מדרש תנחומא הקדום/כרך א/בראשית כט לא

שלמה בובר
מדרש תנחומא
הקדום והישן מיוחס לרבי תנחומא ברבי אבא על חמשת חומשי תורה
→בראשית כח יב	בראשית ל כא←

[י] וירא ה׳ כי שנואה לאה (בראשית כט, לא). זהו שאמר הכתוב: "סומך ה׳ לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים" (תהלים קמה, יד), (לכל הנצבים לא נאמר, אלא לכל הכפופים, ואף לרשעים הוא זוקף?). אמר ר׳ חייא: אין מדותיו של הקב״ה כמדת בשר ודם. מדת בשר ודם, יש לו אוהב עשיר, נדבק בו ונכסף לו, וכיון שמטה ידו ונעשה עני, מלעיג עליו. אבל הקב״ה אינו כן, כיון שרואה אדם שמטה ידו, נותן לו יד וזוקפו, שנאמר: "סומך ה׳ לכל הנופלים". לא נאמר "לכל העומדים", אלא לכל הנופלים, וזוקף לכל הכפופים. תאמר שאף לרשעים הוא זוקף, שאם יבואו ליפול? לאו, שנאמר: "שם נפלו פועלי און דוחו ולא יכלו קום" (תהלים לו, יג), נפלו, אין להם עמידה, למה? שנאמר: "כמוץ לפני רוח ומלאך ה׳ דוחה" (תהלים לה, ה). אבל הצדיקים סומך ה׳. כיון שראה הקב״ה ללאה שהיא שנואה, אמר: היאך אני מחבבה בפני בעלה? אלא הריני זוקפה ונותן לה בנים תחילה, כדי שתהא אהובה בפני בעלה, לפיכך וירא ה׳ כי שנואה לאה. וכן הוא אומר: "וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה ואת יריעות (ואלו) [ואלה] בניה ישר ושובב וארדון" (דברי הימים א ב, יח). אמר ר׳ ברכיה: אשתו היתה, ולמה נקראת עזובה? שהיתה עזובה וכעורה, אמר הקב״ה: הריני נותן לה בנים כדי שתהא נאה בהם, שנאמר: "ואלה בניה ישר ושובב וארדון". לכך נאמר: סומך ה׳ לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים:

[יא] דבר אחר: וירא ה׳ כי שנואה לאה. לא מפני שהיא שנואה בפני בעלה, אלא מפני שהוכיחה אותו. שעבד יעקב שבע שנים ברחל, שאמרה לו אמו: "וישבת עמו ימים אחדים" (בראשית כז, מד), וישב שם שבע שנים. "ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי" וגו׳, "ויהי בערב ויקח את לאה בתו" וגו׳ (בראשית כט, כא -כב). כל הלילה היתה עושה עצמה כרחל; כיון שעמד בבוקר, "והנה היא לאה". אמר לה: בת הרמאי, למה רמית אותי? אמרה לו: ואתה למה רמית אביך, כשאמר לך: "האתה זה בני עשו", ואמרת לו: "אנכי עשו בכורך," ואתה אומר: "למה רימיתני", ואביך לא אמר: "בא אחיך במרמה"? ומתוך הדברים הללו שהוכיחה אותו, התחיל שונאה. אמר הקב״ה: אין רפואתה של זו אלא בבנים, ובעלה נכסף לה, לפיכך וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה, ודוד מקלס: "עושה משפט לעשוקים" (תהלים קמו, ז):

[יב] דבר אחר: למה היתה שנואה? לא שהיתה כעורה מרחל, אלא שהיתה יפה כרחל, שנאמר: "וללבן שתי בנות" (בראשית כט, טז), שוות בנוי וביופי ובזקיפה. למה אמר: "ועיני לאה רכות" (שם, יז)? אלא כיון שילדה רבקה עשו ויעקב, נולדו ללבן שתי בנות: לאה ורחל, שלחו אגרות אלו לאלו והתנו ביניהן, כדי שיטול עשו את לאה, ויעקב רחל, והיתה לאה שואלת במעשה עשו, והיתה שומעת שמעשיו רעים, והיתה בוכה בכל שעה לומר: כך עלה גורלי לרשע הזה? ומתוך כך נעשו עיניה רכות, שנאמר: ועיני לאה רכות. "ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה" (שם), למה? שנאמר: "שמועה טובה תדשן עצם" (משלי טו, ל). לא עשה, אלא "וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל וגו׳ לו לאשה (בראשית כח, ט), אמר יעקב: בשביל הברכות היה מבקש להרגני, וכשאטול את לאה אשתו, מי יודע אם יניח למחלת בת ישמעאל, ויבא עלי ויאמר לי: לא דייך שלקחת בכורתי וברכתי, אלא עוד נטלת ארוסתי? לפיכך אמר ללבן: "אעבדך שבע שנים ברחל" וגו׳ (בראשית כט, ח). אילולי כן, יש אדם שנוטל אשה ומניח את הגדולה ונוטל את הקטנה? אלא ללמדך שהיתה לאה יושבת לשמו של עשו. אמר יעקב: "אעבדך שבע שנים" וגו׳. וכשראה לבן כך, אמר: הריני נותן את הגדולה מיד; "ויהי בערב ויקח את לאה בתו" וגו׳. אמר לו יעקב: וכך היו התנאים? "הלא ברחל עבדתי עמך". "ויאמר לבן לא יעשה כן במקומנו" וגו׳, ו"יעש יעקב כן" וגו׳. התחיל מחבבה יותר מלאה. אמר הקב״ה: הריני נותן ללאה בנים, כדי שתהא חביבה יותר מרחל; וירא ה׳ כי שנואה לאה ויפתח את רחמה:

[יג] [דבר אחר: וירא ה׳ כי שנואה לאה]. זהו שאמר הכתוב: "כי (תהיינה) [תהיין] לאיש שתי נשים" (דברים כא, טו), [לאיש] זה יעקב, שנאמר: "ויעקב איש תם" (בראשית כה, כז). שתי נשים (דברים שם), לאה ורחל. אחת אהובה (שם), זו רחל, שנאמר: "ויאהב גם את רחל" (בראשית כט, ל). "והאחת שנואה" (דברים שם), זו לאה, שנאמר: "וירא ה׳ כי שנואה לאה" (בראשית כט, לא). וילדו לו בנים האהובה והשנואה (דברים שם), שתיהן ילדו לו, ומה שהעמידה לאה העמידה רחל, לאה העמידה מלכים וכן רחל [העמידה מלכים, לאה העמידה נביאים וכן רחל העמידה נביאים], לאה העמידה שופטים וכן רחל, לכך נאמר: וילדו לו בנים (דברים שם). והיה ביום הנחילו את בניו (דברים כא, טז), בשעה שבא ליפטר מן העולם, "ויקרא יעקב אל בניו" (בראשית מט, א). לא יוכל לבכר את בן האהובה (דברים שם), ליוסף, למה? כי את הבכור בן השנואה יכיר (דברים כא, יז), זה ראובן, שנאמר: "ראובן בכורי אתה" (בראשית מט, ג), אף על פי שאמר בזיונו, "פחז כמים אל תותר" (בראשית מט, ד). מהו "יצועי עלה" (שם)? כשיבא משה, שכתיב בו: "ומשה עלה אל האלהים" (שמות יט, ב), הוא פודה אותו, וכיון שעמד משה בקש עליו רחמים, שנאמר: "יחי ראובן" (דברים לג, ו), אמר הקב״ה: "ואל ימות". נמצא נוטל (דמים כפי שניהם) [דימום מפי שניהם], שנאמר: "כי את הבכור [בן השנואה] יכיר לתת לו פי שנים" (דברים כא, יז). "יחי ראובן ואל ימות", יחי ראובן בעולם הזה, ואל ימות לעולם הבא. ולמה? כי הוא ראשית אונו [וכתיב: כחי וראשית אוני] (בראשית מט, ג):

[יד] דבר אחר: וירא ה׳ כי שנואה לאה. זהו שאמר הכתוב: "היתה לי נחלתי כאריה ביער [וגו׳ על כן שנאתיה"] (ירמיהו יב, ח). היאך? ראה הקב״ה שעתידין לצאת ממנה בנים רשעים, וקרא אותה שנואה. ואלו הן הרשעים: יהורם, יהואש, אחז, מנשה, אמון, יהויקים, צדקיהו. ביהורם כתיב: "וילך בדרך מלכי ישראל כאשר עשו בית אחאב" (מלכים ב ח, יח). באחז כתיב: "ולא עשה הישר בעיני ה׳ [אלהיו] כדוד אביו" (מלכים ב טז, ב). אמר לו ישעיה: "שאל לך אות מעם ה׳ אלהיך העמק שאלה" (ישעיה ז, יא), שיחיו המתים או שיעלה קורח משאול, "או הגבה למעלה" (שם), תבקש שירד אליהו מן השמים. אמר לו: יודע אני שיש בו כח לעשות, אבל איני רוצה שיתקדש שם שמים על ידי, שנאמר: "ויאמר אחז לא אשאל ולא אנסה את ה׳" (ישעיהו ז, יב). ביהואש כתיב: "ויעש יהואש הישר בעיני ה׳ כל ימיו אשר הורהו יהוידע הכהן" (מלכים ב יב, ג), וכיון שמת יהוידע נעשה רע, שנאמר: (ויהי אחרי) ["ואחרי] מות יהוידע" וגו׳ (דברי הימים ב כד, יז). ראה מה כתיב במנשה: "וישם את פסל הסמל אשר עשה בבית האלהים" (דברי הימים ב לג, ז). באמון כתיב: ["ויעש הרע בעיני ה׳ וגו׳] ולכל הפסילים אשר עשה מנשה אביו וגו׳ [ולא נכנע מלפני ה׳ וגו׳ כי הוא אמון הרבה אשמה"] (שם, כב-כג). וביהויקים כתיב: "ויתר דברי יהויקים ותועבותיו [אשר עשה] והנמצא עליו" (דברי הימים ב לו, ח), שמאס במילה ומשך את הערלה, ונכנס בפתח שיצא. בצדקיהו כתיב: "ויעש הרע בעיני ה׳ אלהיו" וגו׳ (שם, יב). הרי שבעה רשעים, לפיכך הנביא צווח ואומר: "אומללה (היולדת שבעה) [יולדת השבעה"] (ירמיהו טו, ט). לפיכך וירא ה׳ כי שנואה לאה וגו':

[טו] [דבר אחר: וירא ה׳ כי שנואה לאה], אלא ורחל עקרה. היא היתה עיקר הבית, שלא נשתעבד יעקב אלא בשבילה, שנאמר: "ויעבוד יעקב ברחל" (בראשית כט, כ). מנין שהיא היתה עיקרה של בית? שכן בניה של לאה מודים, בועז וכל סנהדרין שלו מבני יהודה היו, מבני בניה של לאה, ומה כתיב? "ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים יתן ה׳ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם" (רות ד, יא), מכאן שרחל עיקר הבית, שנאמר: ורחל עקרה. אמר ר׳ ברכיה הכהן (בר) [ברבי]: לא היה לה עיקר מיטרין, שנאמר: ורחל עקרה וגו׳. אף על פי כן היא ובניה עיקרן של עולם, שאין מעמיד ישראל בעולם אלא בניה של רחל. אמר ר׳ שמואל בר נחמן: מסורת היא ביד בנים של עשו, שאין נופלין אלא ביד בניה של רחל, שנאמר: "אם לא יסחבום [צעירי] הצאן" (ירמיהו מט, כ), שאם באים השבטים לדון עם עשו לומר לו: למה רדפת את אחיך? והוא אומר להם: [למה] אתם רדפתם את יוסף אחיכם? ואינם מועילים ממנו, וכיון שהוא בא אצל יוסף, אמר לו: למה רדפת אחיך? ואינו יכול להשיבו, ואם תאמר שעשה לך רעה, אף אחי שלמו לי רעה, ואני שלמתי להם טובה, מיד הוא שותק, שנאמר: "הנה היו כקש" (ישעיהו מז, יד), זה עשו, שנאמר: "ובית עשו לקש" (עובדיה א, יח). "אש שרפתם" (ישעיהו מז, יד), זה יעקב [שנקרא אש], שנאמר: "והיה בית יעקב אש" (עובדיה א, יח) (שנקרא אש). (ובית יוסף להבה וגו׳, לא זה יוסף שנאמר ובית יוסף להבה) (שם) ["לא יצילו את נפשם מיד להבה" (ישעיהו מז, יד), זה יוסף שנקרא להבה, שנאמר: "ובית יוסף להבה" (עובדיה א, יח)]: