אור החיים על שמות כט

(א) וזה הדבר אשר תעשה וגו'. הכוונה: להיות שקדם אליו מניעת המעשה, כמו שפירשתי למעלה (כ"ז כ'), שאין עליו אלא מצות הדבור לעושים, לזה: וזה הדבר, זה יצא מהכלל המושלל, ויש לו לעשותו, להקריב קרבנותיו ז' ימים. ואומרו וזה, לצד שקדם וצוה שילבישנו לאהרן ולבניו, וגמר אומר: וזה גם כן תעשה. ואם לא אמר אשר תעשה אלא "לקח פר" וגו', יש מקום לומר כי יצוה לאהרן או לבניו לעשות, לזה אמר: אשר תעשה, כי הוא העושה. ולהיות שיש מקום לומר שלא הוכשר להקריב אלא קרבן שעה שהם קרבנות ימי המילואים של אהרן ובניו אבל קרבן שהוא קבוע לדורות שהם התמידים של כבש אחד בבקר וכבש אחד בין הערבים לא, לזה חזר ואמר: וזה אשר תעשה וגו' כבשים בני שנה שנים ליום תמיד, ושלא יבין כי הותר במעשה הקרבנות תמיד, לזה אמר וזה, לומר: אין לו להקריב אלא ז' ימים האמורים בענין, ואומרו הדבר, תתבאר למאן דאמר ביומא (דף ד:): מלואים כל הכתוב בהן מעכב, לזה אמר וזה הדבר, כל הדבר האמור כאן לעיכוב, ולמאן דאמר: דבר שאין מעכב לדורות אין מעכב במילואים, אומרו הדבר, לומר: ולא כל דבר מעכב:

לקח פר וגו'. אולי כי רשות נתונה להביא או משל אהרן ובניו או משל משה, ואין עכבה בדבר:

(ז)ויצקת על ראשו ומשחת. פירוש, צריך יציקה על ראשו וצריך משיחה בפני עצמו, וכמו כן לבניו כי הכתוב השוה אותם יחד, דכתיב: ומשחת אותם, וכמו כן בפרשת פקודי (לקמן מ' ט"ו) כתוב "ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם", וכן הוא מפורש בתורת כהנים (פ' צו):

(ט) ומלאת יד אהרן ויד בניו. פירוש, שימשח אהרן ובניו, כמו שאמר למעלה "ומשחת אותם ומלאת את ידם", וכאן לא הזכיר המשיחה, ורמזה באומרו "ומלאת את ידם":

(י) וסמך וגו'. ולא אמר: "וסמכו", שאהרן יסמוך בפני עצמו, ואחר כך יסמכו בניו; שוב בא בידי תוספתא בפ"י דמנחות, וזה לשונם: ה' שהביאו זבח אחד כולן סומכין עליו לא כולן כאחד, אלא כל אחד סומך ומסתלק. עד כאן. ופסקו רמב"ם בפ"ג מהלכות מעשה הקרבנות, וכפי זה אמר הכתוב וסמך, לומר שיסמכו אחד אחד ולא יחד.

אלא שצריך לדעת למה אמר ב' פעמים, ולא הספיק בא', כמו שכתוב במעשה בפרשת צו (ויקרא ח', י"ח). ואולי כי מאחד הייתי אומר כי לצד שבו תלוי החטא שעליו בא הקרבן, כי הוא עשה העגל, ולא בניו, לזה פרטו להקדימו לרמוז על הדבר ואין למדין ממנו לכל זבח, לזה כפל ואמר ב' פעמים וסמך לשון יחיד, ומעתה יש טעם נכון למה בפרשת צו בהודעת המעשה לא אמר לשון יחיד אלא בא', כי יספיק ללימוד שאנו צריכין לו, כי לא הוכפל במצוה אלא להסיר הטעות והבן:

(כז) מאשר לאהרן ומאשר וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר, ואולי שיכוין לומר שלא יאכל מכל חזה ושוק הניתנים לאהרן ולבניו זולת אלו:

(לג) ואכלו אותם אשר כופר. פירוש, לצד שהם בעליו ולא לצד שהם כהנים, והוא אומרו אשר כופר בהם, כי אכילת שלמים לבעלים תפעיל הכפרה, ואפילו למשה אסורים, הגם שאוכל החזה שאסור לאהרן:

(לד) כי קודש הוא. פירוש, ולזה ישרף:

(לט) את הכבש האחד וגו'. אמר את הכבש, כדי שלא תסתפק שהוא זולת ב' כבשים האמורים בסמוך, לזה אמר את הכבש פירוש אחד מהמוזכרים, ואומרו האחד נתכוון לומר שהגם שלא היה להם אלא כבש אחד בנמצא יקרבוהו בבוקר ואין כבש שני של בין הערבים מעכב, והנה אומרו האחד, פירוש, הגם שיש אחד ואין לו שני, ואפילו בחינוך שמעכב ראשון לב' כאומרם בפרק התכלת (מנחות פ"ד מ"ד), אין ב' מעכב לראשון:

(מג) ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש וגו'. צריך לדעת כוונת הכתוב מה בא ללמדנו באומרו ונועדתי שמה לבני ישראל, ויראה כי בא לתת טעם למה שאומר בגמר דבריו ונקדש בכבודי ואמרו ז"ל (זבחים דף קטו:) שכאן נאמר למשה בקרובי אקדש, לזה הקדים לומר ונועדתי שמה לבני ישראל, פירוש, לצד שאני מזמן שכינתי לבני ישראל, חוששני להם מפרצת גדר ומיעוט כבוד מהם, לזה צריך לקדשו בקרובי כדי שייראו ממקדשי, ורמז לו שלא הוצרך עשות דבר אלא לצד ישראל אבל לצדו אינו צריך לאיום זה:

(מו) אני ה' אלהיהם. טעם שכפל לומר כן פעם ב': אולי שנתכוון לרבות: אפילו בזמן שאין שכינתו בתוכנו - הוא ה' אלהינו ולו אנחנו.

או ירצה על זה הדרך: בידיעתם ובהכרתם הדבר, כאומרו: "בתחלה וידעו" וגו', בזה יהיו ראוים לקרוא שמי עליהם, לומר: ה' אלהיהם; אבל זולת זה יפרקו עול ויהיו לאלהים אחרים בר מינן: