מדרש תנחומא הקדום/כרך א/בראשית ל כא

שלמה בובר
מדרש תנחומא
הקדום והישן מיוחס לרבי תנחומא ברבי אבא על חמשת חומשי תורה
→בראשית כט לא	בראשית לא ב←

[טז] ויזכור אלהים את רחל וגו׳ ויפתח את רחמה (בראשית ל, כב). ילמדנו רבינו, מהו שיקנח אדם שולחן בשבת בספוג? כך שנו רבותינו: ספוג אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו, ואם לאו אין מקנחין בו, שאם אין עליו עור תפור לו הוא בא לקנח [בשבת] והמים נכנסין והוא (כונס) [כובש] והמים יוצאין, ונמצא סוחט בשבת, לפיכך אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו, [ואם לאו אין מקנחין בו], שלא יהא עוצר והמים יוצאין. בוא וראה מעשיו של הקב״ה שאינן כמעשה בשר ודם, בשר ודם בשעה שעוצר בספוג המים יורדין, פתח ידו אין המים יורדין, אבל הקב״ה אינו כן, אם עצר אין המים יורדין, שנאמר: "הן יעצר במים ויבשו" (איוב יב, טו), וכתיב: "ועצר את השמים ולא יהיה מטר" (דברים יא, יז), אבל אם פתח הן יורדין, שנאמר: "יפתח ה׳ לך" (דברים כח, יב). אמר ר' יוחנן: ארבעה מפתחות ביד הקב״ה ולא מסר אותן לבריה בעולם, ואלו הן, מפתח של גשמים. ומפתח של כלכלה, ומפתח של קברות, ומפתח של עקרות, ולכשהוצרכו מסרן הקב״ה לצדיקים. מפתח של גשמים מסר לאליהו, שנאמר: "אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי" (מלכים א יז, א). מפתח של כלכלה מסר לנח, שנאמר: "ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל" (בראשית ו, כא). מפתח של קברות מסר ליחזקאל, שנאמר: "ואמרת אליהם העצמות היבשות" (יחזקאל לז, ג). ומפתח של עקרות מסר לאלישע, שנאמר: "למועד הזה כעת חיה את חובקת בן" (מלכים ב ד, טז). ומנין שלא מסרן הקב״ה לבריה בעולם, אלא הוא בעצמו פותח אותן? מפתח של גשמים, שנאמר: "יפתח ה׳ לך" (דברים כח, יב). מפתח של כלכלה, שנאמר: "פותח את ידך" (תהלים קמה, טז). ומפתח של קברות, שנאמר: "הנה אני פותח את קברותיכם" (יחזקאל לז, יב). ומפתח של עקרות מנין? ממה שכתיב בענין: "ויזכור אלהים את רחל ויפתח את רחמה":

[יז] [דבר אחר: ויזכר אלהים את רחל]. זהו שאמר הכתוב: "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי" (תהלים נה, יט), מי אמר הפסוק הזה? דוד אמרו. בשעה שחלק אבשלום בנו עליו ואמר לו:" אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה׳ בחברון" (שמואל ב טו, ז), ואמר לו אביו: "לך בשלום ויקם וילך חברונה" (שם, ט), אמר לו אבשלום: מבקש אני ממך דבר אחד, שתתן לי שני זקנים שילכו עמי, שאהיה עושה על פיהם כל דבר שאני עושה. כתב לו [אגרת] שילכו עמו שני זקנים מכל עיר שירצה, נטל את האגרת והיה הולך בכל עיר ועיר, ורואה שני זקנים ובחורים שבעיר. היה מראה להם [את האגרת], ואומר להם: ראו מה כתב לי אבי, אלא בשביל שאני מחבב אתכם הרבה, אני מבקש אתכם, כך היה עושה בכל עיר ועיר, עד שנטל מאתים זקנים, שנאמר: "ואת אבשלום הלכו מאתים איש" (שם, יא), מהו מאתים איש? ר׳ הונא בשם ר׳ חייא בר אבא אמר: מאתים ראשי סנהדרין לקח עמו, כמה דאת אמר: "אספה לי שבעים איש" (במדבר יא, טז). "קרואים והולכים לתומם ולא ידעו כל דבר" (שמואל ב טו, יא), שלא היו יודעים היכן היו הולכים. עשה להם אבשלום סעודה, והיו יושבים שני זקנים, ואחד מאותם שחלקו עמו באמצע, והיה אותו שרבוץ בין שניהם אומר: מה נאה אבשלום למלך! נניח את דוד ונלך לנו עמו. מה היו עושין? אף על פי שהיו עמו, לא היו מתפללין אלא על דוד. ומה היו מתפללים? יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שנפול ביד דוד ולא יפול דוד בידינו. לכך נאמר: "כי ברבים היו עמדי" (תהלים נה, יט):

דבר אחר: פדה בשלום נפשי, מדבר ברחל. אמרה רחל: פדה בשלום נפשי, בזכות מה נתן לי הקב״ה בנים? כי ברבים היו עמדי, על ידי שהיו יעקב ולאה מתפללים עלי, לכך נאמר: ויזכר אלהים את רחל:

[יח] [דבר אחר: ויזכר אלהים את רחל]. זהו שאמר הכתוב: "זכר חסדו ואמונתו" (תהלים צח, ג), מדבר ביהושע, שהוא מבני בניה של רחל. וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו (שם), אותה ישועה שעשה יהושע, שנאמר: "שמש בגבעון דום" (יהושע י, יב). דבר אחר: זכר חסדו, זכירת אמנו רחל לבית ישראל, שנאמר: "אשר בנו (שתיהן) [שתיהם] את בית ישראל" (רות ד, יא), הוי ויזכר אלהים את רחל:

[יט] [דבר אחר: ויזכר אלהים את רחל]. מה כתיב למעלה מן העניין? "ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב" [וגו׳ "ואם אין מתה אנכי"] (בראשית ל, א). אמרו רבותינו: מכאן אתה למד שכל מי שאין לו בנים חשוב כמת. שכתיב בחנה: "ה׳ ממית ומחיה" (שמואל א ב, ו), אלא כך אמרה חנה: עד שלא נתן לי בן, הייתי מן המתים; עכשיו שנתן לי בן, נמניתי עם החיים. אמרה רחל ליעקב: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי, ויחר אף יעקב ברחל" (בראשית ל, א -ב). ורוח הקודש אומרת: "החכם יענה דעת רוח" (איוב טו, ב). אמר יעקב לרחל: וכי אנטידיסר^[1] של הקב״ה אני? "התחת אלהים (אני) [אנכי"] (בראשית ל, ב)? אמר לו הקב״ה: חייך, בלשון שאמרת: "התחת אלהים (אני) [אנכי"], בו בלשון בנה עומד ואומר לבניך: "התחת אלהים אני" (בראשית נ, יט). אמרה לו: כך היה יצחק אביך עשה לרבקה אמך? לא היו שניהם עומדים ומתפללים זה כנגד זה, שנאמר: "ויעתר יצחק לה׳ לנוכח אשתו" (בראשית כה, כא)? אף אתה תתפלל עלי אל ה׳. ואברהם זקנך, לא כך עשה לשרה? אמר לה: שרה הכניסה צרה לביתה. אמרה לו: אם כן, "הנה אמתי בלהה בא אליה" (בראשית ל, ג). לא עשה, אלא כיון שנתנה לו שפחתה, מיד עיברה וילדה. "ותאמר רחל דנני אלהים" (בראשית ל, ו), דנני וחייבני, דנני וזיכני. דנני וחייבני, שלא נתן לי בן; דנני וזיכני, שנתן לשפחתי בן, "ותקרא שמו דן". עיברה וילדה לנפתלי, "ותאמר רחל נפתולי אלהים נפתלתי" (בראשית ל, ח) (פירוש: לשון נינפי, שבכרכי הים קורין לכלה נינפי), נפתולי, שלי היתה החופה, שבכל יום רביעי היתה מקושטה להכנס, ונכנסה לאה, לפיכך נפתולי, ונכנסה אחותי, עם אחותי וגם יכולתי, "ותקרא שמו נפתלי" (שם), למה נפתלי? שמגבולם הם מעטרים את התורה שכתיב בה: "ומתוקים מדבש ונופת צופים" (תהלים יט, יא). כיון שראתה לאה שילדה ששה בנים, אמרה: כך התנה הקב״ה עם יעקב, שהוא מעמיד שנים עשר שבטים, והרי ילדתי ששה בנים, ושתי השפחות ד', הרי עשר. והיתה לאה מעוברת; אמרו רבותינו: זכר היתה מעוברת. אמרה לאה: הריני מעוברת, ואחותי רחל לא ילדה. מה עשתה לאה? התחילה מבקשת רחמים על רחל אחותה, אמרה: יעשה מה שבתוך מעיה נקבה ואל תמנע אחותי רחל מלהוליד בן. אמר לה הקב״ה: חייך, את ריחמת על אחותך, הריני עושה מה שבתוך מעיך נקבה וזוכרה בכך, "ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה" (בראשית ל, כא), מהו דינה? שדיינה מלהוליד בן על מנת שתלד רחל בן, שכן כתיב אח״כ: "ויזכור אלהים את רחל וגו׳ ותהר ותלד בן" (שם, כב-כג). מהו "ותהר ותלד"? מקיש לידתה לעיבורה, מה עיבורה שלא בצער, אף לידתה שלא בצער. "ותאמר אסף אלהים את חרפתי" (שם), מהו אסף, אלא כיון שאין האשה יולדת, חרפה מצויה בתוך־ ביתה. כיצד? שוברת כלי בתוך ביתה, במי יש לה לתלות? כיון שיולדת, תולה בבנה, לכך אמרה: אסף אלהים את חרפתי:

[כ] דבר אחר: אסף אלהים. אלא בשעה שילדה רבקה ליעקב ולעשו, נולדו ללבן שתי בנות, ושלחו אגרות זה לזה לומר: אתה הולדת שתי בנות ואני שני בנים, ניתן אלו לאלו, והיתה לאה שומעת מעשה עשו ובוכה, ורחל שומעת מעשה יעקב ושמחה. [מנין שהיתה לאה בוכה? שנאמר:] "ועיני לאה רכות" (בראשית כט, יז), תרגם מתורגמניה של ר׳ יוסי, מהו רכות? צירניות (פירוש עגולות). אמר לו ר׳ יוחנן: לא תרגמת יפה, ומהו רכות? ארוכות, שכל מה שנתן לה הקב״ה היו ארוכות: כהונה גדולה, ומלכות, ושמן המשחה. וכיון שילדה לאה ליעקב, היתה רחל מצירה לומר: שמא יטלנה עשו, מאחר שלא הולדתי בן. וכיון שילדה ליוסף, אמרה: אסף אלהים את חרפתי, ואין חרפה אלא ערלה, שנאמר: "כי חרפה היא לנו" (בראשית לד, יד). ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה׳ לי בן אחר, צפה ברוח הקודש שאינה יולדת אלא בן אחר:

דבר אחר: יוסף ה' [לי בן אחר, אמר ריש לקיש:] תוספתו של הקב״ה גדולה מן העיקר. ממי אתה למד? מחזקיהו, שהיתה מלכותו י״ד שנים, וכיון שהוסיף לו הקב״ה, הוסיף לו ט״ו שנים, שנאמר: "והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה" (מלכים ב כ, ו), הוי תוספת גדולה מן העיקר. וכן אתה מוצא בבנימין, שאמרה לו אמו: יוסף ה׳ לי בן אחר, אף הקב״ה הוסיף לה ממנו י׳ שבטים, ומן יוסף ב׳ שבטים. אמר ר' שמואל בר נחמן: העמיד הקב״ה מן רחל שנים עשר שבטים, עשרה מבנימין ושנים מיוסף. ומנין שהיו בניו של בנימין, שכתיב: "ויען שאול ויאמר הלא בן ימיני אנכי מקטני שבטי ישראל [ומשפחתי הצעירה מכל משפחות שבטי בנימין"] (שמואל א ט, כא), וכתוב אחר אומר: (וישלח שאול) ["וישלחו שבטי ישראל אנשים] בכל שבטי בנימין לאמר" (שופטים כ, יב). כיון שראו הנביאים שתוספת גדולה מן העיקר, התחילו לברך את ישראל בתוספת. משה רבינו אמר: "ה׳ אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם" (דברים א, יא), ואף דוד אמר: "יוסף ה׳ עליכם עליכם ועל בניכם" (תהלים קטו, יד). אף לעולם הבא, בלשון הזה הקב״ה מקבץ גליותיהם של ישראל, שנאמר: "והיה ביום ההוא יוסיף ה׳ שנית ידו לקנות [את] שאר עמו" (ישעיהו יא, יא):

1. צ"ל: אנטיקיסר, והוא משנה לקיסר. בובר.