מגן אברהם על אורח חיים שא

►| מגן אברהם • על שולחן ערוך אורח חיים שא |◄

סעיף א

(א) אין לרוץ:    ואף בחול אסור פסיעה גסה דנוטלת א' מת"ק ממאור עיניו:

(ב) יותר מאמה:    פי' שיהא חצי אמה בין רגל לרגל וכף הרגל הוא ג"כ חצי אמה כמ"ש סימן שצ"ז ס"ב בשם מהרי"ו ובאגודה כתב בשם התוספות פ"ק דתענית שלא יעקור רגלו השניה קודם שיניח הראשונה:

סעיף ב

(ג) ומרוצתם מותר:    משמע אפילו לכתחלה דלא כב"ח שנדחק:

(ד) וכן לראות:    פי' אף על פי שאסור לראות דיוקנאות כמ"ש סי' ש"ז סט"ו מ"מ אם הראי' עונג לו מותר לראות והב"ח פי' דמותר לרוץ כדי לראות דבר עונג:

(ה) מותר לטייל:    אפי' כוונתו להתעמל ולהתחמם בכך אבל אסור לרוץ כדי להתחמם [ב"י בשם תוספתא] וצ"ע דהא מתענג בכך וצ"ל דמיירי שעושה לרפואה כמ"ש סי' שכ"ח סמ"ב:

סעיף ג

(ו) ואסור לעבור:    משמע מלשונו דאם א"א לו לדלג מוטב שיקיפנה ממה שיעבור בה שהרי פסק ותני אסור לעבור כו' וכ"מ בגמרא דקאמר לקוף קא מרבה בהילוך לעבור במיא זמנין דאתי לידי סחיטה משמע דלהקיף קודם מלעבור במים ועוד דבעובר במים יש לחוש שיבא לידי איסור דאורייתא והא דכ' סי' תרי"ג ס"ח היינו במקום דמותר לעבור במים כיון שלא גזרו חכמים בו לא ירבה בהילוך ב"ח וכ"מ ל' רמ"א שם:

סעיף ד

(ז) להקביל פני רבו:    שחייב להקביל פניו ברגל אבל בשבת וחדש ליכא חיובא אבל מצוה איכא ואשה שוה לאיש בזה כדילפי' משונמית ועמ"ש סי' תקנ"ד סי"ב:

סעיף ו

(ח) לשמור פירותיו:    דשמיר' ממונו נמי קצת מצוה היא עיין סי' רמ"ח:

סעיף ז

(ט) חייב:    דע דכל מקום שנ' חייב אם עשה במזיד חייב כרת ובשוגג דהיינו ששכח שהוא שבת או שידע שהוא שבת ולא ידע שמלאכה זו אסורה חייב חטאת [ועיין סי' של"ד סכ"ז בהג"ה] אבל אם עשה מלאכ' שלא במתכוין כגון ששכח דבר אצלו ויצא עמו לר"ה פטור ודין ר"ה עיין סי' שמ"ה:

(י) בסייף:    אפי' חגור במתניו חייב שדרך הוצא' בכך בחול וכ"מ בגמרא:

(יא) בקסדא:    הוא כובע ברזל ומגפיים אנפלאות ברזל למלחמה:

(יב) מפני שצריך להסירם:    הקשה בתי"ט דל"ל האי טעמא תיפוק לי' דשבת לאו זמן תפילין ע"ש ול"נ דאת' לאשמעי' דבקמיע הכתובי' בו שמות אף על פי שהוא מומח' אסור לצאת בשבת מה"ט אם לא שמחופה עור ועסכ"ה ולפמ"ש סימן ש"ח סס"ד לק"מ:

(יג) במנעול:    הע"ש לא עיין סי' ש"ג סי"ג:

סעיף ח

(יד) בבגדו:    אבל בידו מחייבים בכל ענין האיש והאשה בנקובה ובשאינ' נקובה והע"ש לא דק בזה כל עיקר:

(טו) נקובה:    בב"י יש כאן ט"ס אבל בש"ע הוא כתוב כהוגן וכתב הב"ח דמ"מ ליכא למ"ד דבאיש חייב בנקובה ע"ש ואינו מוכרח והכלל הכל לפי הזמן אם דרכן לצאת כן בחול ולא הוי תכשיט הוי דרך הוצאתו בכך וחייב ואם אין דרך הוצאתו בכך בחול פטור אבל אסור משום דאינו תכשיט אלא שנחלקו באיזה מחט הוי דרך הוצאתו בזמן התלמוד ואם רוב העולם אין דרכן להוציא בכך אף על פי שאנשי מקום אחר מוציאין בכך פטור דבטלה דעתן אצל כל אדם כדאי' בגמרא דף צ"ב:

סעיף ט

(טז) ואם יצא חייב:    שלפעמים נותנת אשה לבעלה להוליכה לאומן ומניחה בידו עד שמגיע שם וא"כ אף בחול הוי דרך הוצאתו בכך וחייב דהרי אינו תכשיט לאיש:

סעיף י

(יז) או צורות:    עיין ביורה דעה סי' קמ"א ס"ה דבולטת אפי' בחול אסור להניחה ולהרב"י אשתמיטתיה כאן דין זה, ומ"ש כגון מפתחות ה"ה נדן של כסף דרגילין להתקשט בו [מ"ב] ואם יש בו סכין פשיטא דאסור:

סעיף יא

(יח) בזה להתיר:    דוקא כשקובע בראש החגורה ועשוי כמין זענק"ל לחגור בו אבל כשקובע באמצע חגורו אסור [ב"ח וכ"מ בד"מ]:

סעיף יב

(יט) ואם יצא פטור:    אף על פי שהוא דרך אומנתו כיון שלא הוציא כדרך המוציאין [רמב"ן גמרא] ומיירי שתחובה בבגדו במקום שאין דרך הוצאתו לגמרי בכך רק שעשה להראות שהוא אומן אבל במקום שדרך לתחוב בו בחול לפרקים חייב כמ"ש ס"ח וסימן ש"ג ס"ט (תוס' דף י"א ע"ב) ובזה דברי הע"ש בטלים:

סעיף יג

(כ) סינר מלפניה ומאחריה:    אבל אם הוא מאחריה בלבד וקושרתו ברצועות לפניה אסור [הג"מ פי"ט]:

(כא) קושרתו:    נקט קושרתו דבלא קשירה לא מתקיים כלל כיון שתלוי לפניה דלא כע"ש דמשוי לטור והרב"י טועה ולא עיין בסי' ש"ג סט"ו:

(כב) שלא יכאב:    היינו שלא יפול על בשר' ויתייבש עליה ונמצא מצערה [תוספות]:

סעיף יד

(כג) על צעיפה:    ז"ל מהרי"ל מה שרגילין הנשים לשאת בשבת חתיכות בגד פשתן על הצעיף כשיורדין גשמים להציל מטינוף המטר גם לעשירות מותר להוציא לר"ה כיון דלעניות חזי חשוב גם לעשירות מלבוש ולא משוי עכ"ל, משמע דאפי' חתיכות ב"פ כל שמתעטפת בו כדרך מלבוש שרי אבל ליתן על ראש' שיהא מונח עליה ולא מתעטפת בו אסור וכ"מ בב"י ואם כוונת' שלא יצערו אותה הגשמי' שרי בכל ענין ואפי' ניצלת עי"ז מטינוף וכ"מ בש"ג פ"ו ובמרדכי וכ"מ סי"ג ועסכ"א וסל"ה:

סעיף טז

(כד) מפנטאניס:    כיון דמחופה עור מהודק ולא מישתמיט [רשב"א]:

(כה) ויש מחמירין:    וכ"מ בהג"מ פי"ט דבמלכות רומא נהגו בהן איסור ועיין בפסחים דף נ"א וכ"כ בש"ל ומ"מ אם שכח ויצא בהן לר"ה א"צ להסירן עכ"ל עמ"ש סי' ש"ח סט"ו:

(כו) במקום שאין דרך כו':    אפי' דרכם לילך בחול יחף ילבוש בשבת מנעלים כדי שיזכור שהוא שבת כ"מ בד"מ ובכלבו ועיין סוף סי' ב' דמדות צניעות שלא לילך כלל יחף:

סעיף יז

(כז) אבל אם אפשר:    כגון זקן ההולך בביתו בלא מקל וכשיוצא לחוץ נשען על מקלו מחמת תשות כח אסור (ואף על פי שמנענע גופו אסור סמ"ק) הרא"ש וכ"כ המ"מ דדוקא כשא"א לו לילך כלל בלא מקל מותר וא"כ פשוט מה שנהגו החשובים לילך במקל שבידם אסורים לצאת בהם בשבת וא"ל דלהוי כתכשיט דלא מצינו שמותר לישא תכשיט בידו ואף ר"א דסבר תכשיטים הן לו לא קאמר אלא דאינו חייב חטאת אבל איסורא מיהא איכא וכ"מ בתוספות דף ס"ב דכשנושא תכשיט בידו אסור לכתחלה משום מראית העין וכ"כ ראב"ן סי' שמ"ט והא דאמרי' בירושלמי ר"ג וכו' ומפתח בידו ע"כ בידו לאו ממש דא"כ לא שייך למיגזר דלמא שליף ומחוי עב"י וצ"ל כמ"ש הר"ן שיהיה תחוב באצבעו כמין טבעת וא"כ מוכח מהתם דאסור לישא תכשיט בידו עבב"י ועוד דהא עשוי לתכשיט ולהשתמש בו כמ"ש סי"א אבל במקום שיש עירוב נ"ל דמותר לצאת דאינו נושאו אלא לכבוד אבל איש בעלמא שאינו נושא לכבוד אפילו במקום שיש עירוב אסור דאיכא זילותא דשבת כמ"ש סימן תקכ"ב ונ"ל דמ"ש הטור אין יוצאין בכסא וכו' ואם רבים צריכים לו מותר מיירי גם כן במקום שיש עירוב ובזה מתורץ קושית הרב"י, כתב הרמב"ם אם יצא הקטע בקב או באנקטמין של עץ פטור ע"כ:

סעיף יח

(כח) סומא:    כיון שיוכל לילך בלא מקל:

סעיף יט

(כט) וכבלים:    הוי כמו מלבוש [מרדכי]:

סעיף כא

(ל) בשק:    מפני שדרך לצאת בו מפני הגשמים ולכן אף בלא גשמים נמי שרי (הרא"ש) ועיין סוף סימן מ"ב:

סעיף כב

(לא) אסור לכרוך חוט:    ז"ל הרמב"ם ובמוך וספוג שע"ג המכה ובלבד שלא יכרוך עליהן חוט או משיחה שהרי החוט והמשיחה חשובין אצלו ואינם מועילים למכה עכ"ל משמע שאפי' על הספוג אסור לכרוך חוט וכ"מ מלשון הרי"ף והתוספתא דלא כמ"ש הב"ח וטעמא דחוט או משיחה חשובין ואינן בטלים לספוג כמו אגד שהוא של סמרטוטים וכשמתירו משליכו ולא חשיב ובטיל לגבי הספוג ועסנ"א:

סעיף כג

(לב) אינם ארוגים לא:    ולפי מ"ש ס"ט דלא גזרינן באיש דלמא אתי לאחויי צ"ל דהכא הוה טעמא דלמא מחייכי עלה דמיחזי כיוהר' ואתי לאתויי ואף על גב דהכא מיירי בקטן דאפי' מייתי ליה בידים ליכא איסור י"ל דגזרי' דלמא מחייכי עליה בני מלכים כל שעה וא"א שלא ישמע אביו ויטלם ואתי אביו לאתויי אבל אי בני מלכים לא מחייכי עליה אפי' אי מפסיק ליכא למיחש דלמא מייתי ליה אבוה דלא שכיח שיהא אביו בצדו בשע' שיפסיק עכ"ל התו':

(לג) שדרכו להיות מחובר שם:    בכל הבגדים לנוי דלא אטרחוהו חכמים לפסוק ולהתגנות:

(לד) מחובר לכסות:    ודוק' שתפו' בב' תכיפו' אבל קשיר' אינה מועיל [ב"ש] וצ"ע מ"ש מעגולים ירוקים דשרי כשמחובר קצת וצ"ל דאותן בטלים טפי לבגד וכ' הב"ח דוקא כשמחובר בכסות אז בטל לגבי כסות אבל בחגור' אינו מועיל דאינו בטל לגבי חגורה וכ"מ בש"ג וה"ה דמותר לצאת בקפונ"י התפורה מאחריהם אבל אסור לצאת במטלית שקושר בפתילין של כובע לקנח בו עיניו [ש"ג פ"ו כ"ה]:

(לה) ואין משמיעים קול:    צ"ע דהא פסקי' בסימן של"ח דלא אסר אלא קול של שיר בלבד ועוד דכתב הטור שם דלכ"ע מותר להניח טבעת חלול' שיש בה אבן המשמיע קול כיון דלא בעי ליה להאי קלא וכ"כ בהג"מ פכ"ב ומביא ראיה מדאמרינן דף כ"ח דיוצא העבד בזוג אף על גב דאית ליה עינבל כיון דלא בעי ליה לקלא ע"כ וצ"ל דמיירי דוקא בקטנים וז"ל הש"ג אם עשוי' להשמיע קול אסורין וכ"מ בתוספות שאין מקשקשין את הזוג לתינוק עכ"ל משמע דוקא בתינוק דקבעי ליה לקול של שיר וכמ"ש סימן של"ט סעיף ג' ואף על גב דהקטן עושה זאת מ"מ צ"ל דהוי כמאכילו איסור בידים ועמש"ל ועיין סי' של"ט בהג"ה:

סעיף כה

(לו) לכל אדם:    פי' שכל אדם מותר לישא אותה איגרת אף שלא ריפאתה אלא לאדם אחד ג"פ אבל אם יכתוב איגרת אחרת אסורה:

(לז) ב' המחאות ביחד:    כגון שכ' אגרת וריפא לראובן ועוד אגרת לשמעון ועוד אגרת וריפא לשמעון ב"פ ועדיין לא אתמחי גברא לפי שלא ריפא ג' אנשים ולא קמיע ואח"כ ריפא באותה אגרת ללוי ונמצא באו ב' המחאות ביחד:

(לח) לא תלי' וכו':    ונ"מ שאם הפסיד הרופא המחאתו כגון שכ' ג' אגרות ולא הועילו אז גם הקמיע אסורה משא"כ כשבאו שנים ביחד או שבא המחאת קמיע תחלה אז אף על פי שהפסיד הרופא המחאתו המחאת הקמיע במקומה עומדת:

(לט) לא גברא:    דאמרינן מזלא דחולה גרם וא"כ אף הוא עצמו אסור לצאת בו:

(מ) של כתב:    ואם הוא מכתבי הקודש אסור לצאת בה אא"כ מחופה כמ"ש ס"ז ע"ש (ד"מ הג"מ) וכ"ה בגמרא:

סעיף כח

(מא) וגם הוא מרפא:    משמע דאם אינו מרפא אלא שעושה כדי שלא ינגף אסור ועסכ"ב:

סעיף כט

(מב) על כתיפיו:    יש מגדולים שכתבו החכמים שתולין הסודר על כתפיהן לתכשיט ת"ח אסורים לצאת בה ובקושטנטינא אין נזהרין והמדקדקין תוחבין ראשי הסודר באיזוריהן והשתא ליכא למיחש דלמא משתליף ליה ול"נ שצריך לקשור באזור (כ"ה):

סעיף ל

(מג) סביב הצואר:    שנהגו לצאת כן אפי' בבתיהם ודרך מלבוש הוא להם [רשב"א וכ"כ בד"מ] ובמהרי"ל דמותר לצאת בטליתות שלנו ועסל"ד:

סעיף לא

(מד) ומוציא ידיו מתוכה:    משמע דאם אין מוציא ידיו מתוכ' כמו שמתעטפים הנשים או האשכנזים אסור להגביהם וז"ל מהרי"ל הני נשי שמפשילים ומקפלים בגדיהם תחת זרועותיהם להגביהם שלא יטנפו שוליהן אסורים דנעשים באמצע כמרזב אך יכולים להגביה בידן בלי שום קיפול עכ"ל משמע דלא ס"ל לחלק בין דרך מלבוש או לא אלא במגביה קצת דמ"מ הוי דרך מלבוש אבל להגביה לגמרי אסור וכ"מ בב"י:

סעיף לב

(מה) היוצא במעות:    מהרי"ל ז"ל התיר לשאת אצלו בשבת מטבעות מנוקבים כל שהוא בשעת הסכנה אך לא יוציאם חוץ לעירוב וי"א שהתיר בכה"ג גם בשאין מנוקבי' ואם מתירא מגזיל' כגון שמחפשין עבדי המושל מותר להוציאן חוץ לעירוב כמ"ש סימן של"ד עכ"ל וא"כ מ"ש בתחל' שלא יוציאם חוץ לעירוב מיירי שלא בא שום אדם לגזול וא"כ לא שייך לומ' שהוא בהול רק שהוא שעת הסכנה ואם ירגישו העכו"ם במעותיו יגזלוהו או יסתכן כמ"ש או"ה ע"ש ומ"מ משמע מדבריו דלשאת אותן בידו אסור רק לשאת אצלו דהוי טלטול כלאחר יד וכ"כ הב"י בשם אגור ובמהרי"ל ומ"ש סי' ש"ג סכ"ב דמות' לצאת היינו משו' שיחדו לתשמי' ובטל לגבי הבגד אבל נקוב' בעלמא אינו מועיל אא"כ נקבה לתלותו בצואר בתו אם לא בשעת הסכנה:

סעיף לג

(מו) במקום פסידא:    כיון שהוא הוצאה כלאחר יד וגם בזמן הזה ל"ל ר"ה דאוריי' (ב"י אגור) אבל אם אינן תפורים אסור כמ"ש סל"ב, והע"ש עשה את עצמו כאלו לא ידע את יוס"ף ע"ש:

סעיף לד

(מז) בסודר כו':    מפני שדרך לבישתו בכך אף בחול. ב"י:

סעיף לה

(מח) לבדים:    ז"ל הרמב"ם הכר והכסת אם היו רכין ודקין כמו הבגדי' מותר להוציאן מונחים על ראשן דרך מלבוש:

סעיף לו

(מט) בב' מלבושים:    והני נשי שיש להם כתנות ובהם המיינות תפורין לחגור בהן ואח"כ חוגרת עוד חגור' של משי או כסף טוב שלא תחגורנה המייני הכתונת ומ"מ אין חשובין כמשוי כיון שהם מחוברים בכתונת בטלי לגבייהו (ב"י ש"ל) עסכ"ג:

סעיף לז

(נ) שיתפרם:    שמא ישכח ויעבירנו ד"א בר"ה ועכשיו נהגו להקל כיון שאין לנו ר"ה וטוב להחמי' [ב"ח]:

סעיף מ

(נא) כובע:    ז"ל הרמב"ם פכ"ב כובע שיש לו שפה מקפת שהוא עושה צל כמו אוהל על לבושו מותר ללבשו ואם הוציא מן הבגד סביב לראשו או כנגד פניו כמו אוהל והיה מהודק על ראשו והיה השפה שהוציא' קשה ביותר כמו גג אסור מפני שהוא עושה אוהל עראי עכ"ל וכתב הכל בו דוקא אם הוא קשה ואינו נכפף ובהג"מ כתב וכובעים שלנו שרי דמשופעים והולכים כלפי מטה ומשמע בסה"ת דזהו מה שקורין בריט"ל בפולין עיין סי' שט"ו ס"ח וסי"א ויש נמנעים מלתת הטלית על ראשם כדי שלא יהיה הטלית מכאן ומכאן כמו דפנות כמ"ש סי' שט"ו וצ"ע לדידהו דכל הפוסקים שכתבו לאיסורא וכן בגמרא אטו מיירי דוקא כשיש לו טלית על ראשו וע"ק דה"ל לשנויי הכי בגמרא הא דאית ליה טלית בראשו הא דלית ליה אע"כ כמ"ש הרא"ש פרק המביא דמוכח בפרק ב' דעירובין כיון שעיקר כונתו לעשות אוהל להיות לצל אסור אפי' בלא דפנות והכי דייק לישנא דרמב"ם, ולכן נ"ל שאם הכובע קשה ביותר יניחנו בשיפוע כמש"ל והב"ח כתב היכא דנהוג היתר כרש"י נהוג וכ"כ במהרי"ל להתיר:

סעיף מא

(נב) בכובע:    שאין בו שפה טפח ובמקום שאין דרך בני אדם לילך ברחוב בלא כובע זה שרי דודאי לא ישאנו בידו (מ"ב) ועבב"י:

סעיף מב

(נג) ולא קמיעי':    דאי אין בהן רצועות אמרינן שמא קמעין הן דטרח אינש לעשות קמיע כעין תפילין [ב"י] ועמ"ש רסי"א:

(נד) זוג זוג:    הקשה בתוי"ט כיון דקי"ל דשבת לאו זמן תפילין א"כ יכניס ב' זוגות בבת אחת דלא עבר על בל תוסיף כיון דלאו זמניה הוא כדאית' בגמ' עכ"ל, וצ"ל כיון דאנן לא בקיאין לכוין המקום כמ"ש סי' ל"ד ואם יניח שלא במקומו יהי' משאוי לכן לא יניח אלא זוג א' ועמ"ש סוף סי' תרנ"א ורש"א כ' דאפי' למ"ד שבת לאו זמן תפילין הוא אסור ללבוש יותר מזוג א' דלא שרי ליה יותר ממלבושו בחול כדאי' בגמ' וכ"כ הר"ן והא דאוקימנ' כמ"ד שבת זמן תפילין הוא משום דמתני' ר"מ הוא דס"ל כן ע"ש, אבל אשה אסור' להכניסה ואף על גב דק"ל דמותר לצאת בשק מפני שהרועים רגילים לצאת בהם מקרי מלבוש לכל אדם שאני נשים שהן עם בפ"ע (שבת דף ס"ב) ולכן נ"ל שאם יצאה בטלי' המצוייצ' חייב' חטאת אבל דבר שהוא מלבוש גמור לאיש מותרת אשה לצאת בו ועיין ביורה דעה סי' קפ"ב משא"כ טבעת לא מקרי מלבוש גמור:

סעיף מה

(נה) ולא ישטחם:    משמע דוקא כשנשרו במים אבל אם נפלו מים מועטים מותר לשטחן דבמים מועטים כאלו ליכא למיחש לכיבוס וכ"מ קצת בספר יראים, ועוד דבסי' ש"ב ס"ט יש מתירין לכתחלה ליתן עליהם מים מועטין אך בסעיף מ"ז משמע קצת דאסור דהא אפילו בזיעה אסור:

(נו) ואפי' בחדרי חדרים:    פסק כרב הקשה בש"ג פרק חבית דבסי' ש"ה סי"א פסק דמטיילת בזוג בחצר אבל לא בר"ה משום דמיחזי כמאן דאזיל למכר' ובגמ' דף ס"ה אמרינן דלרב אפי' בחצר אסור והב"י בסי' של"ו ס"ט כ' בשם התוס' דדוקא במקום שיחשדוהו שעושה איסור מדאורייתא אסור בחדרי חדרים ע"ש וא"כ לק"מ ומ"מ קשה ה"ל לשנויי הכי בשבת דף ס"ה ואפשר דהתוס' סוברין דסוגיא דשבת אידחי ליה מההיא דכתובות ועיין בר"ן פ"ק דביצה:

סעיף מו

(נז) סמוך לאש:    משום מלבן או משום מבשל כמו אונין של פשתן [שם] וא"כ אפי' בשרייה מועטת אסור ומיהו במקום שאין היס"ב ליכא משום בישול וכמ"ש סי' שי"ח סי"ד ובמקו' שאין בישול אין ליבון דאל"כ בחמה נמי ליתסר משום ליבון אלא ע"כ כמ"ש:

(נח) ואסור לטלטלם:    ז"ל המרדכי מסתפג אדם בעשר אלונטית ולא יביאם בידו מזה המשנה למדנו דכל דבר השרוי במי' אסור לטלטלו וכו' עכ"ל וצ"ע דהא קי"ל דאין הלכה כאותה משנה וכמ"ש סמ"ח וצ"ל כמ"ש הר"ן דשאני רחיצה וסיפוג דא"א לעמוד בלא רחיצה וסיפוג כדאיתא פרק כירה עכ"ל משמע דמ"מ עשרה בני אדם מותרין לטלטל דמדכרי אהדדי דבזה לא אדחי הא מתני', ולכאורה משמע דבזמן הזה דאפשר בלא רחיצה אסור להסתפג ומיהו י"ל כיון דלא גזרו חכמים שרי וכמ"ש סוף סי' י"ג בב"י ומ"מ טוב להסתפג בדבר שאין מקפיד על מימיו:

סעיף מט

(נט) שלא יוציאם:    היינו בכרמלית:

סעיף נ

(ס) בעלי חטטין:    ומניחין פשתן שיהא נראה כשער [מ"מ] ועיין סי' ש"ג סי"ג:

(סא) או שיצא:    דאל"כ אף לטלטלן אסור וכמ"ש בסי' רנ"ט [תוס'] ועיין סי' ש"ח סכ"ד:

סעיף נא

(סב) הכרוכים על היד:    ה"ה בכרוכים על המכה ממש כמ"ש סכ"ב ומשמע אפי' לא יצא בהן שעה א' מבע"י וכמ"ש הג"מ בשם ר"י דלא כמ"ש הכל בו: