרח או את אחד מן העדה [ומ"ש והקרבתם לפני ה' איש מחתתו פי' והקדשתם הוא צווי שיקדישו את המחתות וכמו שיתבאר לקמן יז ג]:
(יח) "ויקחו איש מחתתו וכו' ויעמדו פתח אהל מועד", הנה מצות הקטורת הוא שיתן הקטורת על האש בפנים, וכן ביוהכ"פ שהביא מבית לפרוכת היה נותן הקטורת בפנים, לבד הצדוקים היו משנים ונתנו את הקטורת בחוץ, וכן משה אמר להם שיתקנו הקטורת בפנים כמ"ש (בפסוק ז') ושימו עליהן קטורת לפני ה' וכן אמר (בפ' טז יז) היו לפני ה' ונתתם אליהם קטורת, וקרח ועדתו שנו ועשו כדעת הצדוקים וישימו קטורת ויעמדו פתח אהל מועד שהוא חוץ להיכל, ואהרן לא שם עדיין הקטורת והמתין עד שנכנס לפנים, ועז"א ומשה ואהרן ר"ל שהם עמדו לבדנה, ולא שמו עדיין הקטורת על האש, ומזה מבואר ג"כ איך צץ הזדון מעדת קרח לכפור בתורה שבע"פ. והנה ספר הכתוב רשעת קרח ועדתו שהיה כופר גמור, שאם היה רק מסתפק אם משה עשה כ"ז מדעתו או שהוא שליח ה', היה ירא לנפשו מלעשות זאת פן דברי משה אמת ותשיגהו הרעה, רק שהוא החליט בלבו שמשה עושה כ"ז מדעתו, וממילא היה מכחיש בכל התורה והיה חושב שלא ה' שלחו לתת דת וחוקים תורה ומצות, וע"כ לא חש גם להקטיר הקטורת כמצותו שתנתן הקטורת [על] האש בפנים, והוא עמד פתח אהל מועד מבחוץ, ונתן עוד טעם שעמד בחוץ, כי:
(כ) "ויקהל" שעי"ז הקהיל את כל העדה נגד משה ואהרן, ששם דרש לפני העדה שנתקבצו שם, שמשה ותורתו אינו אמת, דהא כלם עומדים ומקטרתם בידם ולא הגיע להם שום נזק, ועי"כ נטה גם לבב העם לספק בנבואת משה ועמדו נקהלים עליהם שלשון זה מורה שעמדו מוכנים להתנגד אל משה שזה מצוין בשמוש מלת על, כמו ויקהלו על משה:
(כא) "הבדלו", אחר שראה ה' שכלם עומדים ושותקים ושומעים לדברי קרח שזה אלו כלם מסכימים אל דבריו שיכחיש נבואת משה ושליחותו, יצא הקצף על כל העדה, ובאשר הקשר שיש למשה עם העדה הוא רק אם מאמינים בשליחותו ובתורתו, ועתה שלבם מסתפק בנבואת משה אין לו קשר עמהם וע"כ אמר שיבדלו מתוך העדה, כי נפסק החבור שי"ל עמהם ויגזור עליהם כליה כדין כופרים:
(כב) "ויאמרו אל אלהי הרוחות", משה השיב הרי לא חטאו במעשה ומדוע יכלה אותם, שאם מפני שלא מיחו בידם מלהקטיר קטורת זרה הרי עשו זה עפ"י צווי של משה, ועם מפני שהיה להם איזה הרהור וספק במחשבה, הלא אתה אלהי הרוחות וידעת ציורי הרוח ומחשבותיו, וידעת שעדיין לא אבדה האמונה מכליותיהם, ואם מפני הערבות שכל ישראל ערבים זה בזה, זה מצד הבשר י"ל קשר זל"ז לא מצד הרוח והנשמה שמצד זה בן לא ישא בעון האב, וכמ"ש ביחזקאל (יח) הן כל הנפשות לי הנה וכו' הנפש החוטאת היא תמות וכמו שפרשתי שם שמצד הנפשות אין שורת הדין נותן שישא בן בעון אביו וכ"ש איש בעון חברו, ואתה אלהי הרוחות ואין לך לענוש רק החוטאים לבד והאיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף:
(כד) "דבר אל העדה", השיב לו ה' שהוא קוצף עליהם על שהם עומדים אצל הרשעים האלה שנראה כאלו מסכימים למעשיהם וצריך שיעשו מעשה בפועל להראות שמתרחקים מהם ומהמונם כי חרם הם אצלם והם מובדלים ומרוחקים מהם:
(כה - כו) "ויקם משה", עפ"ז עשה משה מעשה בפועל ללכת ולהחרים את דתן ואבירם בחרם ובשמתא, וזקני ישראל נצטרפו עמו בזה והלכו אחריו ושם גזר עליהם חרם ונידוי שלא לגעת בכל אשר להם והעם עשו מעשה בפועל כדבריו ויעלו מעל משכן קרח, ובזה הראו בפועל כי הם מרוחקים מן הכופרים האלה והם מופרשים מהם, כי ישראל כולם מאמינים במשה ובשליחותו ובזה סר הקצף מעל העדה:
(כה - כו) "ויקם משה", עפ"ז עשה משה מעשה בפועל ללכת ולהחרים את דתן ואבירם בחרם ובשמתא, וזקני ישראל נצטרפו עמו בזה והלכו אחריו ושם גזר עליהם חרם ונידוי שלא לגעת בכל אשר להם והעם עשו מעשה בפועל כדבריו ויעלו מעל משכן קרח, ובזה הראו בפועל כי הם מרוחקים מן הכופרים האלה והם מופרשים מהם, כי ישראל כולם מאמינים במשה ובשליחותו ובזה סר הקצף מעל העדה:
למה שינה משה את מדותיו שתמיד היה מתפלל להשיב חמה ופה הענישם בעונש קשה כזה ולמה היה צריך לנס הזה ולא מתו במגפה כמו המרגלים, ולמה כפל אם כמות כל האדם ופקודת כל האדם:
"ויאמר משה בזאת תדעון", באשר יפלא מאד על מעשה הלזו שעשה משה ויפלו עליה שתי שאלות גדולות, א' משה שהיה תמיד מליץ יושר לבני ישראל וגם כשחטאו חטאים גדולים כמו בעגל ובמרגלים עמד בפרץ להשיב חמתו מהשחית, איך עתה שחטאו נגד כבודו וכבוד אחיו שחת רחמיו וגזר עליהם שימותו תיכף ולא בקש שיאריך להם ה' אפו עד שיחזרו בתשובה, כאלו כבודו וכבוד כהונת אחיו גדול בעיניו מכבוד שמים. ב' גם אם ראה שראוי שיענשו תיכף למה רצה שבריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה שהיה נס גדול קרוב לבריאת יש מאין כמו שית', ולא בחר שימותו תיכף במגפה כמו שמתו המרגלים ולמה יעשה נס הגדול הזה מבלי צורך, לכן באר להם משה שאינו עושה זאת למען כבודו וכבוד אחיו, רק שדבר זה י"ל צורך גדול אל קיום האמונה בתור' ובנצחיותה לדור זה ולדורות הבאים, כי היסוד העקר שבו תלוי התאמתות התורה וקיומה לדור דורים הוא מה שירד ה' לעיני כל ישראל על הר סיני באותות ובמופתים וכולם שמעו מפי הקדש פנים בפנים שהוא ממנה את משה שיהיה שלוחו לתת להם תורה ומצוה קיימים לעולמים וצוה שיאמינו לכל המצות שיצוה להם משה מפי ה', שכלם מצות אלהים חיים ולא מצות אנשים שבדאם מלבו, ובאשר כ"ז נעשה בפומבי לפני ששים רבוא שראו זאת בעיניהם ושמעו באזניהם ולא היה אז שום חולק ומכחיש את הדברים האלה, ומהם באה הקבלה הנאמנה אל בניהם אחריהם עד שדומה לכל דור יבא כאלו עמד במעמד הנבחר ההוא ושמע וראה כ"ז באזניו ובעיניו מבלי חולק. אולם אחר שעמדה העדה הרעה הזאת עדת קרח עוד בעוד משה חי להכחיש את שליחותו ונבואתו שבזה הכחישו את התורה בכללה, כי כמו שאמרו על שליחות הכהונה והלויה שמשה עשה זאת מדעתו כן נוכל לאמר על כל התורה אשר שם לפני ב"י, וא"כ נפל יסוד אמונת התורה גם בדור משה וכ"ש לדורות הבאים, כי יאמרו שהלא גם בדור המדבר לא כלם הסכימו אל אמתתה ונמצאו מכחישים וחולקים עליה שמשה בדא אותה מלבו ולא ה' שלחהו, וא"כ אין אמתת קבלתה מקויימת מכל עדי ראיה, אחר שהיתה עדות מוכחשת מכת אחרת ולא נתברר עם מי הצדק, וא"כ כמו שירד ה' על הר סיני במופתים גדולים שהיו דומים כבריאת יש מאין בעת נתינת התורה כדי לקיים אמתתה לדור דורים, כן מן ההכרח עתה שעמדו כת מינים המכחישים אותה לקיים אמתתה ולברר כי שקר תרמיתם ג"כ ע"י אות גדול שיהיה דומה כבריאת יש מאין. וז"ש בזאת תדעון כי ה' שלחני ר"ל צריך אני לעשות המופת הזה למען שתדעון שה' שלחני, כי לא מלבי, שבזה יתברר שכל התורה והמצות והמעשים שעשיתי בכלם אני שליח מאת ה', שאם לא יתהוה המופת הגדול הזה, הן אם לא אענישם עתה כלל רק יאריך ה' להם אפו עד שיגיע זמנם למות בדרך הטבע, שעז"א.
(כט) "אם כמות כל האדם ימותון אלה", שמתים כשמגיע זמנם למות, או אף שימותו תכף רק ימותו במגפה או בחולי הממית תכף שעז"א ופקודת כל האדם יפקד עליהם, ר"ל גם אם יפקוד ה' על עונם להמיתם תכף [שזה נקרא פקודה כמו לכן פקדת ותשמידם, בעת פקודתם יאבדו, שמציין מה שה' פוקד את עונו להענישו תכף] רק שתהי' הפקודה ע"י מיתה מצויה בבני אדם כמו מיתת דבר ומגפה, הלא יוכלו לאמר כי לא ה' שלחני, אחר שכבר עמדו מכחישים את השליחות ולא בא מופת חזק לברר כי שקר דבריהם:
(ל) "ואם", לכן צריך שיתברר הדבר ע"י מופת חזק ונס הדומה כבריאת יש מאין שעז"א "ואם" בריאה יברא ה' שפעל ברא בא על בריאת יש מאין שנס זה לא יעשה עפ"י הטבע או ע"י איש מופת רק ע"י ה' לבדו, וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה', כי באמת הייתי שליח מה' לכל המעשים וע"כ קנא ה' לתורתו ויעש את הנס הגדול הזה, ומעתה יאמינו בתורה ובשליחות משה, אולם איך היה המופת הזה דומה כבריאת יש מאין והלא יקרה בכל עת שתפתח הארץ את פיה ע"י רעש הארץ ותבלע ערים ויושביהם? נבין את זה אם נשים אל לבנו עוד פליאה עצומה שיש בענין זה, שכבר נתברר בפ' במדבר בשם מדרש מדות שמן מחנה ישראל עד מחנה לויה היה מרחק מיל, ומשם עד המשכן היה ג"כ מרחק מיל. והנה כתיב ותפתח הארץ את פיה מבואר שלא פתחה רק פה אחד, ומשמע שהיה פתיחת הפה קרוב למשכן דתן ואבירם ששם עמד משה, וא"כ יפלא איך נבלע בית קרח שהיה במחנה לויה רחוק ממקום הפה אלפים אמה, וכ"ש שיקשה איך נבלע קרח עצמו שעמד אז לפני אהל מועד והיה רחוק ממקום הפה ארבעת אלפים אמה, ומזה למדנו כי ברא ה' בריאה חדשה בארץ שנעשה לה פה דומה כפה של בעל חי שיש לו חיות והוא מתנענע ופותחו ברצונו ובולע אל תוכו ברצון וסוגר פיו אחר שבלע ומוריד הנבלע אל חדרי בטן, וכמו שברא ה' את פי האתון שיהי' בו כח הדבור כן ברא את פי הארץ כפה של בע"ה שיש בו חיות ורצון, ותחלה שלחה את פיה ובלעה אל תוכה אהלי דתן ואבירם וכל אשר להם וירדו אל חדרי בטנה, ואח"ז האריכה את פיה ב' אלפים אמה עד מחנה לויה ובלעה את כל אשר לקרח, ואח"כ האריכה פיה עוד ב' אלפים אמה עד פתח אהל מועד ובלעה את קרח עצמו שנחרך בתוך כך מן האש והיו מן הבלועים והשרופים. וזה היה עקר הנס שעז"א שפה הארץ ופי האתון הם מן הדברים שנבראו בע"ש בין השמשות, כי היה בריאה שאין דוגמתה בעולם שנברא בששת ימי המעשה רק בעולם הפלאות, וחז"ל אמרו במד' שאפי' מחט שהיה לאחד מהם בכ"מ נתגלגלה אל פי הארץ ונבלעה, לדעתם הי' לפה זה כח המושך שהיה שואף עצמיים שרוצה לבלעם מרחוק ובולעם אל תוך מעיו, והנה אמר ואם בריאה יברא ה', כי הארץ עצמה נבראה יש מאין ביום הראשון כמ"ש בראשית ברא אלהים את הארץ, ומכסה הארץ עד עומק תהום רבה היא בריאה ועומדת מכבר, ועתה חדש ה' בה בריאה חדשה שנעשה לה פה מתנענע שעלה מן התהום שזה קורא בשם שאול עד למעלה, ועז"א ואם בריאה יברא ה' ר"ל להארץ הברואה מכבר יש מאין יברא ה' בה בריאה חדשה ג"כ יש מאין והוא שתפצה את פיה, כבע"ח הפותח פיו ומניעו ברצונו. ובמד' אמר שהיתה הפתיחה קטנה רק כפי רוחב גוף אדם, כי הי' הפה מתפשט ומתקמץ נתארך ונתקצר לפי גודל הדבר שרצה לבלוע ולפי רחקו מן המקום ששם נפתח, וכשבאו אל תוך הפה היו חיים עוד עד שירדו אל השאול בעמקי תהומות:
(לא - לב) "ותבקע האדמה", אדמה נקרא מה שלמעלה והארץ נקרא הכדור עצמו, ומפרש מ"ש ופצתה האדמה, שהכונה שפי הארץ יצא מן הארץ מעומק הכדור קרוב לתהום, והאדמה שלמעלה רק נבקעה לתת מקום אל הפה שיצא מן העומק לצאת דרך שם עד שמ"ש ופצתה האדמה ר"ל שהאדמה שלמעלה דרך שם יצא הפה הנמצא בעומק, וסדר שתחלה בלעה דתן ואבירם שהיו סמוכים אל הפה, ואח"ז נתארך עד מחנה לויה ובלעה את כל האדם אשר לקרח כנ"ל:
(לא - לב) "ותבקע האדמה", אדמה נקרא מה שלמעלה והארץ נקרא הכדור עצמו, ומפרש מ"ש ופצתה האדמה, שהכונה שפי הארץ יצא מן הארץ מעומק הכדור קרוב לתהום, והאדמה שלמעלה רק נבקעה לתת מקום אל הפה שיצא מן העומק לצאת דרך שם עד שמ"ש ופצתה האדמה ר"ל שהאדמה שלמעלה דרך שם יצא הפה הנמצא בעומק, וסדר שתחלה בלעה דתן ואבירם שהיו סמוכים אל הפה, ואח"ז נתארך עד מחנה לויה ובלעה את כל האדם אשר לקרח כנ"ל:
(לג) "וירדו", זאת שנית שברדתם לשאול היו חיים עדיין ולא נחנקו בעת הבליעה, [ג] שתכף שירדו ותכס עליהם הארץ אז סגרה פיה ונשארו מכוסים עד שעי"כ ויאבדו מתוך הקהל כי שבא האדמה סגורה כבראשונה: