מפרשי רש"י על שמות כח לח
<< | מפרשי רש"י על שמות • פרק כ"ח • פסוק ל"ח |
• א • ג • ד • ה • י • יא • יב • טו • כא • לג • לה • לז • לח • מ • מא • מב • מג •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְהָיָה֮ עַל־מֵ֣צַח אַהֲרֹן֒ וְנָשָׂ֨א אַהֲרֹ֜ן אֶת־עֲוֺ֣ן הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֤ר יַקְדִּ֙ישׁוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לְכׇֽל־מַתְּנֹ֖ת קׇדְשֵׁיהֶ֑ם וְהָיָ֤ה עַל־מִצְחוֹ֙ תָּמִ֔יד לְרָצ֥וֹן לָהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה׃
רש"י
"ונשא אהרן" - ל' סליחה ואעפ"כ אינו זז ממשמעו אהרן נושא את המשא של עון נמצא מסולק העון מן הקדשים
"את עון הקדשים" - לרצות על הדם ועל החלב שקרבו בטומאה כמו ששנינו (מנחות כה) איזה עון הוא נושא אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה ואם עון נותר הרי נאמר לא יחשב ואין לומר שיכפר על עון הכהן שהקריב טמא שהרי עון הקדשים נאמר ולא עון המקריבים הא אינו מרצה אלא להכשיר הקרבן
"והיה על מצחו תמיד" - אי אפשר לו' שיהא על מצחו תמיד שהרי אינו עליו אלא בשעת העבודה אלא תמיד לרצות להם אפי' אינו על מצחו שלא היה כה"ג עובד באותה שעה ולדברי האומר עודהו על מצחו מכפר ומרצה ואם לאו אינו מרצה נדרש על מצחו תמיד מלמד שממשמש בו בעודו על מצחו שלא יסיח דעתו ממנו
רש"י מנוקד ומעוצב
וְנָשָׂא אַהֲרֹן – לְשׁוֹן סְלִיחָה. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ זָז מִמַּשְׁמָעוֹ: אַהֲרֹן נוֹשֵׂא אֶת הַמַּשָּׂא שֶׁל עָוֹן, נִמְצָא מְסֻלָּק הָעָוֹן מִן הַקֳּדָשִׁים.
אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים – לְרַצּוֹת עַל הַדָּם וְעַל הַחֵלֶב שֶׁקָּרְבוּ בְּטֻמְאָה, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ (מנחות כ"ה ע"א): אֵיזֶה עָוֹן הוּא נוֹשֵׂא? אִם עֲוֹן פִּגּוּל, הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: "לֹא יֵרָצֶה" (ויקרא ז,יח); וְאִם עֲוֹן נוֹתָר, הֲרֵי נֶאֱמַר: "לֹא יֵחָשֵׁב" (שם). וְאֵין לוֹמַר שֶׁיְּכַפֵּר עַל עֲוֹן הַכֹּהֵן שֶׁהִקְרִיב טָמֵא, שֶׁהֲרֵי עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים נֶאֱמַר וְלֹא עֲוֹן הַמַּקְרִיבִים; הָא אֵינוֹ מְרַצֶּה אֶלָּא לְהַכְשִׁיר הַקָּרְבָּן.
וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד – אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁיְּהֵא עַל מִצְחוֹ תָּמִיד, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ עָלָיו אֶלָּא בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה; אֶלָּא תָּמִיד לְרַצּוֹת לָהֶם, אֲפִלּוּ אֵינוֹ עַל מִצְחוֹ, שֶׁלֹּא הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל עוֹבֵד בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. וּלְדִבְרֵי הָאוֹמֵר: עוֹדֵהוּ עַל מִצְחוֹ מְכַפֵּר וּמְרַצֶּה, וְאִם לָאו – אֵינוֹ מְרַצֶּה, נִדְרָשׁ עַל מִצְחוֹ תָּמִיד: מְלַמֵּד שֶׁמְּמַשְׁמֵשׁ בּוֹ בְּעוֹדוֹ עַל מִצְחוֹ, שֶׁלֹּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנּוּ (יומא ז' ע"ב).
מפרשי רש"י
[יד] לרצות על הדם ועל החלב שקרבו בטומאה. ובמנחות בפרק הקומץ (כה.) מפרש טעמא מאי שנא עון זה של טומאה, וקאמר 'שהותר מכללה בציבור'. פירוש, שיש בטומאה צד קל, שהרי הותרה מכללה בציבור, שאם כל הציבור טמאים הטומאה דחויה, ועובד לכתחילה בטומאה, דכתיב בתמיד (במדבר כ"ח, ב') "במועדו", אפילו בטומאה (פסחים דף עז.), וכמו שפירש רש"י בפרשת פנחס, לכך מרצה עון זה. ושם בהקומץ רבה (מנחות דף כה.) נתבאר: