"האויב תמו" - כי חרבות השנאה לנצח הם עליו כחרב חדה ד"א חרבות לנצח אותו אויב שחרבות שנאתו היתה עלינו לנצח וזהו עמלק שנאמ' בו ועברתו שמרה נצח (עמוס א) חרבות לשון חרבן וכן פתרונו האויב תמו חרבות לנצח וכן נאמר (ביחזקאל לה) שממות עולם אתנך ועריך לא תשובנה
"וערים נתשת" - כי תאמר אדום רששנו וגו' ונשוב ונבנה חרבות כה אמר ה' צבאות המה יבנו ואני אהרוס (מלאכי א)
האויב - אמר בן לברט: כי מצא חרבות בפתח בספר קדמון על כן פירש בו, כמו: חרבות צורים.
והנכון בעיני: שהחי"ת חטוף בקמץ.
ואמר רבי משה: היה ראוי להיות אבד זכרם אתה וכמוהו: יען אשר גבהת בקומה ויתן צמרתו ותתן צמרתו ולא דבר נכונה, כי כח השם בפעלים כמו מפי עליון לא תצא והטעם יציאות הרעות והטובות והם הגזרות וככה הוא יען אשר גבהת בקומה ויתן גבהך.
ולפי דעתי: כי האויב כמו הקהל חקה אחת לכם וכן הפירוש ואתה האויב, בעבור שתמו החרבות שהחרבת לנצח וערים נטשת אבד זכרם חשבת כי תמלט ושכחת כי השם לעולם ישב, ויקח הדין ממך, על כן אחריו וה' לעולם ישב והנה הוא קשור עם אבד זכרם הערים הנה מחה השם את שמו ככתוב למעלה והוא הטעם שגמל לך כמעשיך.
"נתשת" - ענין עקירה והריסה כמו לנתוש ולנתוץ (ירמיהו א')
מצודת דוד
"האויב" - אתה האויב דע שהחרבות תמו לנצח ר"ל המקומות החרבות שבך יכלו עד עולם ולא ישובו לקדמותן ואף הערים אשר נהרסו בחטאך המה יהיה נאבד זכרם וכפל הדבר במ"ש
"האויב", דע אתה האויב, שהגם "שתמו חרבות" הם הערים שהחרבת "לנצח", שלא יבנו עוד ולא תירא שיקומו וינקמו נקמתם ממך, "והערים אשר נתשת" לא לבד שאבדו, כי גם "אבד זכרם" שאין זוכר אותם עוד, עד שלא תירא שיקום נין ושאר או גואל הדם לנקום נקמתם, דע כי רק "המה אבד זכרם", אבל עוד נמצא גואל דמם, הגואל אשר אין שכחה לפניו, כי.
ביאור המילות
"האויב". ה"א הקריאה, כמו הדור אתם (ירמיה ב'), "נתשת". העקירה עם השורש, "המה". בא לדיוק רק המה, אבל ה' לעולם ישב:
(ו) ואין לומר כי עדיין יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר, אם היה הוא ובית דינו לא היה מיקל כל כך שבמות הבן כיון שנעשה בעבירה ינכה מיתתך, אלא ודאי שהיה על פי מדת רחמים ונשאר עדיין מקום למדת הדין לקטרג, לזה אמר "גערת" כו' לומר אין ראיה ממה שמיקל בדין שלא היה הוא ובית דינו, כי הלא נמצא פעם מכביד ופעם מיקל לפי הענין והכל על ידי הוא ובית דינו, כי הנה "גערת גוים" בדור הפלגה, שהקלת ולא היתה רק גערה בעם שהפיצם ה' בלבד, ולא המיתם, ולא איבד ארצם, עם היותם לוחמים על ה', ובדור המבול שלא היה כל כך עון, איבד העם ולא הערים, כי "אבדת רשע", שלא נשאר אפילו רשע אחד, כי אם נח איש צדיק היה, אך כל השאר "שמם מחית לעולם ועד", כי אם (ז) "האויב תמו, חרבות לנצח", חרבות שלהם נשארו לנצח. ובמקום אחר, זה וזה, כי "וערים נתשת" הם סדום וחברותיה שארצותם נתש, ואיבד גם "זכרם" של העם, וזהו אומרו "המה" שחוזר אל העם, ולא אמר "הנה", כי איבד ערים ועם:
