עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְה֤וּא רַח֨וּם ׀ יְכַפֵּ֥ר עָוֺן֮ וְֽלֹא־יַֽ֫שְׁחִ֥ית וְ֭הִרְבָּה לְהָשִׁ֣יב אַפּ֑וֹ וְלֹא־יָ֝עִ֗יר כׇּל־חֲמָתֽוֹ׃
"והוא", ובכ"ז ע"י "שהוא רחום יכפר עון", ויש הבדל בין "אף וחמה", שהאף הוא האף החיצוני המעניש, והחמה היא החמה הפנימית השמורה בלב, והנה האף החיצוני כבר יצא והתחיל הנגף, וה' "הרבה ברחמיו להשיב אפו", ואת "החמה" הפנימית "לא יעיר כלל", כי כשהחמה מצטרפת עם האף א"א להשיבו, כמ"ש כי יגורתי מפני האף והחמה אשר אמר ה' להשמיד אתכם:
ביאור המילות
"אפו, חמתו". החמה הוא הכעס השמור בלב והאף הוא הגלוי (כנ"ל ו' ב') וכשיש אף וחמה ביחד בא להשחית, כמ"ש כי יגורתי מפני האף והחמה אשר אמר ה' להשמיד אתכם, ומשה עמד בפרץ להשיב חמתו מהשחית, כמ"ש חז"ל שחמה משה הרגו, וע"י שלא העיר החמה שב האף ולא השחית:
(לח - לט) "והוא רחום יכפר"כו'. אם פתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו למה לא הרגם מיד כי חטאו חטאה גדולה כלפי מעלה עד אין קץ ולא היה די מה שחיו כל שנותם בבהלה, ואם אינו שם על לב מה שחטאו לו אם כן גם כלות שנותם בבהלה לא יעשה, לזה אומר "והוא רחום יכפר"כו' לומר כי הלא "והוא"ית' "רחום", לא שיוותר כי (ב"ק נ א) מאן דאמר דקב"ה וותרן הוא יוותרו מעוי, כי אם שיכפר עון על ידי ייסורין ששם שנותם בבהלה, אך רחמנותו היא שלא ישחית להיות תם ורשע, מכלה כמשחית שכיון שניתן לו רשות להשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע (ב"ק ס א), אך הוא ית' "לא ישחית"כי אם יביא ייסורין לאטו לכפר עון וגבי דיליה, ורב טוב לבית ישראל כי "והרבה"במה שעשה "להשיב אפו"הוא המשחית הנקרא אף, לא הניחו לפקוד העון כי הוא היה משחית הכל כי כשניתן רשות כו' ועל כן משיב האף מעל ישראל בל יפקד הרע על ידו. ואפי' כשמניח את החימה שהיא קלה מהאף, כי על כן סלקה משה בעגל, והוא ית' את האף, אינו מעיר אותה לגמרי כי אם קצתה וזהו "ולא יעיר כל חמתו":
ולמה ירחם כ"כ ומה גם בעון גדול כזה שפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולא יכלה את שונאי ישראל, הלא הוא כי הנה "ויזכור כי בשר המה"כו'. והוא מאמרם ז"ל (סנהדרין צא ב) שכשבא לדון את האדם בגוף, הגוף פוטר עצמו באומרו כי בשר הוא וגוש עפר שבלי נפש לא יחטא, והנפש אומרת בלעדי הגוף לא אחטא כי הנה בצאתי ממנה לא שבתי לכסלה, והוא ית' משיב ואומר כל אחד לבדו לא חטא אני אביא את הנפש בגוף כאשר בהעוותכם ואדון אתכם, כמשל החיגר והסומא שהיו נוצרי תאנה ואכלו פריה. והן אמת כי גם שאין טענת כל אחד מספקת להציל את הגוף והנפש מן הדין, הצלה פורתא לבלתי השחית לגמרי כי אם להרבות "להשיב אפו"כו' יספיק, וזה יאמר "ויזכור כי בשר המה"והיא טענת הגוף כי בשר הוא ובלי נפש לא יחטא, וגם טענת הנפש כי הלא הוא "רוח הולך"מאת הגוף "ולא ישוב"לחטא, נמצא כי הרוח לבדו איננו חוטא. ועל כן יועילו טענות זה וזה לבלתי הכביד את העונש גם שלא יועילו לפוטרו ממנו:
