מלבי"ם על במדבר יז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(ב) "וירם את המחתות וכו' ואת האש", היינו הגחלים שישנם בתוך המחתות זרה הלאה לכבותם. והנה הגחלים בודאי נלקחו מן המערכה כמו שלמד בספרא (צו לסימן וא"ו) וביומא (דף מ"ה) שאש מחתה ומנורה תנטל ממזבח החיצון והדין הוא דאם כבה אש המזבח אפי' גחלת אחת ואפי' הורידה מעל המזבח וכבה לוקה, כמ"ש בזבחים (דף צא ע"ב) אמנם בכבה אש מחתה ומנורה אפי' בראש המזבח פטור שהרי נתקה למצוה אחרת ואין אני קורא בה אש המזבח, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ב מה' תו"מ ה"ו) אולם בגחלים שבמחתות האלה שהי' הקטרה שלא כדין י"ל שלא נתקה למצוה אחרת ואסור לכבות הגחלים, לכן אמר לו ה' את האש זרה הלאה ואל תחוש שאתה עובר על לא תכבה, כי קדשו, ר"ל שהמחתות קדשו והם כלי שרת והיו הקטורת ראוים להקטיר אותם כהן, א"כ אנתיק למצוה אחרת ויכול לכבות את האש:

(ג) "את מחתות", מפרש מ"ש וירם את המחתות היינו "את מחתות" החטאים האלה [אשר חטאו] בנפשותם שאבדו א"ע לדעת כי ידעו שסם המות נתון בקטורת ויומת המקטיר שלא כהלכה, וחטאו במה שאבדו את נפשם כמ"ש את דמכם לנפשותיכם אדרוש, ומפרש לאיזה צוריך ירים אותם ועשו אותם רקועי פחים, עתה מפרש דבריו מ"ש שירים את מחתות החטאים שכבר תמה הרמב"ן עמ"ש רש"י ז"ל שהם אסורים בהנאה שהרי עשאום כלי שרת, ותמה הרי קטורת זרה הקריבו וזר שעשה כלי שרת להקטיר בחוץ באיסור אינו מקודש, עז"א כי הקריבום לפני ה' ר"ל שבעלי המחתות הקדישו אותם לכלי שרת, שמ"ש למעלה (טז יז) והקרבתם לפני ה' איש מחתתו פי' והקרבתם והקדשתם שמצאנו לשון הקרבה על ההקדש כמ"ש באילת השחר [כלל שע"א] וא"כ הקדישו אותם לכלי שרת תחילה עי"כ הוקדשו, עתה מפרש מה שיעשו אותם רקועי פחים צפוי למזבח שזה כדי שיהיו לאות לבני ישראל שזר שירצה לקרב אל המזבח יזכר באות הזה של צפוי המזבח שזר הקרב יומת, ואחר שהם הקדש מעלין בקדש ואין מורידין ותחת שהיו תחלה תשמישי מזבח יהיו מן המזבח עצמו כמ"ש במנחות (דף צ"ט):

(ד - ה) "ויקח וכו' אשר הקריבו השרופים", פי' הקדישו כנ"ל. זכרון לבני ישראל, ה' אמר ויהיו לאות לב"י, והאות הוא רק לדור הזה וי"ל שאינו אות רק כ"ז שאהרן קיים לא יחלוק איש על כהונתו כמו שעשו עדת קרח, אבל אחרי מות אהרן תופסק הכהונה מבניו אך במה שצוה צווי ע"י אלעזר שהוא מזרע אהרן מבואר שהוא זכרון לבני ישראל גם לדורות הבאים אחרי מיתת אהרן [שזה ההבדל בין אות ובין זכרון כמ"ש בס' יהושע סי' ד'] שגם לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא שגם נגד זרע אהרן לא יקרב איש זר כי הכהונה נתנה גם לזרעו ולא יהיה וגם שיהיה זכרון שלא ימצא עוד חולק על שליחות משה ועל תורתו כקרח וכעדתו, כי ע"י צפוי הזה יזכרו הסבה שעל ידו בא לידי כך שזה הי' ע"י שחלקו על משה ושליחותו ותורתו וע"כ נעשה בהם משפט חרוץ, כאשר דבר ה' זה מוסב עמ"ש ויקח אלעזר הכהן כאשר דבר ה' ביד משה לו לאלעזר כמ"ש אמור אל אלעזר, ור"ל שע"י שדבר ביד משה לו דוקא שהוא ירים את המחתות ידע שהוא לזכרון לדורות גם לבני אהרן לא אות לאהרן לבד:

(ו) "וילונו כל עדת ב"י", פי' הראב"ע שאמרו שמשה פעל זאת בתפלתו או בחכמתו שישרפו, והרמב"ן פי' שהגם שהאמינו בכהונת אהרן לא האמינו עדיין שנבחרו הלוים ורצו שכל ישראל יהי' להם חלק בעבודת הלויה, וגם שחרה להם על שיעצם להקטיר קטורת שידע שעי"ז יהיו לשרפה:

(יא - יב) השאלות (יא - יד)

הצווי היה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת היינו שישים הקטרת בפנים וכתיב ויעש אהרן כאשר דבר משה ואיך אמר אח"ז ויתן את הקטרת שמשמע שעתה נתן. משה אמר החל הנגף ואיך אמר וירץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף שמשמע שלא החל עד עתה, ולמה אמר תחלה לשון עדה ואח"כ וירץ אל תוך הקהל ויש הבדל בין עדה ובין קהל, ולמה חזר שנית והמגפה נעצרה שכבר אמר ותעצר המגפה: "קח את המחתה והולך מהרה אל העדה וירץ אל תוך הקהל", כבר בארתי בהתו"ה ויקרא (סי' רמ"א) שיש הבדל בין עדה ובין קהל, שבשם עדה נקראו כשבאו בסדר נכון וזקניהם בראשיהם, ובשם קהל נקראו כשנקהלו שלא בסדר הנכון, ולפעמים יקרא את המון העם בשם קהל ואת הזקנים בפ"ע בשם עדה עיי"ש באורך. והנה פה נקהלו עם זקניהם בראשיהם כמ"ש וילונו כל עדת ב"י, ויהי בהקהל העדה, והעדה שהם הסנהדרין וזקני העם עמדו קרוב אל אהל מועד בראש העם והעם והקהל שהם המון העם עמדו אחריהם רחוק מאהל מועד, וכאשר יצא הקצף מלפני ה' שהוא המשחית שיצא מאהל מועד חשב משה שיתחיל להכות בהעדה שהם הזקנים שבהם יפגע ראשונה וצוה שאהרן ישים הקטורת באהל מועד ויולך אל העדה שהם הזקנים שבהם יחל הנגף, ויקח אהרן כאשר דבר משה ששם הקטרת בפנים וכוון לכפר בו על העדה שהם הזקנים, אבל המשחית לא התחיל להכות בצד שבו עומדים העדה רק בצד האחר שבו עמדו הקהל שהם העם ההמונים, שעז"א והנה החל הנגף בעם, ר"ל שלא היה כפי שחשב משה שהנגף יחל בהעדה שהם הזקנים שקרובים אל אהל מועד כי הנגף החל בעם שהם ההמון שעמדו אחורי העדה, וע"כ הוצרך לרוץ אל תוך הקהל שהם ההמון, ורץ אל תוכם כי הנגף היה בצד האחר שלא יכול להגיע לשם אלא דרך הקהל שבצד של אהל מועד שלא הגיע המשחית אליהם, ובאשר הקטרת ששם על האש באהל מועד הושם ע"ד לכפר על הזקנים, ועתה נודע לו שצריך לכפר על העם ההמון, והכפרה צריך שיהי' לשם המתכפר, הוצרך ליתן קטורת מחדש שבו יתכפרו ההמון ולכן ויתן את הקטרת נתן קטורת פעם שנית לכפר על העם ההמונים:

(יג) "ויעמד בין המתים ובין החיים", שאם הי' הנגף מתחיל בצד הקרוב אל אהל מועד כמו שחשב משה היה אהרן פוגע תחלה בצד שבו המתים והי' הולך משם אל צד שבו עומדים החיים, ר"ל אלה שלא הגיע המשחית אליהם, והי' עומד בין החיים והמתים, כי פגע בהחיים ושם עצר את המגפה, אבל אחר שהנגף התחיל בצד האחר עבר אהרן תחלה את הצד שבו החיים עד שהגיע אל המתים ששם פגע את המשחית ועצר בעדו ועמד בין המתים ובין החיים:

(יד - טו) "ויהיו המתים", בעת שעמד אהרן בין המתים והחיים היו המתים י"ד אלף ושבע מאות, והגם שכבר אמר ותעצר המגפה דהיינו שהמשחית לא הכה יותר אבל הלא באין ספק היו הרבה שנגף אותם המשחית והיו חולים וגוססים ולא מתו עדיין, וע"ז לא היה די בקטורת שהקטיר אהרן וכמבואר בזהר פ' וירא בדבר שהי' בכפר טורשא, שבטל ר' אחא את הדבר ע"י אמירת פ' קטורת בארבע רוחות העיר, ואח"כ היה צריך ללכת ביחוד לרפאות את החולים שהוכו מן הדבר, ובזה לא הספיק זכות אהרן לבד רק אחר ששב אהרן אל משה והשתתף משה עמו בתפלה אז המגפה נעצרה, ר"ל שגם אלה שהיו נגפים נרפאו וחיו עד שלא העדיף על מספר המתים שהי' בעת שבא אהרן אל תוך הקהל אף אחד, אמנם מ"ש מלבד המתים על דבר קרח, כי במד' אומר שמ"ש הרומו מתוך העדה הוא מלשון תרומה שה' הודיע למשה שלא נמצא ביניהם צדיקים רק א' מארבעים שהוא שעור תרומה של עין יפה, והמותר ראוים לכליה, וע"י הקטורת מתו א' מארבעים והמותר נשארו, וזה בחסדי ה' שנחשבו אל החשבון גם המתים על דבר קרח שהיו ס"ה ארבעה עשר אלף ותשע מאות וחמשים, שהוא קרוב מחלק ארבעים משש מאות אלף ועז"א מלבד המתים על דבר קרח, וכ"כ המקובל אזולאי בעל חסד לאברהם. הנה אלה היו ראוים לכליה בפעם הראשון וע"י תפלת משה שאמר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף לא מתו רק ר"ן אנשים שהם חלק ששים מט"ו אלף, כתרו' של עין רעה, ורמז כ"ז במ"ש מלבד המתים על דבר קרח:

(יז) "דבר אל בני ישראל וקח מאתם", הנה היה צריך לברר ע"י אות ומופת מי הנבחר לכ"ג ומי השבט הנבחר לעבודת לויה וכ"ז ברר ע"י המטות, שכל שבט היה לו מטה מיוחד שע"ש המטה נקרא כלל השבט בשם מטה, והמטה הזה שהיה אות השבט היה נמצא ביד הנשיא, יצוה שיקח מטה מאת כל שבט שבו מציין כלל השבט, ושיכתוב על המטה את שם הנשיא, שבזה יציין את הנשיא בעצמו מצד ששמו כתוב על המטה, ומשה הגיד להם שמי שיבחר בו ה' להיות כ"ג גם שבטו הוא הנבחר ללויה כמו ששבט לוי נבחר ללויה מצד שאהרן נבחר לכהונה, ולא יצויר שאיש הנבחר לכהונה יהי' משבט שלא נבחר ללויה, וצוהו לקחת י"ב מטות ובזה נחלקו המפ' י"א שהיו י"ב מטות חוץ משבט לוי, וי"א שהיו עם שבט לוי, ולפ"ז צ"ל שבית יוסף היו למטה אחד, ולא לקחו מטה רק מאפרים כי ידעו מברכת יעקב שלא יבחר במנשה נגד אפרים:

(יח) "ואת שם אהרן", ר"ל הגם ששבט לוי הי"ל ג' נשיאים אלעזר ואיתמר ואליצפן בן עזיאל כנז' בפ' במדבר לא יכתב שמם על המטה כי מטה אחד לראש בית אבותם, ולכן יכתב שם אהרן שהוא הנבחר מן השבט:

(יט) "והנחתם באהל מועד", לרמוז כי השבט שיבחר ה' ללויה והנשיא שלו שיבחר לכהונה יהי' כזית רענן בבית אלהים וישב בבית ה' כל ימי חייו:

(כ) "והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח", שזה סימן שמטהו שמציין את הנשיא עם שבטו יתעורר בו רוח אלהים ויוציא פרי קדש הלולים וכמו שתעורר במטה פעולה נפשיית שהיא הפריחה שבא ע"י התעוררות נפש הצומחת:

(כג) "והנה פרח מטה אהרן", מצד שהיה שם אהרן כתוב עליו ברר כהונת אהרן ומצד שהי' מטה לוי ברר שהלויה מגיע לבית לוי ועז"א מטה אהרן לבית לוי, ויצץ ציץ, כתב הרשב"ם כשהוציאו משה מצאו שפרח ולא יותר כדכתיב והנה פרח מטה אהרן אבל אח"כ ויצץ ציץ לעיני כל ישראל ואח"כ ויגמל שקדים, שאלו היה זה תחלה לא היה נראה לא הפריחה ולא הניצה וגם לא היה לו לכתוב והנה פרח אלא והנה גמל שקדים מטה אהרן לבית לוי, ולדעתי כ"ז היה באהל העדות כמו שמשמע ממ"ש ויוצא משה את כל המטות, שמשמע שגם מטה אהרן הוציאו אח"ז וכן בת"י ואנץ נצין ביה בליליא גמר ועבד לוזין, רק שהיה בזה נס אחר, שדרך האילנות שבעת הנצה כבר נפל הפרח, ובעת שגמל הפרי לא נמצא הנץ עוד, ובמטה זה היה הנס שלא נפל הפרח ולא הנץ והיה נמצא עליו הפרח כמו שהתחיל לפרוח שעז"א והנה פרח, ועוד פרחים שנגמרה פריחתם שעז"א ויוצא פרח וגם נמצא עליו הנץ וגם הפרי שנגמרה, ונס זה היה מוכרח להעשות. שאם היה פריחה לבד היה אומר שמשה כרת בד של אילן שקדים בעת שהפרח עליו, ובד זה היה דומה עם מטה אהרן וכתב עליו שם אהרן, אבל דבר זה שימצא הפרח והציץ והפרי לא נמצא במציאות:

(כד) "ויוצא", ולבל יאמרו שפרח עוד מטה אחד ומשה העלימו או החליפו הוציא את כל המטות, ויראו ר"ל שכל אחד הכיר כתב ידו שכתב שמו על המטה:

(כה) "השב את מטה אהרן לפני העדות", וזה משני טעמים: [א] למשמרת להיות ציון אל אהרן עצמו שהוא ושבטו שהמטה מורה עליו יהי' תמיד לפני העדות שומרי משמרת ה' ועבודתו, [ב] שיהיה לאות לבני מרי שלא יחלקו עוד על הכהונה כי בא האות והמופת על הכהונה והלויה, ותכל פעל יוצא המשמרת והאות תכלה את תלונותם ותמנע אותם מלהתלונן בעתיד:

(כו) "ויעש משה", שהניח את המטה לפני העדות, וגם כן עשה הוא בעצמו קיים מה שהנחה זו מורה עליו שיהי' למשמרת היינו שהלוי יהיה תמיד לפני העדות ומתבודד עם ה' השוכן שם וזה עשה משה כל ימי חייו:

(כז) "הן גוענו", עתה שראו הפלא הזה נכנס בלבם האימה והפחד ממשכן ה' והשוכן בו ונתנו אל לבם הלא הם בסכנה תמיד אם יתקרבו אל המקדש יותר מדאי ימותו, ועז"א הן גוענו אבדנו במות קרח ועדתו, וכן כלנו אבדנו בעת יצא הנגף שהיתה הגזרה על כלם:

(כח) "כל הקרב "ר"ל האם תמנו לגוע, ר"ל האם שלמה ותמה הגויעה שנהיה בטוחים מלגוע עוד, לא כן, שעדן לא תמנו לגוע כי "כל הקרב "אל משכן ה' ימות גם להבא והננו בסכנת מות בתמידות: