מ"ג שמות כ יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מ"ג שמות כ · יג · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
לא תחמד בית רעך לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמרו וכל אשר לרעך

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
לֹ֥א תַחְמֹ֖ד בֵּ֣ית רֵעֶ֑ךָ  לֹֽא־תַחְמֹ֞ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֗ךָ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ וְשׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
לָא תַחְמֵיד בֵּית חַבְרָךְ לָא תַחְמֵיד אִתַּת חַבְרָךְ וְעַבְדֵּיהּ וְאַמְתֵּיהּ וְתוֹרֵיהּ וּחְמָרֵיהּ וְכֹל דִּלְחַבְרָךְ׃
ירושלמי (יונתן):
עַמִּי בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא תֶהֱווּן חֲמִידִין לָא חַבְרִין וְלָא שׁוּתָּפִין עִם חֲמִידִין וְלָא יִתְחֲמוּן בִּכְנִשְׁתְּהוֹן דְּיִשְרָאֵל עִם חֲמוּדִין דְּלָא יְקוּמוּן בְּנֵיכוֹן מִן בַּתְרֵיכוֹן וְיִלְפוּן לְחוֹד הִינוּן לְמֶהֱוֵי עִם חֲמוּדִין וְלָא יַחְמִיד חַד מִנְכוֹן יַת אִנְתְּתֵיהּ דְּחַבְרֵיהּ וְלָא לְעַבְדֵיהּ וְלָא לְאַמְתֵיהּ וְלָא לְתוֹרֵיהּ וְלָא לְחַמְרֵיהּ וְלָא לְכָל מַאן דְּאִית לְחַבְרֵיהּ אֲרוּם בְחוֹבֵי חִמּוּדַיָא מַלְכוּתָא מִתְגַרְיָא בְּנִכְסֵיהוֹן דִּבְנֵי נְשָׁא וּלְמֵיסַב יַתְהוֹן וְעַתִּירֵי נִכְסִין מִתְמַסְכְּנִין וְגָלוּתָא אַתְיָא עַל עַלְמָא:

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

לא תרצח: כל רציחה הריגה בחינם הי בכל מקום, מות יומת הרוצח, הרצחת וגם ירשת, צדק ילין בה ועתה מרצחים, אבל הריגה ומיתה יש בחינם כמו ויהרגהו דקין, ויש בדין כמו והרגת את האשה, ומה שכתוב אשר ירצח את רעהו בבלי דעת, לפי שמדבר בעניין רוצח במזיד לכך הוא אומר ואם רציחה זו בכלי דעת פטור, תשובה למינים והודו לי, ואף על פי שיש בספריהם אני אמית ואחיה בלשון לטין של לא תרצח, הם לא דיקדקו:


רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


לא תרצח. חמשה דברות אלו שהם ה' לאוין היו בלוח השני, ועתה אבאר לך סדורם ובאורם וקשורם ג"כ זה בזה. אחר שהזהיר למעלה על ע"ג בלאו הזכיר כאן לא תרצח לא תנאף כי כן סדורם בעונש שלהם, וכן יזכירם רז"ל תמיד ע"ג ושפיכות דמים וגלוי עריות. וכשאמר לא תגנוב בגנבת נפש הכתוב מדבר דבר שיש בו חיוב מיתת ב"ד דומיא דרציחה ונאוף, והזהיר אחר הרציחה והנאוף הגנבה ועדות שקר והגזל שהוא בכלל החמדה וסדר הלאוין האלה ראשון ראשון חמור יותר וע"כ נסדרו על הסדר הזה הנכון.

לא תענה ברעך. לא אמר באחיך כמשפט הכתובים (דברים כג) לא תשיך לאחיך, (שם כב) לכל אבדת אחיך, וכיוצא בזה, כי שם אנו דורשים אחיך ולא עכו"ם וכאן הזהיר אפילו על העכו"ם כי כן מצינו (שמות יא) וישאלו איש מאת רעהו והוא נאמר על המצריים, ועוד שאלו אמר באחיך היה נראה שהעדות כשרה בקרובים כי לא יזהירנו אלא מעדות שקר אבל עדות של אמת כשר ואין הדבר כן כי כל עדות פסולה בקרובים הן שיהיה שקר הן שיהיה אמת הן יהיה לתועלתו או להפסדו. והיה הכתוב ראוי לומר לא תענה ברעך עדות שקר, ואלו אמר כן לא היתה האזהרה כי אם למעיד עצמו שלא יעיד הוא עצמו עדות שקר, אבל כשאמר עד שקר יתבאר מזה שהוא אזהרה שלא יהיה נסכם להזמין עד שקר, וזהו לשון לא תענה לא תסייע ולא תזמין ברעך עד שקר שיעיד עליו.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לא תנאף" עקרו באשת איש, שהוא היותר מורגל אצל עוברי עבירה, ובכללו כל ביאה פסולה: " לא תגנוב" בכלל גנבה גנבת נפשות וגנבת ממון וגנבת דעת הבריות, אף על פי שעקר האזהרה על גנבת נפשות, דבר הלמד מענינו, כמו שלמדוהו זל:

" לא תענה ברעך עד שקר" ובכלל זה הולך רכיל ומוציא שם רע, אף על פי שעקרו על מעיד בבית דין:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לא תרצח". חמש דברות ראשונות הם ענינים שבין אדם למקום, וכולל עניני המחשבה כמו אנכי ולא יהיה לך, ענינים שבדבור כמו לא תשא וזכירת השבת שהוא בדבור, כמו שפי' חז"ל שבא בין על הזכירה בכל ימי השבוע שיספר אחד בשבת ב' בשבת לא כדרך שאחרים מונים שכל יום יש לו שם אחר, בין על הזכירה בכניסת השבת לקדש קדושת היום שהוא מדאורייתא, ובין ענינים שבמעשה כמו לא תעשה לך פסל לא תעשה כל מלאכה. וכבוד אב ואם שהוא במעשה ג"כ מאכילו ומשקהו, והוא ג"כ נחשב בין מצות שבין אדם למקום שהוקש כבודם לכבוד המקום, וחמשה דברות האחרונות שהיו כתובים בלוח השני הם מצות שבין אדם לחברו, וע"כ בחמשה הראשונות נזכר בכל אחד שם ה' אלהים ובאחרונות לא נזכר שם ה'. ובא האזהרה שלא יזיק לחברו לא בגופו לא תרצח, ולא בממונו לא תגנוב, שהגם שעקרו על גנבת נפשות כולל כל עניני גנבה כמ"ש המפרשים, ובין דבר ממוצע בין גופו לממונו שהוא אשתו שהיא כגופו והיא ג"כ קנינו, כמ"ש דקיחה איקרי קנין, וגונב נפשות מזיק לחפשיותו ולכבודו, והזהיר שלא יזיק לו במעשה, ואף בדבור לא תענה ברעך עד שקר, ובדברות האחרונות הוסיף עד שוא אף דבר שאין בו ממש כמו רכילות ולה"ר להוריד כבודו ומעלתו, ואף לא יזיק לו במחשבה לא תחמוד, ובראשונות הקדים בית רעך כפי הצורך לו יותר שהבית קודם בצורך, ובאחרונות הקדים אשת רעך שסדר כפי חומר החטא. ויש הבדל בין חמדה ובין תאוה שהחמדה הוא מצד החושים דבר הנחמד למראה עין, ובא לרוב מחמד עין מחמד עיניהם, והתאוה הוא מצד הנפש המתאוה אף דבר שאינו רואה עתה למראית עין ואין בו חמדה מצד יפיה, רק נפשו המתאוה אותה אותו כמו כי תאוה נפשך לאכול בשר (דברים יב) ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם (ש"ב כג), ובא נסמך אל נפש תאות נפש ולא נמצא חמדת נפש, ואין דרך לתאות אשת חברו רק בראותו אותה יחמוד מצד ראות עיניו, אבל הקנינים יתאוה גם בלא ראות כמו שיתאוה לעושר של רעהו לא מצד היופי רק מצד תאותו להתעשר, וע"כ בדברות האחרונות הוסיף להזהיר על התאוה שיהיה עשיר כמוהו, ואמר בית רעך והוסיף שדהו והוסיף עבדו שכ"א מוסיף על הקודם לרבותא, וג' ראשונות לא תרצח לא תנאף לא תגנוב הם מז' מצות ב"נ ולכן לא אמר רעך, אבל לא תענה ולא תחמוד אין נוהגים בב"נ לכן אמר רעך, וכלל עשרת הדברים הם מצות שהשכל מחייבם, שכל אדם יכיר בשכלו שיש סבה ראשונה ממציא כל הנמצאות ושראוי שלא לישא שמו לשוא, וכ"ש מצות האחרונות שהם מצות נמוסיות ששכל האדם מוכן אליהם בטבע, והורה אותנו יוצר הנפשות, כי גם מצות האלה השכליות אם יעשום רק מצד השכל והנמוס לבד שלא מפני יראת אלהים שהזהיר עליהם בקולות וברקים, זרועות השכל לא יעמדו מפני התאוה, כמו שראינו עמים רבים שחלפו חק בין ברצח בין בנאוף וגנבה פרצו ודמים בדמים נגעו, וכמ"ש כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני ע"ד אשתי (בראשית כ), וכמו שפרשתי שם עיי"ש, לכן דבר ויקרא ארץ ואלהים הופיע לצוות עליהם, וכמ"ש חז"ל שאומות אדום וישמעאל לא רצו לקבל לא תרצח ולא תגנוב, וכבר האריכו הקדמונים להראות שעשרת הדברות הם שורש לתרי"ג מצות,

וכמ"ש ר' סעדיה גאון והראב"ן במאמר השכל והרי"א פה בארך, עיי"ש:

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

ומה שנאמר בדברות אחרונות לא תרצח ולא תנאף. וי"ו מוסיף על ענין ראשון לאסור לישראל אפילו ניאוף ביד להוציא זרע לבטלה כי ניאוף זה יש בו צד רציחה והיינו דם זרעיותיו וכדמסיק במס' (נדה יג:) אמר רבי אלעזר מאי דכתיב (ישעיה אטו) ידיכם דמים מלאו. אלו המנאפים ביד וכן דרשו על זה פסוק שוחטי הילדים בנחלים (שם נז.ה) אע"פ שדרשו (שם יג.) שאל תקרי שוחטי אלא סוחטי מ"מ קרי ביה נמי שוחטי ממש שהרי נאמר ידיכם דמים מלאו. וזו אזהרה לישראל דוקא כי קדושים המה מימות אבותיהם ויוכלו לעמוד בזה, אבל דברות ראשונות שנאמרו גם לאומות לא רצה להחמיר עליהם כל כך כי אולי לא יוכלו לעמוד בזה. 2 ולא תגנוב. רמז בו"ו העיטוף שלא זו ניאוף של א"א אלא אפילו ניאוף עם הפנויה אסור כי הוא נקרא מים גנובים כמ"ש (משלי טיז) מים גנובים ימתקו ופסוק זה מדבר בניאוף פנויה. 3 ולא תענה ברעך עד שוא. וי"ו מוסיף על ענין ראשון לומר שלא זו גניבת נפשות או ממון שאסור אלא אפילו גניבת דעת אסור שלא ירבה אליו בתקרובת מנחה ויודע בו שאינו מקבל וכיוצא בזה וזה בכלל דבור שוא ובטל ובחנם והוא בכלל לא תענה ברעך עד שוא 4 לא תרצח לא תנאף וגו'. אחר שהשלים ה' דברות שבין אדם למקום ברוך הוא הזכיר כנגדם ה' דברות שבין אדם לחבירו כדרך שנזכרו במכילתא איך היו מקבילים זה לעומת זה והדמיונות ההם כי מה שאמרו לא תרצח כנגד אנכי, כי כל מי ששופך דמים כאילו ממעט הצלם והדמות שנאמר (בראשית טו) שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם. ואין צורך לטעם זה כי אם לאומר הרגני נא הרוג ומוחל לו ההריגה ואעפ"כ דמו ישפך כי לא ניתן למחילה בעבור שיש בו חלק אלוה ממעל וחלק גבוה מי יתיר וזהו הטעם גם בהורג עצמו. 5 וענין הצלם והדמות הוא, שבכל המראות דרכו ית' להתראות בדמיון צלם האדם אע"פ שבלי ספק אין שם צלם ודמות כביכול כמ"ש (ישעיה מכה) ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש. וכתיב מה דמות תערכו לו, (שם מ.יח) מ"מ כשהוא מתראה אז הוא מראה דמות אדם לבריות ובעבור חשיבתו של האדם הוא מתראה בדמיון זה כמ"ש (יחזקאל א.כו) ועל הכסא דמות כמראה אדם, הנך רואה שבאמת לא היה שם מראה אדם אלא דמות כמראה אדם וכן נראה על הים כגבור ועל הר סיני כזקן, ולפיכך ראוי לנהוג כבוד באותו דמות והרוצח ממעט הדמות כי הוא גורם שאין הקב"ה ירצה עוד להתראות בדמיון זה מאחר שהוא בזוי על הבריות והרואה הנרצח הוא דוגמת כי קללת אלהים תלוי ואין להאריך עוד מזה. 6 ולי נראה לומר לכך בא דבור לא תרצח, כנגד אנכי, לפי שיעקב ועשו עשו חלוקה ביניהם כי יעקב בחר לו יה לחלקו וה' מנת חלקו ועשו בחר לו אומנות על חרבך תחיה וע"כ כפר בעיקר כדמסיק (בב"ב טז:) שכפר בעיקר מדכתיב למה זה לי וכתיב זה אלי וגו' ולפיכך בא ציווי אנכי לבית יעקב, וכנגד זה הזהירם שלא יאחזו באומנות עשו כי אומנות זה הביאו לידי כפירה ומטעם לא תרצח לא קבלו בני עשו התורה כי הרציחה מביאו לידי כפירה באנכי ה' אלהיך וא"כ בטלה כל התורה כ"א אין מצוה אין מקום לשום ציווי וע"כ לא רצה לקבל אפילו שאר הדברות כי ענין הרציחה סותר הכל, כי הרוצח חושב שהוא עושה רצון מזל מאדים בכח השר של מעלה ובזה הוא מכחיש אלהותו ית' ואלו דברים עתיקים. 7 לא יהיה לך אלהים אחרים, כנגדו לא תנאף. כמ"ש בעובדי ע"ז האשה המנאפת וגו' (יחזקאל טזלב) וכן רבים. ול"נ לומר שהניאוף גורם גם לעבוד ע"ז ומעשה בעל פעור בשיטים יוכיח וכמ"ש בחיתון ז' אומות כי יסיר את בנך מאחרי (דברים ז.א) כי אין לך דבר המביא לידי ע"ז כמו פיתוי אשה זרה אשר בחלק שפתיה תדיחנו מעל ה' ודבר זה ידוע ומפורסם והמפורסמות א"צ ראיה. 8 לא תשא כנגד לא תגנוב. כי הגונב סופו לישבע לשקר שנאמר (ויקרא יטיא–יב) לא תגנובו וגו' ולא תשבעו וגו' כי זה גורר את זה ולכך נאמר (זכריה ה.ד) ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר וכלתו וגו'. השוה ב' עבירות אלו לפי שאחת גוררת חבירתה וענינם אחד כי הגונב עושה עין של מעלה כאילו אינו רואה כביכול וכן זה הנשבע לשקר כדי לאמת שקרו בפני הבריות עושה ג"כ עין של מעלה כאילו אינו רואה כביכול, ולפיכך מאן דעביד הא נפיל בהא אף אם נשבע באיזה דבר אחר שאינו מענין גניבה כך נ"ל נוסף על מה שנזכר במכילתא. 9 זכור את יום השבת, כנגדו לא תענה. כי כל מחלל שבת מעיד שלא ברא הקב"ה עולמו בו' ימים ונח בז' ול"נ לפי שנאמר בשבת ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיה נח.יג) וארז"ל (שבת קיג:) שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, וטעמו של דבר הוא לפי שכל פעולות האדם הוא בכלי המעשה שלו אבל פעולת הקב"ה הוא בדבור לבד כי בדבר ה' שמים נעשו, והוא אמר ויהי, (תהלים לג.ו–ט) ולפי זה כשהאדם שובת בשבת ואינו עושה מלאכה בכלי המעשה שלו אין שביתה זו דומה לשביתת הקב"ה כי הקב"ה שבת אפילו מדיבור פיו והאדם אינו שובת כ"א מפעולת כלי המעשה ע"כ נאמר ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול לזכור שביתת הקב"ה אשר שבת מן הדבור וממנו תראה וכן תעשה שלא לדבר בשבת מחפצך כי אם מחפצי שמים וע"י שיזכור את יום השבת שהוא מחוייב לקדש מוצא שפתיו שלא לדבר בדברי חול אז לפחות בשאר ימות השבוע אע"פ שכלי שנשתמש בו קודש בשבת ישתמש בו חול בימי השבוע מ"מ לפחות יקדש דברי שפתיו שלא להוציא שקר מפיו ולענות סרה בחבירו.

10 בראשונות אמר עד שקר, ובאחרונות הוסיף עד שוא. פירש הרמב"ן שלא יעיד אפילו על דבר שלא יתחייב בו כלום כגון שיעיד אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנו מידו זה נקרא שוא ודבר בטל וזה הרחקה יתירה, וציווי זה לא יתכן כי אם לישראל כי שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב אף על פי שאותו דבר כזב אינו מזיק לחבירו כלום ואולי לא היו האומות יכולין לעמוד בהרחקה יתירה זו על כן נאמר בראשונות עד שקר ומה שנאמר עד לשון יחיד נ"ל שלא יעיד בו אפילו יחידי כי אף על פי שעד אחד אינו מחייבו ממון מ"מ קם הוא לשבועה אבל כשמעיד על דבר שוא ובטל אינו קם אפילו לשבועה.

מדרש מכילתא (כל הפרק)(כל הפסוק)

כיצד נתנו עשרת הדברות? ה' על לוח זה וה' על לוח זה.

כתיב "אנכי ה' אלהיך" וכנגדו "לא תרצח", מגיד הכתוב שכל מי ששופך דם - מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט בדמות המלך;

משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה, והעמיד לו איקונות ועשה לו צלמים וטבעו לו מטבעות; לאחר זמן כפו לו איקונותיו, שברו לו צלמיו ובטלו לו מטבעותיו ומיעטו בדמותו של מלך;
כך, כל מי שהוא שופך דמים - מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט בדמות המלך, שנ' (בראשית ט ו) "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ - כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם".

כתיב "לא יהיה לך" וכתיב כנגדו "לא תנאף", מגיד הכתוב שכל מי שעובד עבודה זרה - מעלה עליו הכתוב כאלו מנאף אחר המקום,

שנ' (יחזקאל טז לב) "האשה המנאפת תחת אשה תקח את זרים", וכתוב (הושע ג א) "ויאמר ה' אלי עוד לך אהב אשת אהובת רע ומנאפת וגו'".

כתיב "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" וכנגדו כתיב "לא תגנוב", מגיד הכתוב שכל מי שהוא גונב, לסוף בא לידי שבועת שוא,

שנ' (ירמיה ז ט) "הגנוב רצוח ונאוף והשבע לשקר", וכתיב (הושע ד ב) "אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף".

כתיב "זכור את יום השבת לקדשו" וכנגדו כתיב "לא תענה...". מגיד הכתוב שכל מי שמחלל את השבת, מעיד לפני מי שאמר והיה העולם, שלא ברא עולמו לששה ימים ולא נח בשביעי; וכל מי שמשמר את השבת - מעיד לפני מי שאמר והיה העולם, שברא עולמו לששה ימים ונח בשביעי,

שנ' (ישעיה מג יב) "ואתם עדי נאום ה' ואני אל".

כתיב "כבד את אביך ואת אמך" וכנגדו כתיב "לא תחמוד", מגיד הכתוב שכל מי שהוא חומד, סוף מוליד בן שהוא מקלל את אביו ואת אמו, ומכבד למי שאינו אביו.

לכך נתנו עשרת הדברות חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה, דברי ר' חנינא בן גמליאל,

וחכמים אומרים: עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה,

שנ' (דברים ה יט) "את הדברים האלה דבר ה' - ויכתבם על שני לוחות אבנים", ואומר (שיר השירים ד ה) "שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה" ואו' (שיר השירים ה יד) "ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש".

"לא תחמוד". רבי אומר: כתוב אחד אומר "לא תחמוד", וכתוב אחד אומר (דברים ה יח) "לא תתאוה". כיצד יתקיימו שני מקראות הללו? - הרי זה אזהרה לעוקף אחר הנואף:

"לא תחמוד בית רעך" - כלל. "ועבדו ואמתו ושורו וחמורו" - פרט. כלל ופרט - אין בכלל אלא מה שבפרט. וכשהוא אומר "וכל אשר לרעך" - חזר וכלל. אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט, מפורש בדבר שהוא קונה ומקנה - אף כלל, מפורש בדבר שהוא קונה ומקנה.

אי מה הפרט, מפורש בנכסים המטלטלין שאין להם אחריות - אף אין לי אלא נכסים המטלטלין שאין להם אחריות? וכשהוא אומר במשנה תורה (דברים ה יח) "שדהו", - מה הפרט מפורש בדבר שהוא קונה ומקנה - אף אין לי אלא בדבר שהוא קונה ומקנה.
אי מה הפרט, מפורש בדבר שאינו בא ברשותך אלא ברצון בעלים - אף אין לי אלא דבר שאי איפשר לבא ברשותך אלא ברצון בעלים? יצא שאתה חומד בתו לבנך או בנו לבתך, או אפילו חומד בדבור? ת"ל (דברים ז כה) "לא תחמוד כסף וזהב עליהם", מה להלן עד שעושה מעשה - אף כאן עד שעושה מעשה:

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

לא תרצח. דבור ששי ויש בו ו' אותיות לו' לך שאדם נברא ביום הששי.

לא תגנוב. בגימטריה גונב נפש.

עשרת הדברות מתחילין באל"ף ומסיימין בכ"ף וזהו אך טוב לישראל ויש בהם תר"ך אותיות נגד תרי"ג מצות ושבע מצות בני נח וסימנם כתר תורה לומר לך שאם לומד אדם תורה לשמה היא כתר לראשו ואם לומד שלא לשמה יחזור לכרת. ויש בהם תיבות מנין עקב וזהו שרמז אליעזר בקע משקלו. ושני צמידים אלו ב' לוחות. עשרה זהב משקלם אלו י' הדברות וזהו עקב אשר שמע אברהם בקולי. ובשמרם עקב רב. ואצרנה עקב. עשה תורתך קבע מורשה קהלת יעק"ב עשרת הדברות שיש בהם קע"ב תיבות:

<< · מ"ג שמות · כ · יג · >>