אור החיים על שמות כח

<< · אור החיים על שמות · כח · >>

<< · אור החיים על שמות · כח · >>

(א) ואתה הקרב אליך. טעם אומרו ואתה - גם אמר לשון הקרבה, גם אמר תיבת אליך - יתבאר על דרך אומרם ז"ל (שמו"ר פ"ג), כי הכהונה למשה היתה למנה אלא לצד שמאן ללכת בדבר ה', אחר כמה פעמים חרה ה' בו והסירו מגבירת הכהונה באומרו (לעיל ד' י"ד): "הלא אהרן אחיך הלוי", פירוש, שהיה לוי ועכשיו נעשה כהן. עד כאן.

לזה אמר לו בשעת מעשה: ואתה, פירוש, לא לצד שאני מצוך לבד, אלא גם אתה מצד עצמך - הקרב את אהרן במקומך, ותעשה הדבר כאלו אתה חפץ בו, כי זה לך במקום קרבן לכפרה על אשר העזת פניך לפני ה'. ואומרו אליך - לכפרתך: בהקריב את אהרן ויתן לו גדולתו, אין לך קרבן גדול מזה:

עוד ירמוז באומרו הקרב אליך, כי על ידי חטא האדם מתרחק בחינת ענף נשמתו שכנגד אותו ענף שבו חטא משורשו, הגדול כפי גדלו והקטן כו', והנה באמצעות ההפצרות שהפציר בשליחות ה' גרם להתרחקות ענף אחד מענפי נשמתו משורשה. והגם כי ה' הענישו, אף על פי כן, כל עוד שלא קיבל העונש, הפגם עומד במקומו והרחוק עודנו מרוחק, לזה בשעת תכלית הדבר הודיעו כי בזה יהיה מתקרב הרחוק,

והוא אומרו: ואתה הקרב אליך, פירוש, הקרב לעצמך, פירוש, לבחינתך, שרחוקה באמצעות החטא ההוא. ונתכוון ה' להודיעו כי זה תיקונו. ומזה אני משכיל על דבר שאמרו ז"ל בסוף ברכות (דף נד.): "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה" וכו' ומפרש בגמרא (שם ס' ב): לקבל הרעה בשמחה כשם ששמח בטובה עד כאן. והיה הדבר קצת בעיני רחוק, ועל פי הדברים האמורים בענין הנה היסורין הם מקריבין ענפי הנשמה שהיו רחוקים משורשם, שאין לך רע ומר כעוזבו את ה' אלהיו, ובאמצעות היסורין יתקרב הרחוק ועל זה ישמח לב המשכיל, ואמר: ועשית בגדי קודש וגו' לכבוד ולתפארת, שהם הם סימני השמחה שיראה שחפץ ודבר לפארו, אשר זה הוא שנאוי לעושה הדבר לצד ההכרח. והגם שהבגדים הם חובת גברא העומד לשרת, עם כל זה רצה ה' לזכות לגלגל זכות זה על ידו שיעשה אותם לחיבה ולשמחה באחיו, ודבר זה הוא בחינת נשמה לנשמה בעיקר מעשה זה, ואולי שנתכוון ה' לומר לו שיעשה הבגדים משלו, והגם ששנינו (יומא פ"ג מ"ז): בגדי הכהנים באים משל ציבור, הרי אמרו שיחיד יכול להתנדבם ולמוסרם לציבור, וכמו כן צוה ה' לעשות:

(ב)ועשית וגו' לכבוד ולתפארת. צריך לדעת מה היא כוונת ה' באומרו לכבוד וגו', אחר שמודיע מעשיהם ואופניהם; ואם להודיעו שבגדים אלו יש בהם לאהרן כבוד ותפארת, מה יצא לנו מזה.

ואולי שיתבאר על פי מה שאמרו בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף לד.), וזה לשונם: שאלו את רבי עקיבא: במה שמש משה שבעת ימי המילואים? לא הוה בידיה, אתא ושאל בי מדרשא, אמר ליה: בחלוק לבן שאין בו אמרא. עד כאן. הנה ממה ששמש משה בשבעת ימי המילואים בחלוק זה, יגיד שאין הבגדים מעכבין אלא לאהרן ולבניו, אבל זולת הכהנים תתרצה עבודת הקרבנות בלא בגדים, והוא מה שמודיעו באומרו כבוד וגו', לומר: לא תחשוב כי הבגדים לצורכי עבודה לבד, ויתחייב הדבר ללובשם משה בעבודת ימי המילואים, ולא כן הוא, אינם אלא לכבוד וגו', למשרת קבוע לעבודתו, אבל לצד העבודה לבד כשתהיה בזולת אהרן ובניו יעבדו בחלוק לבן, וכמו שכן שמש משה כנזכר:

או יאמר, כי בא ה' לתת טעם למה צוה ח' בגדים - ד' לבן וד' זהב, ואמר: הטעם הוא - לכבוד ולתפארת, פירוש, על פי דבריהם ז"ל (הקדמת תיקונים) כי הח' בגדים ד' של בגדי לבן ירמזו אל ד' אותיות של שם הוי"ה ברוך הוא, וד' בגדי זהב ירמזו אל ד' אותיות של שם אדנ"י. ודע כי שם הוי"ה ברוך הוא יתיחס אליו כינוי התפארת כידוע, ושם אדנ"י יתיחס אליו כינוי הכבוד, והוא אומרו: ועשית בגדי קודש וגו' לכבוד, כנגד בגדי זהב; ולתפארת, כנגד בגדי לבן, וסדר הכתוב סדר הדרגות הקדושה זו למעלה מזו והקדים לכבוד. והבן. וצוה ה' עשות ח' בגדים שבאמצעותם יתכפר פגמים אשר יסבבו בני האדם אשר יגיע למקום עליון, ובזה יכופר העון ההוא.

ולדרך זה יש לתת טוב טעם למה הקפיד ה' על הבגדים באהרן ולא במשה, על דרך אומרם ז"ל (ערכין דף טז.) כי ח' בגדי כהונה מכפרים על ח' מיני עבירות שיהיה בבני ישראל, אשר על כן לא צוה ה' הדבר אלא להכהן העומד לשרת הוא ובניו כל הימים לכפר על בני ישראל, מה שאין כן משה שכל מה ששמש בז' ימי המילואים לא היה אלא לכפרת אהרן ובניו למלא את ידם לעבוד לפני ה', לא היה צורך למה שיכפרו הבגדים כנזכר, לזה שמש בחלוק וגו':

(ג) ואתה תדבר. טעם אומרו ואתה - שצריך הוא בעצמו להתטפל בדבר לדבר לחכמי לב, והגם שאמר - ועשית בגדי וגו', חזר ה' ופירש דבריו כי לא הוא יעשה אלא על פיו יהיו נעשים, וכדי שלא יבין שהעיקר הוא שיהיו נעשים על פי משה, ואין צורך בדבר שידבר משה מפיו אל חכמי לב, לזה באה המצוה, ואמר: ואתה בפיך תדבר אל כל וגו', ודקדק לומר אל כל, כי זה הוא אחד מסימנים המובהקים שהדבר הוא מהשלמת הדעת ומרצון הלב שידבר הדברים לכולם יחד, שאם היה הדבר בא בדאבון נפש ישתדל לומר הדברים שלא בפני רבים, וכל עוד שיכול לדבר דבריו לפני אחד לא ידבר בפני שנים כי הדבר הוא פחיתות למשה שלא יהיה הוא ראוי לשרת לפני המלך, אשר על כן צוה ה' לעשות סימן לדבר - אל כל חכמי לב, ובזה יוודע לעיני הכל כי נפש חפצה ולב שלם:

עוד, נראה כי טעם שאמר ה' בה' פסוקים אלו ג' פעמים ואתה, כי בא לתת לו מעלה בג' דברים, והם: נדבת המשכן בכללותיה א', ומלאכת המשכן וכליו ובגדי כהונה א', ועבודת בית המקדש א'. ואמר ה' אליו כי הוא נוטל שכר כאילו הוא עשה הכל: כנגד הבאת נדבת המשכן, אמר: ואתה תצוה וגו', ואליך הם מביאין, והוא מה שגמר אומר: ויקחו אליך, פירוש, אני לך מצוה להביא, והם יביאו אליך לעשות; וכנגד מלאכת המשכן, אמר: ואתה תדבר אל כל חכמי לב, ובזה אינם אלא שלוחיך. ודקדק לומר אל כל, כדי שכל המעשים שיהיו נעשים במשכן יהיו נעשים בשליחותך, וכאילו הוא עשאם; וכנגד עבודת בית ה', אמר: ואתה הקרב אליך את אהרן וגו', שיבא ויעבוד בשליחותך, ולזה דקדק לומר אליך, ולטעם זה מצוה ה' אל משה כל מעשה המשכן ומלאכתו ועבודתו לנוכח, כי אחר האמת עליו הוא המצוה אלא שצוה לו שהוא יצוה אחרים במקומו:

(ד) ואלה הבגדים וגו'. קשה: למה לא מנה הכתוב אלא ששה בגדים, והשמיט ציץ הקודש ומכנסיים. ואולי שרמזם הכתוב שניהם, הציץ רמזו בפסוק שלפני זה ועשו את בגדי אהרן לקדשו שלא היה נצרך לומר אלא ואלה הבגדים וגו' אלא נתכוין אל הציץ שלא הזכיר בפסוק ואלה הבגדים. ולזה אמר לאהרן ולא הזכיר לבניו כי לא נתכוין אלא על הציץ, ואומרו לשון רבים לצד שהוא לבדו לא יועיל כי ח' בגדים מעכבין זה את זה לכן אמר עליו לשון רבים, ובזה ידוייק גם כן אומרו ואלה שנראה כמוסיף על בגדים אחרים, לצד שכבר קדם וצוה על קצת ולא הוצרך לבאר כי סמך על מה שעתיד הוא לפרטם אחד אחד ובפרטן תמצא מבואר הרמוז, וכנגד המכנסיים אחר שהזכיר אלה הבגדים וגו' אמר ועשו בגדי קודש לאהרן אחיך ולבניו ופסוק זה מיותר הוא לומר על המכנסיים, ולזה הזכיר אהרן ובניו כי המכנסיים צריכין בין לכהן גדול בין לכהן הדיוט.

ונשאר לדעת למה לא סדרם הכתוב יחד עם הששה ולא היה צריך לכל זה, ואולי ב' דברים אלו אינם בגדר אחד עם הששה, הציץ לצד מעלתו יותר מג' בגדי כהן גדול ולזה הקדימו בפני עצמו, והמכנסיים לצד היותם בהדרגה פחותה מג' בגדי כהן הדיוט, ולזה איחרו בפני עצמו, והששה הם הדרגה שוה. עוד נראה טעם עשותו ככה שנתכוון לומר שצריך לעשות בגדי כהונה לשמן, לזה פרט בפסוק ועשו בגדי קודש שפירשנוהו במכנסיים ואמר לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי פירוש שצריך לעשותם לשם אהרן לשרת לפני ה' ומזה תלמוד לשאר בגדים. ובפסוק ראשון שפירשנו בציץ אמר לקדשו וגו' כי מלבד שיעשהו לשם כהונה עוד יוסיף לכתוב בו קודש לה':

(ט) ולקחת את שתי וגו'. צריך לדעת למה אמר את וגו'. ואולי שיכוין אל אבני שוהם שכבר הזכיר בתחלת המצוה בפרשת תרומה. וזה הוא שיעור הכתוב ולקחת את שתי אבני שוהם אשר צויתיך להביא. ובזה נתכוין במתק דבריו יתברך לתת לו טעם למה פרט אבני שוהם מכלל כל האבנים, כי אבני שוהם יש בהם מצוה אחת פרטית מלבד אבני המילואים, ולזה אמר אליו: ולקחת אותם אבני שוהם שפרטתי לך:

(י) ששה משמותם וגו'. צריך לדעת למה אמר משמותם ולא אמר ששה שמות וגו' וששה שמות על וגו' כתולדותם. גם לא היה צריך לומר הנותרים כי רואה אני שנותרים הם. ובהכרח לפרש נותרים הפחותים על דרך אומרו על אלעזר וגו' הנותרים ודרשו ז"ל (יומא פ"ז זהר ח"ג נ"ו ב) הפחותים כו' וכמו שדרשו גם כן (ב"ר פע"ג) בפסוק צאן לבן הנותרות יעויין שם, וזה יבהיל כי מאומרו כתולדותם משמע כסדר שנולדו ליעקב ואם כן למה הנולדים באחרונה פחותים מהראשונים ומה גם שיש באחרונים בני הגבירות יוסף ובנימין זבולון ויששכר בן תורה ויש בראשונים מבני השפחות ואיך יקרא הכתוב לבני הגבירה נותרים בערך בני השפחות. ולהבין הענין אל זה אביט למה שאמרו בסוטה (דף לו.), וזה לשונם: ת"ר - שתי אבנים היו לכהן גדול על כתפו וגו' ושמות בני ישראל כתוב עליהן ששה על אבן זו וששה על אבן זו שנאמר ששה וגו' שניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם מפני שיהודה מוקדם ונ' אותיות כ"ה על אבן זו וכ"ה על אבן זו ר' חנינא בן גמליאל אומר לא כדרך שחלוקים בחומש הפקודים, אלא כדרך שחלוקים בחומש ב', כיצד בני לאה כסדרן בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן ובני השפחות באמצע ואלא מה אני מקיים כתולדותם כשמותם שקרא להם יעקב ולא כשמות שקרא להם משה ראובני שמעוני וגו' עד כאן, פשטן של דברים הוא כי לתנא קמא כתולדותם חוזר על שמות ב' האבנים אלא שיקדימו יהודה לראובן על זה הדרך יהודה ראובן שמעון לוי דן נפתלי באבן אחת ובאבן השנית גד אשר יששכר זבולן יוסף ובנימין כסדר לידתן, וכשתחשוב האותיות תמצא כ"ה באחת וכ"ד באחת,

ואמרו בש"ס (שם) ר' יצחק אמר הוסיף לו יהוס"ף, רב נחמן אמר בנימין מלא, וחשבון זה לא נרמז בפסוק אלא שכך באה להם הקבלה כ"ה באחת וכ"ה באחת. והקדמת יהודה לראובן אני אומר כי מהכתוב דורש לה ממה שכתב כתולדותם באחרונה ולא כתב על זה הדרך ופתחת עליהם שמות בני ישראל כתולדותם ואז יהיה נשמע שבאה מצות כתולדותם על סדר ב' האבנים. ואין להקשות מי גילה כי מה שאבן ראשונה אינה כתולדותם הוא לצד הקדמת יהודה ודלמא לומר שאין בהם סדר כל עיקר, זה אינו כי בהכרח כשתבוא לומר באבן ראשונה סדר אחר שאינו כתולדותם תבחר באחד מהסדרים שישנם בכתוב או סדר שכתוב בחומש הפקודים או בחומש שני ולכל אחד מהם כשתבוא לסדר אבן ראשונה שלא כתולדותם תצא בהכרח אבן השנית שלא כתולדותם ואם כן הרי בטלת כתולדותם בב' האבנים אשר על כרחך תתחייב לומר שהשינוי שמבטל כתולדותם באבן ראשונה הוא באופן שאינו מבטל גם בשניה והיכי דמי בהכרח בכהאי גוונא שיקדים יהודה ודבר זה סברא הוא כי הוא מלך ולו ראוי להקדים וגם מצינו לו שקדם בהקרבת חנוכת המזבח, והגם שגם יששכר קדם, אם באנו להקדימו כאן הרי בטלנו כתולדותם של אבן שניה, ולדרך זה מה שדקדקנו בפ' במקומו מונח.

ואפשר לומר כי נתכוין לומר שאין הסדר מפסיל באבני האפוד שאם הקדים שמעון לראובן אינו מעכב, לזה אמר ששה משמותם וגו', ואת שמות וגו' הנותרים פירוש אין לכתוב אלא הנותר בידך שלא כתבת אותו על הראשונה. ויש להוכיח כן ממה שלא תנא בתוספתא דמנחות (פ"ה) סדר כתיבת השמות מעכבין זה את זה כדתני בגדי כהנים מעכבין זה את זה אבני שהם ואבני מילואים מעכבין זה את זה כתב שעל גביהן מעכבין זה את זה היה לו לומר גם כן סדר השמות מעכבין זה את זה אפשר שסובר שאין מעכב:

ור' חנינא בן גמיליאל סובר באבן ראשון בני לאה כולן כסדרן פירוש ואין להקדים בני זלפה הגם שקדמו בלידה ובשניה בנימין בראש האבן קודם בני השפחות שכן כתוב בחומש ב' ואחריו בני השפחות כסדר לידתן ויוסף בסוף האבן והוא אומרו אחד מכאן, ולפי סדר זה נמצא חשבון האותיות אינם חלוקים כ"ה על אבן זו וכ"ה על אבן זו כי אבן ראשונה שבה בני לאה כסדרן יש בה כ"ח אותיות ובאבן שניה כ"א ולכשתוסיף האות או ה"א ביוסף או יו"ד בבנימין יהיו כ"ב ולסברא זו יתבאר מה שדקדקנו בכתוב על זה הדרך ששה משמותם פירוש שלא כסדרן מהם שנולדו תחילה ומהם שנולדו אחר הששה הנותרים והם יששכר וזבולן שנולדו אחר כל בני השפחות, ואומרו הנותרים פירוש שנעשו נותר מסדר החשבון כשתבוא לסדר סדר הנולדים תחילה תמצא שהב' קדמו לב' בני לאה והותירם ה' אחריהם ולזה קרא להם נותרים, והגם שעמהם יוסף ובנימין אמר הנותרים לצד הארבעה שבהם:

ואבוא אל העין מה שכתב הרמב"ם בפ' ט' מהלכות כלי המקדש וזה לשונו ששה על אבן זו וששה על אבן זו וכותבין שם יהוסף ונמצא כ"ה אותיות באבן זו וכ"ה אותיות אותיות באבן זו וכך היו כותבין:

ראובן

שמעון לוי

יהודה יששכר

זבולון נפתלי

דן גד

אשר יהוסף

בנימין. עד כאן. ודבריו ז"ל אינם לא כתנא קמא ולא כר' חנינא בן גמליאל אין זה אלא בנין חדש ולא כסברת רב כהנא שהביא הש"ס ודחאה שהוא אמר באבן ראשונה ראובן גד אשר זבולון דן נפתלי ובאבן הב' שמעון לוי יהודה יששכר יוסף בנימין וגו', ומהרי"ק (בכ"מ) דחק ופירש כי פסק רמב"ם כר' חנינא בן גמליאל ומפרש דברי ר' חנינא בן גמליאל על זה האופן בני לאה כסדרן פירוש אחד כאן ואחד כאן בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן בשני קצוות האבנים מלמטה ובני השפחות באמצע פירוש באמצע ב' האבנים עד כאן:

ולי נראה שאין דברים אלו מתקבלים בלב כל חכם לב מד' טעמים:

א', איך יניח תנא קמא ויפסוק כר' חנינא, ומה שאמר הרב שטעמו של ר' חנינא בן גמליאל מסתבר אדרבה טעמו דר' חנינא בן גמליאל לא מסתבר כלל דמפיק הכתוב ממשמעותו שפירש כתולדותם כשמות שקרא להם אביהם ולא כשמות שקרא להם משה כי מנין יעלה על דעת אנוש שיכתוב ראובני וגדי שיוצרך למעטם, ועוד כתולדותם לא משמע שפיר שרצונו לומר על שמותם בלידתם ואין הכרח להוציא התיבה מפשטה שהוא כסדר לידתם כסברת תנא קמא ויותר מסתבר טעמיה דתנא קמא. וקושיא זו קלה ממה שלאחריה,

ב', לסברת הרב שאמר שבני לאה אחד מכאן כבני רחל למה אמר ר' חנינא בן גמליאל בני לאה כסדרן בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן שמורה באצבע שבני לאה אינם אחד מכאן ואחד מכאן שאם פירוש כסדרן הוא אחד מכאן ואחד מכאן גם בני רחל כסדרן של בני לאה הם ולא היה לו לומר אלא בני רחל לבסוף, ועוד משמעות אחד מכאן ואחד מכאן לא יגיד כדבריו כי היה לו לומר אחד באבן זו ואחד באבן זו כי אחד מכאן וכו' יגיד כדברי רש"י שהוא אחד בראש האבן ואחד בסופה, וקושיא זו קלה משלאחריה, ג' כפי פירוש דברי הרב אין סדר זה בחומש שני כי בחומש ב' בני לאה בזה אחר זה ובנימין אחריהם ובני השפחות אחר בנימין ויוסף לבסוף ולר' חנינא בן גמליאל לדברי רמב"ם יוסף אחר ב' בני השפחות באבן הראשונה ובנימין מאוחר אחר שני בני השפחות האחרונים באבן השנית ואיך קאמר ר' חנינא בן גמליאל כדרך שחלוקים בחומש שני והלא בחומש שני בנימין קודם כל בני השפחו':

ועוד למה הקדים יוסף לבנימין והלא בחומש ב' בנימין קודם, ואין לדחות שהפכם כדי לדייק חשבון כ"ה בכל אבן שהרי חשבונם שוה הוא ה' בכל אחד. ובאמת אם יעמוד ר' חנינא בן גמליאל ויאמר כי לכך נתכוון לא יוצדקו דבריו כיון שתלה הדבר ואמר כדרך שחלוקים בחומש ב', וגם אין דבריו מתקבלין כי הכתוב הקדים בנימין לבני השפחות ולדבריו הוא באחרונה שבאחרונות, הד' מנין מצא רמב"ם לסדר בני לאה חצים באבן זו וחצים באבן זו הלא פשטן של דברים שאמר ר' חנינא בן גמליאל בני לאה כסדרן לא משמע כן ומנין נתהוה לרמב"ם סברא זו בדברי ר' חנינא בן גמליאל. ואחרון הכביד מה שכתב הכסף משנה בטעם רמב"ם שכתב להשלים החמשים אותיות בתוספות ה"א ביוסף והקשה על זה מהש"ס דקאמר התם, וזה לשונם: הני "חמשים", חמשים נכי חדא הויין אמר רבי יצחק יוסף הוסיפו לו אות אחת שנאמר עדות ביהוסף מתקיף לה רב נחמן כתולדותם בעינן אלא בכל התורה בנימן והכא בנימין שלם דכתיב ואביו קרא לו בנימין עד כאן הרי שדחה הש"ס תירוץ יהוסף דלא מתוקמא יהוסף והעלה אלא בנימין כתוב בב' יודין. ותירץ הרב כי קושית הש"ס מתולדותם לא הוי אלא לסברת תנא קמא אבל לדעתיה דר' חנינא בן גמליאל לא מקשה כי הוא לא אמר ששלל כתולדותם אלא שלא יכתוב ראובני שמעוני וכיון שכן אוקימתא ראשונה דיהוסף במקומה עומדת ורבינו פסק כר' חנינא בן גמליאל כנזכר עד כאן:

ודבריו תמוהים בעיני עד למאוד הלא לדעת תנא קמא לא דקדק בשמות כלל ומפרש תיבת כתולדותם על סדר לידתם ראשון ראשון ומה מקום להקשות הש"ס לדעת תנא קמא מכתולדותם, אלא ודאי שלא הקשה מעיקרא אלא לדעת ר' חנינא בן גמליאל שמפרש כתולדותם כשמות שקרא להם אביהם ותירץ רב נחמן בנימין מלא. ולכשנניח הנחה סוברת כי תהיה הקושיא לדעת תנא קמא כל שכן וקל וחומר שתהיה לסברת ר' חנינא בן גמליאל שמדייק כתולדותם על השמות. ועוד מדברי רמב"ם מוכח שמפרש כתולדותם על הסדר ולא על השמות שכתב וזה לשונו ששה על אבן זו וששה על אבן זו כתולדותם עד כאן, ואם היתה כונת רמב"ם לפסוק כר' חנינא בן גמליאל לא היה סותם לומר כתולדותם שמצינו ראינו כי הש"ס הקשה אותה והוצרך לפרשה אלא ודאי שלא פסק כר' חנינא בן גמליאל אשר ע"כ יותר היה נכון להניח הדבר בצריך עיון מלומר כזה:

ואפשר לומר כי רמב"ם לא גרס במילתיה דתנא קמא מפני שיהודה ראשון אלא על זה הדרך שניה כתולדותם פירוש בהצטרפות שניה הוא שיהיו נמצאים סדורים כתולדותם על זה הדרך ראובן באחת שמעון בשניה לוי באחת יהודה בשניה וכן על זה הדרך, נמצאת כשאתה בא לקרותם בסדר ב' שורות יהיו כתולדותם והוא אומרו שניה כתולדותם אבל ראשונה אינה כתולדותם כי הם סדורים בה על זה הדרך ראובן לוי יששכר ואין זה כתולדותם בשום אופן, ופירוש כתולדותם לפנינו ב' דרכים, הא' הוא סדר חומש הפקודים שהוא על זה הדרך בני לאה יחד בני רחל אחריהם בני השפחות אחריהן, והב' האמור בחומש ב' בני לאה ראשונים בני השפחות באחרונה בני רחל יוסף לבסוף ובנימין בין בני לאה ובין בני השפחות, ותנא קמא לא ביאר במה בחר, והגם שאמר כתולדותם אין הוכחה לסברתו כי יכול ליאמר כתולדותם הגם שיקדים כל בני לאה לצד שלא יפסיק בין בני אם אחת והגם שהמיעוט מהם נולדו אחר בני בלהה יכול ליאמר כתולדותם בסדר האמהות לאה ילדה ראשונה וכל הבנים יחשבו כבן א' להקדים כולם יחד, או גם כן לצד שרוב הבנים הם קדמו, וגם לצד שלא מצינו שנסדרו בכל התורה כולה כסדר לידתן על זה האופן,

ודייק רמב"ם דברי ר' חנינא בן גמליאל שאמר לא כסדר שחלוקים בחומש הפקודים חלוקים וכו' זה יגיד כי דבר זה יכול ליכנס בדברי תנא קמא שבא לשלול אותו וזה לך האות כי כוונת תנא קמא באומרו כתולדותם שהוא באחד מב' הדרכים או כסדר חומש הפקודים או סדר חומש ב' ובא ר' חנינא בן גמליאל ושלל חומש הפקודים ובחר בחומש ב',

וסבר רמב"ם שאין הכרח בדברי תנא קמא ואפשר שכך היא דעת תנא קמא לפרש בו כסדר חומש הפקודים, והגם שמדברי ר' חנינא בן גמליאל נראה כי תנא קמא סובר כן, להיות שדבריו שקולים הם לזה הוצרך לבאר אבל אנו אין לנו לפרש בדברי תנא קמא אלא כדעת ר' חנינא בן גמליאל כל שלא נמצא בפירוש שחלק עליו. ומחלוקת ר' חנינא בן גמליאל ותנא קמא היא במשמעות כתולדותם תנא קמא סובר שני' כתולדותם ע"ד שפירשנו אבל ר' חנינא בן גמליאל אמר בני לאה כסדרן פירוש באבן אחת בני (יוסף) [רחל] א' בראש האבן וא' בסוף ובני השפחות באמצע האבן אם כן אינם כתולדותם והוצרך לפרש כשמות וגו'.

ופסק הרב כתנא קמא וסדר בני לאה א' באבן זו וא' באבן זו כדי שתבוא השניה כתולדותם ובני השפחות אחריהם כסדר הנזכר, וטעם שהקדימם כי הם נסדרו בחומש ב' קודם יוסף וגם בזה יצדק אומרו כתולדותם שאם יקדים יוסף ובנימין אז אפילו השניה אינם כתולדותם שהרי קדמו בני רחל לבני השפחות. וטעם שהקדים נפתלי לדן להשלים כ"ה אותיות כמו שאמר תנא קמא כי לא ר' חנינא בן גמליאל אמר דבר זה, והגם שיש מקום לומר כי מן הסתם אינו חולק מאמצעות הדברים תתחייב לומר שחולק כיון שחלק אותם בסדר שיהיו כ"ח באחת וכ"ב באחת.

ואחר כך סדר יוסף ובנימין והשלים המנין באות ביהוסף כי לא דחה התלמוד סברא זו אלא לר' חנינא בן גמליאל אבל לא לתנא קמא כי אינו מפרש כתולדותם על השמות. ולא כתב יהודה בתחלה כי לא גרס לה בש"ס כמו שכתבנו, זה הוא מה שנראה לדחוק ליישב הברייתא לסברת רמב"ם.

ואולי שנזדמנה לו איזה ברייתא ופסק אותה. ויהי מה לדרך זו של רמב"ם יתיישבו הדקדוקים שדקדקנו בכתוב על נכון. אומרו ששה משמותם ולא אמר ו' שמות שאז תבין שהם כסדרן כתולדותם בכל אבן ואבן אלא משמותם פירוש מכל ב' וב' מהם תקח אחד ותכתבנו על האבן הא' ויהיה נותר א' וכן לזוג הב' והג' וכו' ואחר כך תקח אותם הו' שנותרו מכל זוג וזוג ויהיה על האבן הב', ועל זה דקדק לומר: ואת שמות הששה הנותרים, פירוש, שנותרו בידך כאמור, וכפי זה אומרו כתולדותם הוא על סדרן בב' האבנים, ולזה איחר לומר כתולדותם אחר שהזכיר ב' האבנים. והבן:

(לה) ובצאתו ולא ימות. נראה שאם לא היו לו הפעמונים שמשמיעים את הקול חייב מיתה לשמים, שאם לא כן, ולא היתה כוונתו אלא למחוסר בגדים היה אומר "ולא ימות" אחר תשלום הבגדים או לפחות אחר תשלום ד' בגדי כהן גדול, ולא באמצע, אלא ללמד על הפרט בא, שחייב אפילו על הפעמונים; ובפסוק האמור בסוף מעשה הבגדים, דכתיב: "והיו על אהרן וגו' ולא ישאו עון ומתו,, שם חייב על העובד מחוסר בגדים:

(לו) קדש לה'. משמע שכל מציאות שיכתוב קדש לה' כשר, ומה שאמרו בגמרא (שבת דף סג:) שהיה כתוב שני שיטין יו"ד ה"א למעלה קדש לה' למטה לא לעכובא. ולזה תמצא שם שאמר ר' אליעזר בר' יוסי: אני ראיתיו ברומי, כתוב עליו קודש לה' בשיטה אחת וגו', הרי שאין הדבר מעכב, ואפילו לתנא קמא אינו מעכב, ובזה לא יקשה בעיניך פסק רמב"ם פרק ט' מהלכות כלי בית המקדש יע"ש^[1]:

(לח) לרצון להם לפני ה'. צריך לדעת מה ענין יגידו ב' תיבות אלו שבהם יהיה לרצון לפני ה'. ואולי שיכוון באומרו "קדש" על ישראל כאומרו (ירמי', ב): "קדש ישראל", ותיבת לה', ירצה, כי כללות ישראל הנקראים "קדש הם לה'" - חשוקים, דבוקים, משועבדים, ולזה יהיה לרצון לפני ה', שיש לו רצון בישראל באמצעות הכתב, והוא סוד (שה"ש, ו) "אני לדודי", ובזה יתרצה דודי לי:

(מ) לכבוד ולתפארת. טעם שאמר כן פעם ב', לרמוז מה שאמרו בזבחים (דף יח:), וזה לשונם: היו מטושטשין או מקורעין ועבד, עבודתו פסולה. ותניא: עוד שם בד שיהיו חדשים. ואמרו בש"ס: חדשים אין שחקים לא, והתניא: משוחקים כשרים וכו' אלא למצוה וכו', והוא אומרו: לכבוד, כנגד קרועים וזה לעכובא; ולתפארת, כנגד חדשים וזה למצוה. ולזה הוצרך הכתוב לומר שניהם, וזולת זה היה לו לומר: "לתפארת", שהוא יותר מאומר לכבוד:

(מא) והלבשת אותם וגו' ומשחת וגו'. פירוש, אחר שילבישם בעוד הבגדים עליהם, ימשחם, ולא קודם, ובזה הגיעתם הכהונה לידם, והוא אומרו: ומלאת את ידם, ואולי כי יכוין באומרו את ידם בזה לומר כי באמצעות המעשה הם נשפעים בבחינת החסד המתיחסת ליד הגדולה. והבן:

וקדשת. פירוש, במעשה הקרבנות, כאומרו: "וזה אשר תעשה להם לקדש אותם". וטעם שהזכיר הדבר כאן: לומר שלא יקדש אותם עד שיקדים לעשות הלבישה והמשיחה. והבן:

(מב) ועשה להם מכנסי בד. קשה: למה איחר מצות המכנסים? ויש לומר, לצד שאמר: "והלבשת אותם, את אהרן", לזה איחר המכנסים, לומר שאינו חוזר עליו מצות "והלבשת" וגו'. ואין לומר שיכוין לומר שתהיה לבישתם באחרונה, שהרי אמר הכתוב במקום אחר (ויקרא ט"ז, ד'): "ומכנסי בד יהיו על בשרו", ודרשו ביומא (דף כג:): שלא יהיה דבר קודם למכנסים, אלא ודאי לטעם שכתבנו.

עוד נראה, שנתכוון לכותבו באחרונה ולהסמיך לו מצות "והיו על אהרן וגו' ולא ישאו עון ומתו", ואם היה כוללו עם שאר בגדים, ואומר: "והיו על אהרן" וגו', תבא הסברא לומר כי לא באה האזהרה אלא על שאר בגדים, אבל המכנסים אינם באים אלא כדי שלא תגלה ערוה ואין בהם צורך קדושת עבודה; לזה אמרם לבסוף, וסמך להם האזהרה והעונש, לומר כי מעכב הוא לקדושת הכהונה כשאר בגדים:

1. יעויין שם.