מ"ג שמות כח לח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מ"ג שמות כח · לח · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנת קדשיהם והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני יהוה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲו‍ֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי יְהוָה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְהָיָה֮ עַל־מֵ֣צַח אַהֲרֹן֒ וְנָשָׂ֨א אַהֲרֹ֜ן אֶת־עֲוֺ֣ן הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֤ר יַקְדִּ֙ישׁוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לְכׇֽל־מַתְּנֹ֖ת קׇדְשֵׁיהֶ֑ם וְהָיָ֤ה עַל־מִצְחוֹ֙ תָּמִ֔יד לְרָצ֥וֹן לָהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וִיהֵי עַל בֵּית עֵינוֹהִי דְּאַהֲרֹן וְיִטּוֹל אַהֲרֹן יָת עֲוָיָת קוּדְשַׁיָּא דְּיַקְדְּשׁוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנָת קוּדְשֵׁיהוֹן וִיהֵי עַל בֵּית עֵינוֹהִי תְּדִירָא לְרַעֲוָא לְהוֹן קֳדָם יְיָ׃
ירושלמי (יונתן):
וִיהֵי עַל פְּדַחְתָּא דְבֵית אַפּוֹי דְאַהֲרן מִן צִידְעָא לְצִידְעָא יִתְמְטֵי וְיִטוֹל אַהֲרן יַת עֲוָויַית קוּדְשַׁיָא דִיקַדְשׁוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל לְכָל מַתְּנַת קוּדְשֵׁיהוֹן דִּמְשַׁקְרִין בְּהוֹן וִיהֵי עַל פְּדַחְתֵּיהּ תְּדִירָא לְרַעֲוָא לְהוֹן קֳדָם יְיָ:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ונשא אהרן" - ל' סליחה ואעפ"כ אינו זז ממשמעו אהרן נושא את המשא של עון נמצא מסולק העון מן הקדשים

"את עון הקדשים" - לרצות על הדם ועל החלב שקרבו בטומאה כמו ששנינו (מנחות כה) איזה עון הוא נושא אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה ואם עון נותר הרי נאמר לא יחשב ואין לומר שיכפר על עון הכהן שהקריב טמא שהרי עון הקדשים נאמר ולא עון המקריבים הא אינו מרצה אלא להכשיר הקרבן

"והיה על מצחו תמיד" - אי אפשר לו' שיהא על מצחו תמיד שהרי אינו עליו אלא בשעת העבודה אלא תמיד לרצות להם אפי' אינו על מצחו שלא היה כה"ג עובד באותה שעה ולדברי האומר עודהו על מצחו מכפר ומרצה ואם לאו אינו מרצה נדרש על מצחו תמיד מלמד שממשמש בו בעודו על מצחו שלא יסיח דעתו ממנו

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וְנָשָׂא אַהֲרֹן – לְשׁוֹן סְלִיחָה. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ זָז מִמַּשְׁמָעוֹ: אַהֲרֹן נוֹשֵׂא אֶת הַמַּשָּׂא שֶׁל עָוֹן, נִמְצָא מְסֻלָּק הָעָוֹן מִן הַקֳּדָשִׁים.
אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים – לְרַצּוֹת עַל הַדָּם וְעַל הַחֵלֶב שֶׁקָּרְבוּ בְּטֻמְאָה, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ (מנחות כ"ה ע"א): אֵיזֶה עָוֹן הוּא נוֹשֵׂא? אִם עֲוֹן פִּגּוּל, הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: "לֹא יֵרָצֶה" (ויקרא ז,יח); וְאִם עֲוֹן נוֹתָר, הֲרֵי נֶאֱמַר: "לֹא יֵחָשֵׁב" (שם). וְאֵין לוֹמַר שֶׁיְּכַפֵּר עַל עֲוֹן הַכֹּהֵן שֶׁהִקְרִיב טָמֵא, שֶׁהֲרֵי עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים נֶאֱמַר וְלֹא עֲוֹן הַמַּקְרִיבִים; הָא אֵינוֹ מְרַצֶּה אֶלָּא לְהַכְשִׁיר הַקָּרְבָּן.
וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד – אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁיְּהֵא עַל מִצְחוֹ תָּמִיד, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ עָלָיו אֶלָּא בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה; אֶלָּא תָּמִיד לְרַצּוֹת לָהֶם, אֲפִלּוּ אֵינוֹ עַל מִצְחוֹ, שֶׁלֹּא הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל עוֹבֵד בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. וּלְדִבְרֵי הָאוֹמֵר: עוֹדֵהוּ עַל מִצְחוֹ מְכַפֵּר וּמְרַצֶּה, וְאִם לָאו – אֵינוֹ מְרַצֶּה, נִדְרָשׁ עַל מִצְחוֹ תָּמִיד: מְלַמֵּד שֶׁמְּמַשְׁמֵשׁ בּוֹ בְּעוֹדוֹ עַל מִצְחוֹ, שֶׁלֹּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנּוּ (יומא ז' ע"ב).

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

ונשא אהרן את עון הקדשים וגו': לפי פשוטו לא דיבר הכתוב בטומאת קדשים, אלא כך פירושו כל קרבנות שיביאו ישראל או עולה או חטאת או אשם לכפר עליהם, שיסייע הציץ עם הקרבן להזכירן לפני הק' שיהיה לרצון ולזכרון לבני ישראל להתכפר להם:


מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ונשא אהרן את עון הקדשים". פי' חז"ל במנחות (דף כה) שמרצה על הדם והחלב שקרבו בטומאה, וכבר הבאתי הכרח דרשה זו ע"פ כללי הלשון (ויקרא סי' לב) שזה מוכח ממ"ש לרצון להם עיי"ש. ושם (סי' הנזכר) דרשו חז"ל בספרא כל הפסוק דפה עיי"ש, והיה על מצחו תמיד לרצון א"א שיהיה תמיד על מצחו, ופליגי בזה ביומא (דף ז' ע"ב) שר' יהודה ס"ל שבשעה שאינו על מצחו אינו מרצה ומפרש שיהא על מצחו תמיד שלא יסיח רגע דעתו ממנו וישים על לבו שהוא על מצחו ויחשוב בקדושת השם הכתוב עליו, ור"ש ס"ל דאף שאינו ע"מ מרצה, נראה דק"ל למה אמר שני פעמים והיה על מצח אהרן והיה על מצחו, ומפ' ששעור הכתוב והיה על מצח אהרן ובזה ונשא אהרן את עון הקדשים תמיד, ומ"ש אשר יקדישו הוא תנאי מה שיקדישו בני ישראל והיה על מצחו, שאם בעת שהקדישו היה אז על מצחו [אף שאינו על מצחו עתה] ישא עון הקדשים תמיד, אף שעתה אינו על

מצחו, ובא לאפוקי נשבר הציץ כמש"ש דאז אינו ראוי ע"מ:

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

לרצון להם לפני ה'. צריך לדעת מה ענין יגידו ב' תיבות אלו שבהם יהיה לרצון לפני ה', ואולי שיכוון באומרו קדש על ישראל כאומרו (ירמי' ב') קדש ישראל, ותיבת לה' ירצה כי כללות ישראל הנקראים קדש הם לה' חשוקים דבוקים משועבדים ולזה יהיה לרצון לפני ה' שיש לו רצון בישראל באמצעות הכתב, והוא סוד (שה"ש ו) אני לדודי ובזה יתרצה דודי לי:

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצח. ב' במסורה דין ואידך כי כל בית ישראל חזקי מצח וקשי לב המה, שבגדי כהונה מכפרים על קשיות ערפן וחוזק מצחן של ישראל:

<< · מ"ג שמות · כח · לח · >>