מהר"ם על הש"ס/עירובין/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | רבינו חננאל | תוספות רי"ד | מאירי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

ב.

בתוס' ד"ה מבוי וכו' ולהכי פריך שפיר טפי וכו'. פי' דבלא זה קשיא מאי פריך בגמ' מ"ש גבי סוכה דתנא וכו' דדילמא אית דוכתא דתני פסולה ואית דוכתא דתני ימעט כדאשכחן כה"ג בכמה דוכתי כדאיתא בתוס' רפ"ק דב"ק אית דוכתי דתני הן ואית דוכתי דלא תני הן אבל השתא פריך שפיר דמאחר דלא אשמעינן הכשר מבוי בקורה ברישא ש"מ דרצה התנא להשוות לשונו להתחיל כמו שמתחלת מתני' דסוכה ואם כן למה שינה בזה דמ"ש דגבי סוכה תני פסולה וגבי מבוי תני תקנתא:

ד"ה סוכה דאורייתא ולישנא דאי בעית אימא וכו' לא אתי שפיר לפירושו. הצעת הפשט כך הוא דלפרש"י לישנא דימעט שייך למיתני בכל מילי בין בדאורייתא בין בדרבנן אלא דלשון פסול ניחא ליה למיתני טפי רק שכאן לא שייך למיתני לשון פסול לכך תני לשון ימעט ולכך אמרו דלישנא דאיבעית אימא לא א"ש דאמר בגמ' ואב"א בדאורייתא נמי תני תקנתא דמשמע דלתירוץ הראשון לא שייך למיתני לשון תקנתא וזה אינו לפי' רש"י דהא ללישנא קמא נמי שייך למיתני לשון ימעט בכל מילי אבל לפי' התוס' הוי הסברא איפכא דלשון ימעט ניחא ליה למיתני טפי דהוי לישנא מעליא טפי מלשון פסול כדאשכחן בפסחים שעקם הכתוב כמה אותיות שלא להוציא דבר מגונה מפיו אלא דגבי סוכה א"א ליה למיתני ימעט דהוי משמע חומרא בעלמא ואתי למטעי וכו' ולכך קאמר ואב"א בדאורייתא נמי תני תקנתא ולא חיישינן דלמא אתי למטעי אלא סוכה דנפישין מיליה וכו' עי' בתוס' ריש סוכה:

ד"ה דכתיב וכו' וקאמרי רבנן אי כתיב וכו' פי' שלא היה כתוב וכו'. הוכרחו התוס' לכתוב פירוש זה משום דקשה דלמה להו לרבנן להשיב אי הוה כתיב וכו' היה להם להשיב דלא כתיב שום פסוק בזה הלשון לכך פירשו אה"נ דהכי קאמרי רבנן אי הוה כתיב פתח האולם בהדיא לבד ולא היה כתיב אולם הבית כדקאמרת וכו' וכן מצאתי בת"י כתובים על קלף:

ד"ה אשכחן וכו' ונ"מ וכו'. פי' משום דכתיב גבי מקדש את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו וילפינן דאין בנין מקדש דוחה שבת וממקדשי תיראו ילפינן מורא מקדש שלא יכנס באבק שברגליו ויתר הדברים וילפינן לענין זה משכן ממקדש ואע"ג דגבי משכן עצמו אמרינן הקדים שבת למלאכת המשכן לומר שאינו דוחה שבת וכן פירש"י בפירוש החומש י"ל שדרך דרש הוא אי נמי עיקר הנפקא מינה קאי אשלא יכנס באבק שברגליו ונקט שאינו דוחה שבת אגב זה משום דמחד קרא ילפינן להו:

בא"ד גבי מומין שפוסלין בכהנים ולוים בשנים דקאמר וכו' כצ"ל:

בא"ד וקשה דבפ"ב דשבועות מצריך תרי קראי דקאמר דלכתוב אידי ואידי מקדש כו'. כדי שנדע תוכן הענין אציע סוגית הגמרא והכי איתא התם טומאה בעזרה מניין פירש"י מניין דחייב מי שנטמא בעזרה דהא לא קרינן ולא יטמאו את מחניהם שכבר טימא ומשני אר"א כתוב אחד אומר כי את מקדש ה' טמא וכתוב אחד אומר את משכן ה' טמא אם אינו ענין לטומאה שבחוץ תניהו ענין לטומאה שבפנים ופריך הא מצריך צריכי דאי הוה כתב משכן הוה אמינא משום דמשוח בשמן המשחה אבל מקדש לא ואי הוה כתב מקדש הוה אמינא משום דקדושתו קדושת עולם אבל משכן לא ומשני ר"א הכי קא קשיא ליה מכדי משכן אקרי מקדש ומקדש משכן תרי קראי ל"ל נכתוב או אידי ואידי מקדש או אידי ואידי משכן משכן ומקדש למה לי ש"מ תרתי וכו' אם כן משמע משום דעכ"פ צריך תרי קראי לגופא דדינא ולא ילפינן זה מזה אלא משום דמקדש אקרי משכן כו' הוה ליה למכתב אידי ואידי משכן או מקדש ומדשני בלישנא ילפינן עוד מיניה טומאת פנים והכא משמע דמשום דמקדש אקרי משכן ומשכן מקדש ילפינן מהדדי:

בא"ד ותי' ה"ר נתנאל דהכא וכו'. ר"ל לענין שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות לא צריך קרא וכו' מהרש"ל ז"ל בספר ח"ש כתב ולפ"ז אינו מיושב מנא לן דילפינן משכן ממקדש לענין שאינו דוחה שבת ושלא יכנס באבק שברגליו ותירץ מה שתירץ בדוחק ולי נראה דגם זה דילפינן משכן ממקדש מדוייק מקרא זה משום דמאחר דעיקר דרשה זו אינה אלא על המקדש דבמשכן לא היו דלתות למה לי דכתבו לן רחמנא גבי משכן אלא לומר לך ג"כ שמשכן אקרי מקדש כדי שנילף ג"כ ענין מה למשכן ממקדש ולהכי ילפינן המסתבר טפי דהיינו שאינו דוחה שבת ושלא יכנס באבק שברגליו ובזה יתורץ ג"כ בשמעתין ל"ל להתרצן להשיב ומשכן אקרי מקדש והא לא הקשה אלא והא כי כתיב האי קרא פתח אהל מועד במשכן כתיב ומנא ליה למילף מינה היכל ולא היה לו להשיב רק מקדש אקרי משכן אבל השתא אתי שפיר דהאי דרש דמקדש אקרי משכן אינו מיושב אלא כי אמרינן נמי דמשכן אקרי מקדש לענין נ"מ שכתכו התוס' דאל"כ יקשה מאחר דעיקר דרשה דפתח אהל מועד דילפינן מינה פתיחת דלתות אינה אלא על מקדש למה ליה דכתביה רחמנא גבי משכן:

ד"ה שלמים וכו' דתמיד של שחר נמי בעי פתיחת דלתות וכו'. וא"ת דלמא מיירי דעבר והקריב התמיד קודם פתיחת דלתות ואח"כ שחט השלמים וה"א דהשלמים כשרים לכך צריך קרא וי"ל דא"כ היה התמיד פסול וצריכים להביא תמיד אחד וא"כ כששחט השלמים פסולים מכה ששחטן קודם הקרבת תמיד הכשר והדרא קושיא לדוכתא:

ב:

בתוס' ד"ה ואיבעית אימא כי כתיב יכו' וד"ה ואיבעית אימא קלעים וכו' הכל דא"ה:

בא"ד וי"ל דאמר לקמן דצורת הפתה וכו'. עיין לקמן דף י"א סוף ע"א:

בא"ד דאי לאו קרא דלפניו בגובהה כתיב לא הוצרך וכו' כצ"ל:

ד"ה עד ארבעים וחמשים וכו' עד כדמשני בפרק מפנין הס"ד:

ד"ה לבעי דלתות וכו' אי נמי ע"כ אהל מועד שלא כדין וכו' כצ"ל:

ג.

בגמ' הכא נמי על כרחך נעשית כצלתה מרובה וכו' כצ"ל:

שם מבוי דרבנן לא אחמירו ביה רבנן וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה דל אנא מהכא הרימני מיכן כו' ס"א הריני סר מכאן וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה אי קלשת הוי ליה וכו' א"נ גבי הוצין יש לפסול יותר. מקשין העולם מה שייך לומר אי נמי הא אין כאן שום תירוץ אחר לפניו ולי נראה דהכי קאמר דלעיל קאמר אבל קשה דגבי הוצין קאמר ואם לאו וכו' ר"ל ומכה קושיא זו צריכין אנו לומר דפירוש אי קלשת ליה דע"י הקלישה יבא הרוח ויפזר וכו' כדלעיל והפי' שפי' שיהא חמתה מרובה על ידי הקלישה לבד נדחה וע"ז קאמר אי נמי נוכל ג"כ ליישב קושיא זו והפירוש שפירשנו דע"י הקלישה יהא חמתה מרובה אינו נדחה:

ג:

בתוס' ד"ה כמאן דאמר בארבעה וכו' דאין פתח פחות מד' וכו'. עיין לקמן דף ה' בתוס' ד"ה ואי בד' וכו':

ד.

בתוס' בהג"ה וגם לפי' הקונטרס קשה מאי נפקא מינה. ר"ל ואם תרצה לתרץ דלא ליתי לידי טעות כגון שיש כלי שמחזיק מה שהפיל ביצה ומחצה וכו' כמו שפירשו התוס' לקמן כמו כן נוכל ג"כ ליישכ לפי' ד"ת:

באותה הגה"ה ול"נ דלפירוש הקונטרס לא קשה כלל וכו'. נ"ל דהאי הגה"ה פליגא אפירוש התוס' דלקמן דפירשו הנ"מ בדוחק כגון שיש כלי שמחזיק וכו' דלפירושו עיקר הדבר תלוי מה שמפיל ביצה ומחצה הן מן היין או מן המים הן יהיה רביעית או לא ואם יפילו העלין והלולבין שאכל כ"כ א"כ אכל עלין ולולבין כשיעור ביצה ומחצה וחייב דהכל תלוי כשאכל ביצה ומחצה אבל לפירוש ההג"ה צריך לאכול עלין ולולבין יותר מכביצה ומחצה דצריך לאכול כל כך הרבה שיוכל להפיל רביעית יין דהיינו שממלא כלי אצבעיים על אצבעיים וביצה ומחצה אינה מפלת אלא רביעית [מים] ולכך צריך שפיר קרא כדי להשמיענו דצריך יותר מביצה ומחצה עד שיפול רביעית יין ודו"ק:

ד:

בתוס' ד"ה דבר תורה כו' ואמאי צריך קרא לשער וכו'. מקשין העולם ולפי' התוס' נמי דפירשו דהלכה רובו ומקפיד אכל דבר ולאו דוקא אשער אבל מ"מ אשער נמי קאי וא"כ קרא למה לי וי"ל דלפירוש התוס' הלכתא סתמא אתמר בכל דבר הטעון טבילה רובו ומקפיד עליו חוצץ ואי לאו קרא ה"א דשער לא בעי טבילה כלל קמ"ל קרא ואי לאו הלכתא ה"א כולו קמ"ל הלכתא בין בבשרו בין בשערו רובו ומקפיד חוצץ וכן מצאתי:

ה.

בתוס' ד"ה דפתח לו בקרן זוית כו' ולא דק כו'. פירוש אלא צריך להיות האמצעי יותר מטפח דאם לא כן אלא כפירוש רש"י לא יהיה הפתח רוחב ד' טפחים דאינה רחב כ"א אלכסון של ג' טפחים על טפח וזה אינו ד"ט דהא עינינו רואות שאלכסון של ג"ט על טפח כאחת אינו מגיע לאלכסון של טפח על טפח ג' פעמים ולכך לא יגיע בשביל האלכסון לד' טפחים לכך צריך להיות בדופן האמצעי יותר מטפח:

ד"ה לחי הבולט וכו' דאמר לקמן דמבוי שבעה ניתר וכו' כצ"ל:

ה:

בתוס' ד"ה אינו דין שיהא ניתר וכו' דכיון שאין יכול ללמדו בק"ו ה"נ ליכא למימר תוכיח. מקשין העולם וליפרך מינה פירכא ונאמר מה לחצר שכן פס ד' אמות מתרת אותו וכו' כמו שפריך מה לחצר שכן פרצתו בעשר דמ"ש דהא פרצתו בעשר נמי ליכא למילף בק"ו כדבסמוך בדבור שאחר זה ואעפ"כ פרכינן ליה הפירכא ועוד דהא פירשו התוס' לקמן ד"ה שפרצתו וכו' וא"ת ונעשה קל וחומר וכו' ומתרץ דאיכא למימר פרצת עשר תוכיח ונ"ל דדוקא גבי פס יותר מד"א ליכא למימר תוכיח ולא לפרוך מינה פירכא דכי פרכת מה להצד שכן פס מתיר בו אבל מבוי שאין פס ד' אמות מתרת אותה ולזה גם כן עומד מרובה לא יתיר בו יש להשיב מה לפס ד' אמות שאין מתיר בו היינו משום שאינו מחיצה גמורה:

ו.

בתוס' ד"ה מצידו וכו' דעשר כשל מטה וכו'. ד"ל דעשר היינו עשר אמות ואי הוי מן הצד עשר אמות נקרא פתח כמו פחות מעשר והיינו פירוש כלמטה אבל בארבע היינו פירושא בד"ט ובמקום דאין שייך לומר פתח דוקא עד ארבע הוא כשר דאמרינן לבוד אבל ארבע הוא פסול כמו ביתר מארבע והיינו ר"ל כלמעלה:

ד"ה אחד זה וכו' הוי פירצה ב' אמות פי' ורב הונא ס"ל בד' דהיינו ד' טפחים:

ד"ה רב אמר וכו' דמפולש גמור הוי עקום באמצע וכו' כזה א:

בא"ד וגבי מבוי העשו כנדל וכו' עיין לקמן דף ח' ע"ב:

ו:

בתוס' ד"ה וכי תימא וכו' וי"ל דמעיקרא ס"ד וכו' אבל לפי המסקנא וכו' ועוד יש לומר דמעיקרא נמי וכו' הציור לפירוש התוס' הוא כזה ב:

ד"ה והאמר כו' וי"ל דפריך כי היכי דלרבי יהודה בשם ד' מחיצות וכו'. פי' כגון פסי ביראות דלא הוי מחיצות גמורות דלקמן פ"ב דף כ"ב איתא דלרבנן שתי מחיצות גמורות לא הוי מחיצה ושם ארבע מחיצות דהיינו פסי ביראות הוי מחיצות ולרבי יהודה איפכא דשם ארבע מחיצות לא הוי מחיצות ושתי מחיצות גמורות הוי מחיצות וטעמו של רבי יוחנן דאית ליה בירושלים לא הוי מחיצות אע"ג דהוי שתי מחיצות גמורות ואיהו ס"ל כר' יהודה עי' לקמן בתוס':

בא"ד וכן משמע בפרק ב' דשתי מחיצות לרבנן וכו' כצ"ל:

ד"ה ומי עבדינן כתרי חומרי וכו' דלא דמי דהא מבוי כו'. פי' דבשלמא בעלמא בדמיון דפליגי רב ושמואל בדבר אחד זה אוסר וזה מתיר ופליגי נמי בדין אחר למשל בדין ממון זה פוטר וזה מחייב או בדבר איסור שאינו מענין פלוגתא הראשונה אז אע"ג דפסקינן בדין ראשון כרב נוכל לפסוק בדין השני כשמואל דהא לא סתרי אהדדי ומ"מ ככל דין ודין עבדינן כחד מינייהו אבל הכא בהאי מבוי דאצרכוה דלתות לא עבדו לא כרב ולא כשמואל דהא ממ"נ שריא היא בצורת הפתח דלרב דס"ל דתורתו כמפולש סבירא ליה נמי דמפולש די לו בצורת הפתח ולשמואל נמי דס"ל דמפולש צריך דלתות הא ס"ל דהאי מבוי אין לו דין מפולש כלל ואפי' צורת הפתח לא בעי אלא לחי וקורה כשאר מבוי סתום וא"כ ממ"נ שריא בצורת הפתח לכולי עלמא ולכך פריך ומי עבדינן כו' ולפי זה צ"ל דהברייתא שמביא המקשה דלא עבדינן כבית שמאי וכבית הלל איירי נמי בענין זה ודו"ק:

ז.

בתוס' ד"ה כגון שדרה וגולגולת וכו' לב"ש נמי מיית בשיעורא וכו'. פי' מה משיב ב"ה כדי שינטל וכו' הא ע"כ צ"ל דב"ש סבירא להו דבכמלא מקדח דהוא שיעורא דידהו דוקא מתה הבהמה ולא בפחות דאי ס"ל דמתה בפחות מאי טעמא דס"ל דאינה טריפה עד כמלא מקדח וא"כ אינהו נמי ס"ל דבכמלא מקדח הוא כדי שינטל מן החי וימות וא"כ מה משיב להו ב"ה ואי ס"ל לב"ה דהוי שיעור בפחות ממלא מקדח הוי להו לאפלוגי הכי ולומר דהוי שיעור מיתה בפחות ממלא מקדח ולא הל"ל כדי שינטל וכו' ומשני דרגילות וכו' פי' והשתא ב"ש נמי ס"ל דבנטילה הוי שיעור מיתה בפחות ממלא מקדח אלא ברוחב סלע כסברת הפוסקים והכא בחסרון ע"י רקיבה פליגי וס"ל לב"ש דברקיבה לא הוי שיעורא כסלע אלא כמלא מקדח ובית הלל ס"ל דהוי נמי שיעורא בכדי שינטל וכו' דהיינו בכסלע כמו גבי נטילה ודו"ק:

ד"ה ונהג בו ב' עישורין מפרש בירושלמי וכו'. משום דקשה דהמרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלים ואם כן אם הפריש שני מעשרות ממש לא היה מתוקן לכך מפרש הירושלמי דלא הפריש אלא מעשר אחר על תנאי ואח"כ הללו כדין מעשר שני והמעשר עצמו נתן לעניים והשתא אי מעשר עני הוא הרי נתנו לעניים כדינו ואם מעשר שני היה הרי הללו כדינו ואכל המעות בירושלים כדין מעשר שני והמעשר עצמו יצא לחולין ומה מזיק שנתנו לעניים בתורת מתנה הרי יכול ליתנו לכל מי שירצה שהרי חולין גמורין הוא ועיין בר"ה דף י"ד:

ד"ה אם היה מבוי כלה לרחבה וכו'. הציור הוא כזה *:

ד"ה אם היה מבוי וכו' ובריש ע"ב ד"ה דאי דרב קשיא וכו' וד"ה בערבו קמפלגי כו' הד"א:

ח.

בתוס' ד"ה זורקין לה כו' שהאשפה רחוקה וכו' פירוש וא"כ היאך יכולין לזרוק עליו הא רשות הרבים מפסקת ולכך פירש דזרק למעלה מי' דהוי מקום פטור זורקים:

ח:

בתוס' ד"ה מניח את הקורה וכו' הא אין כאן כי אם שני מחיצות. פי' מחיצה האמצעית והכותל הנמשכת להקורה:

ט.

בתוס' ד"ה ורבא התם וכו' ומשני הכא באסקופת מבוי עסקינן התוס' לא סיימו התירוץ שם והכי משני התם הכא באסקופת מבוי עסקינן חציו מקורה וחציו שאינו מקורה וכו' ע"ש:

ט:

גמרא נראה מבפנים ושוה מבחוץ וכו'. לפרש"י הוה הציור כצורה א ולפירוש התוס' הוי הציור דנראה מבחוץ כצורה ב וכן הוי לפרש"י לקמן בכותל שצדו א' כנוס משל חבירו וזהו ששוקע הכותל מלפניו ובנראה מבפנים גבי כותל פי' רש"י כגון ששוקע הכותל מאחריו הוי הציור כצורה ג:

בא"ד ודרך להעמידו לצד פנים כצורה ד:

בא"ד אי הוי דוקא הא דאמר לקמן בסמוך בדף י' ע"א וא"כ משמע שצריך באותו היוצא שהוא להיכר לחי צ"ל בעובי טפח:

בא"ד שיש היכר איזה הם כותלי קטנה וכו' פירוש ולכך ליכא למימר שגיפופי גדולה יהיו נראין שהן עובי כותלי קטנה כו' ולכך ל"ק מידי על פרש"י:

י:

בתוס' בד"ה עושה פס וכו' ומבוי עקום וכו'. פירוש מבוי עקום כמין ח דאצרכוה דלתות לעיל דף ו' וכצ"ל ומבוי עקום כמין ח' דאצרכוה דלתות לא הוי וכו' עד כפירוש ר"י לעיל דף ו' ע"א:

יב.

בתוס' ד"ה וכי תימא וכו'. קשה לתוספות והא רוב דופן הוי פחות מד' ומאי קאמר דבארבע הוי רוב דופן וגם מאי פריך בתר הכי ארבע ל"ל הא אפילו רוב אינו צריך ולכך פי' והשתא וכו':

יב:

בתוס' ד"ה הכא במאי עסקינן וכו' בחצר שנפרצה מע"ש אבל בשבת לא אמרינן הואיל והותרה הותרה היכא דליתנהו למחיצות ועיין לקמן בדף י"ז:

בא"ד דאית ליה גידודים גבוהים עשר בתוך החצר. פירוש שהמים פרצו הגדר ונכנסו עד אמצע החצר ושם יש גידודים גבוהים י' שהמים המחו קרקעית החצר ונעשית קרקעית החצר גבוה על המים וק"ל:

בא"ד ושמא י"ל שהמחיצות עשויות לשם מים עדיפי וכו'. קשה והא ההיא דמייתי לעיל דפרק כיצד משתתפין שמחיצה נמי עשויה לשם מים כדמשמע התם ואעפ"כ צריך שיראו ראשי הקנים וי"ל דהתם מיירי בבור של שני חצירות ועושין המחיצה כדי להפסיק ע"ש ולכך אי לאו דנראו ראשי הקנים נראה כאלו ממלא מרשות חבירו ועוד דאיכא למימר שמא אזיל הדלי לאידך גיסא וגם הוא נפרץ במילואו ולכך גרע טפי וכן מצאתי בגליון תוספות ישנים והשתא אתי שפיר ההוא דתוספתא פירוש דאיכא למימר מאחד שעשה מחיצה גבוה י' איכא נמי היכרא:

יד.

בתוס' ד"ה אתנייה רחבה כו' אלא שהגמרא המתין כו'. פירוש מאחר שקאי אדברי רבנן למה סדר הגמרא השמועה אדברי ר' יהודה ועשה פיסקא ר' יהודה אומר וכו':

טו.

בתוס' ד"ה ת"ש וכו' א"נ דמיירי בכל ענין וכו'. פי' ופריך הכא היכא דהוי רוב דופן מעובי האילן דלא הולך ברוח והתם פריך מהיכא דהוי רוב האילן מן הנוף דאזיל ואתי ברוח:

ד"ה אי הכי מאי למימרא וכו' ולא סגי בשינויי דלעיל. פירוש הא דמשני מהו דתימא לגזור דלמא אתי לאשתמושי כו' ותירץ דלא הוה נקיט תרתי ר"ל שני דברים שאין בהם שום חידוש דהיינו גדר וחיצת הקנים אגב אילן אבל השתא דמשני חיצת הקנים איצטריכא ליה א"כ יש בשני דברים רבותא כאילן ובחיצת הקנים נקט גדר לגבייהו וק"ל:

ד"ה אביי לטעמיה וכו' גבי אם בא למעט. לעיל בדף ד' דאמר לא דכ"ע כו' ובהא קמיפלגי מר סבר קורה משום היכר כו' ואותו תירוץ הוא תופס עיקר:

טו:

בתוס' ד"ה ורבנן וכו' התם דרש מלה דוכתב דהכא. פי' לדרשה דהכא לא איצטריך אלא וכתב בלבד וממלת לה דרשינן דרשה דהתם:

ד"ה על מנת כו' שכבר מת שם. פירוש שתמר בת שם היתה כדאיתא במדרש וקראי מוכחי מחשבון השנים שכבר מת באותו זמן וכתיב בית אביך:

ד"ה פרוץ כעומד וכו' דשבקינן לקרא וכו'. צ"ל דשבקינן לקרא ואיהו מוקי נפשיה לשאם יבא אליהו ויאמר שבצמצום נעשה כו' ר"ל שבאמת אנו א"א לנו לצמצם וקרא אתי לשאם יבא אליהו וכו' אע"פ שדוחק הוא לאוקמי קרא בהכי שבקי' לקרא וכו' ע"כ אנו מוכרחים לאוקמי קרא בהכי כיון דלית לן דרשה אחרינא:

ד"ה רש"י גרס וכו' ותימא וכו' ופ"ה שם כשעירבו וכו'. פי' אלמא כל היכא דבעינן דליבטל ברובא צריך להיות מעורב וא"כ הכא אע"פ שיש כאן סכך כשר טפי לא שייך ביטול כיון שאין מעורב וע"כ לפרש"י הוי טעמא דהכא משום ביטול ברוב דאל"כ מה מועיל שראשו אחד מונח על השפוד מכאן וראשו האחד מכאן מאחר שהשפודין למטה אלא ע"כ צ"ל שטעמו דבטלי השפודין ברובא ולכך הקשו התוס' והא לא שייך ביטול כיון שאינן מעורבין ונראה וכו' ומשני במעדיף שבודאי וכו' ולפירוש התוס' לא קאי מעדיף אריוח שבין השפודין אלא הוי פירושו שמניח סכך כשר הרבה על האויר עד שבודאי יסתום כל האויר וכו' ואין להקשות לפירוש התוס' דהכא הוא כשר כשנתמלא האויר אע"פ שאינו מעורב ואין בטל ברוב והתם גבי אילן צריך לערבו כדי שיתבטל ברוב דהתם גבי אילן איירי שהסוכה אין צלתה מרובה מחמתה כי אם ע"י צירוף האילן ולכך צריך לערב ענפי האילן לבטלם ברוב והכי איתא בסוכה דף ט' שם בתוס' אבל הכא מיירי שבלא השפודין היתה הסוכה צלתה מרובה מחמתה ולכך אין צריך ביטול ברוב אבל לפרש"י דהכא צריך לטעמא דביטול ברוב ולכך פריך שפיר כדפרי' אבל לפי' התוס' לא הוי טעמא דהכא משום ביטול ברוב כלל:

טו:

בתוס' ד"ה אי מוקי לה וכו' דאכתי נעביד פחות מג' וכו'. דהשתא לפי חשבון זה הוי עומד העליון יותר על הפרוץ האמצעי משהו דהחבל משהו שעל האויר האמצעי חשבינן נמי לצירוף עומד העליון ונמצא העומד העליון יותר על האויר האמצעי במשהו וצ"ע דלעיל בדף י' ע"ב חשיב עומד מרובה משני רוחות ואתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא וכו' בתרתי דקאמר ש"מ עומד מרובה על הפרוץ משני רוחות לא הוי עומד ומשני לעולם אימא לך הוי עומד דשאני הכא דאתא אוירא וכו' והכא פירשו התוס' דעומד מב' רוחות לא הוי עומד משום דאתי אוירא דהאי גיסא ורהאי גיסא וכו' וי"ל דלעיל הכי קאמר לעולם אימא לך וכו' ושאני הכא דאתא אוירא דהאי גיסא וכו' פי' ודוקא גבי האי עומד משתי רוחות דאיכא למימר דאתי אוירא דהאי גיסא וכו' לא הוי עומד אבל בעלמא היכא דליכא למימר אתי אוירא דהאי גיסא וכו' אפי' עומד מב' רוחות הוי עומד והכי פירשו התוס' לפי שינוייא דלעיל ודו"ק: